לזכרו של הרב עמיטל שהלך לעולמו – ועולמו בנוי וחרב ובנוי

עשור לפטירתו של הרב יהודה עמיטל זצ”ל

הרב עמיטל עצמו הגדיר את חייו בלשון המדרש (תנחומא לפרשת נח), כמי שראה עולם בנוי והוא חרב [בשואה], ונבנה מחדש בארץ ישראל.

הוא עלה לארץ כניצול שואה (מברגן-בלזן) אחרי שמשפחתו ורבותיו נספו. הוא הגיע לארץ, וביקש ללמוד בישיבת ‘חברון’ בירושלים. מי הכיר אז בארץ ניצול שואה, שאיננו כועס על ריבון העולמים, ודווקא דבק בתורתו?

כאשר שאלו אותו רבני הישיבה (הליטאית) בירושלים, איך נשאר ירא שמים – הוציא מכיסו חוברת הגותית, ‘משנת הרב’, ראשי פרקים לעולמו הרוחני של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (חוברת, שערך ופרסם ‘החבר’ (=הרב) משה צבי נריה, במסגרת ‘בני עקיבא’, שנה אחת אחרי הסתלקותו של הרב קוק). את החוברת הזאת היכרתי וגם קראתי בצעירותי, מפני שאמי ז”ל קיבלה אותה במתנה מהרב עזריאל קרליבך מירושלים, כשהיתה מדריכה בבני עקיבא, עוד בגרמניה.

הרב עמיטל הסביר שהחוברת הזאת הצילה את אמונתו בתוך אימי השואה.

מי שהכיר באמת את הרב עמיטל ידע, שדווקא הוא היה תלמיד נאמן של ‘משנת הרב קוק’, הרבה יותר מרבנים קנאים, שחלק מהם למד בישיבת ‘מרכז הרב’, והם נחשבים בציבור כמייצגי דרך. הרב עמיטל ראה במדינת ישראל ובמוסדותיה, את מימוש חזון הגאולה של הרב קוק, קודם כל בהיותה מדינת הניצולים, מדינת קיבוץ גלויות, ולא הסכים לראות בה רק כלי למטרות קדושות ונעלות יותר, עם כל חשיבותן – לכן, סירב הרב עמיטל לשפוט את ראשי המדינה, לפי השקפתם המדינית, שיסודה במאמציהם למען שמירתה והגנת עתידה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית.

כאשר ראה את הקנאות גואה, חבר למרכז המתון, והקים את מימ”ד, ואף כיהן כשר בממשלת ישראל.   

להדביק לעמדה זו תווית ‘שמאלנית’ זו טעות גמורה. מי שהקים ישיבת הסדר במרכז גוש עציון, ודווקא על גבעה שלא היתה מיושבת בגוש ההיסטורי, לפני קום המדינה, איננו יכול להיחשב ‘איש שמאל’. תלמידיו חיים ביישובים רבים ביהודה ושומרון (ובארץ כולה), ורובם המכריע ‘ממלכתיים’ ומתנגדים לקנאות, אבל אינם ‘שמאלנים’. עם זה, למדנו מן הרב עמיטל, ודווקא לפי שיטת הרב קוק, לכבד כל אדם וכל דעה, ולחפש את ‘נקודת האמת’ בכל מקום.

גם למדנו רגישות אנושית למצוקות הדור הגדולות, כמו לקשיים קטנים של אנשים ונשים. אשתי ואני הגענו לגוש עציון עם הישיבה, והיינו משפחה יחידה עם בחורי הישיבה. שם נולד בננו הבכור, והרב עמיטל היה מביא לנו שקית חלב בכל בוקר, כשהגיע מירושלים.   

כמי שלחם בצה”ל במלחמת העצמאות, הוא ראה בצה”ל את מקומו של כל בחור בישראל. בפגישתי הראשונה עמו, בספריה שלו (שבה גם נפטר), לפני יותר מ-42 שנה, אמר לי – לפי לשון חז”ל בגמרא, אי אפשר לומר ‘בחור ישיבה’, כי הם אמרו, “אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור” (חגיגה יד ע”א) – צריך לומר, ‘זקן ישיבה’ ו’בחור מלחמה’. לכן נאבק על שילוב משמעותי של בני ישיבות בצה”ל, כי דווקא זאת דרך התורה.

הרב עמיטל שלט בהלכה ובספרות השאלות והתשובות, בקנה מידה דומה לזה של הרב עובדיה יוסף שליט”א, אבל צניעותו, וצניעות תלמידיו, מנעו ממנו הילה ציבורית של פוסק גדול, שיודע להקל בהלכה, ולחבר את התורה עם החיים. אחד הרבנים שלמד איתו בישיבת ‘חברון’, בצעירותו, אמר לי, שהוא היה קורא ספרי שו”ת כמו שקוראים רומנים, וליד מיטתו תמיד היתה ערימת ספרים כאלה. אני אישית, זכיתי (ב”ה) ובאתי ללמוד וללמד בישיבת הר עציון מיום הקמתה, והופתעתי לגלות את היקף שליטתו בהלכה ובפוסקים, ואת הביטחון המוחלט שלו לפסוק לקולא, ולא לחשוש מחומרות של עצבנות הלכתית-ישיבתית, כלשונו.

הרב עמיטל הוא שפתח את שערי בית המדרש והישיבה ללימוד תנ”ך מעמיק ומקיף, כחלק בלתי נפרד מלימוד התורה, ואני עם עוד רבים, זכינו לממש חזון גדול זה. אלפי האנשים שיבואו השבוע לימי העיון בתנ”ך באלון שבות, יבואו גם לכבודו של מייסד הישיבה ומציב החזון של לימוד התנ”ך בתוך בית המדרש הישיבתי. זה יהיה ניחום אבלים מיוחד וראוי, בתוך ימי ‘השבעה’ להסתלקותו.

השילוב המופלא שהיה ברב עמיטל, בין אמונה ודבקות בתורה לבין חיים נורמליים ורגישות אנושית, יחסר מאד בציבוריות הישראלית. יהי רצון שנזכה להמשיך את עולמו, שנבנה בארץ מחדש מתוך חורבות השואה, לטפח את רוחו, ולחזק את בניינו.