מסיבות עמוקות שאי אפשר לפרטן כעת, עולם התפילה היהודי שכח את קביעת התורה והגמרא (תענית טז ב – יז א), “שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה”!
שירת האזינו: נבואת משה (גם לנו)
שירת האזינו צריכה להיות שגורה על פינו כמו קריאת שמע, כי היא עֵדות.
השירה היא עֵדות נבואית מיוחדת שנאמרה למשה ממש בימיו האחרונים, על מנת ללמד את העם. היא מתארת את ההיסטוריה הצפויה אחרי מות משה. מקופלים בה ימי השופטים והמלוכה, צָרות מואב ועמון נגד ישראל, סיסרא ומדיָן, פלִשתים וארם, עד מצור שומרון והישועה מלחץ ארם. כל הצרות שלפני המעצמות, החורבנות והגלויות.
אין שונאים ואוהבים במידות הרחמים
אני מפציר ומתחנן, שנעמול קשה ונשכנע את עצמנו שלא נשפוט כלל את זולתנו, ונשתחרר בכל כוחותינו מתוויות ‘שונאיו’ ו’אוהביו’! נשאיר בלוחות הכתובים את מידת הדין שאין העולם יכול לעמוד בה, נדבק במידות הרחמים והסליחות בלי שונאים ואוהבים ככל יכולתינו, ונתאמץ מאד להיות ראויים לרחמי ה’ בימי הסליחות
זכרונות מתחדשים בהרי חברון
מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור, וברור שהמגפה והמלחמה חד הם. לפיכך ברורים מאוד דברי הגמרא על ‘תלמידי רבי עקיבא’, הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו “בפרק אחד” עוד בחייו, “מפסח ועד עצרת”, בימי ספירת העומר.
מה קרה בתנ”ך? ומה קורה היום?
מתי בפעם הראשונה משה לא חיכה לדבר ה’?
במלחמת עמלק, שזינב ב’נֶחשָלים’ שלנו:
“ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצֵא הִלָחֵם בעמלק” –
הרעש הנורא
מאז הרעש הנורא מצפון לנו הלב רוגש ורועש ובוכה –
“אבל אסור, ממש אסור לפרש את הרעש הנורא בפירושים של עונש מיד ה’ חלילה, “כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב
אתר המזבח בהר עיבל
המזבח בהר עיבל נמצא בקצה שטח B וכל פסגת הר עיבל עד אליו נמצאת בשטח C – אינני יודע אם הסימון הזה נעשה בטעות או בזדון, אבל ניסיתי במאמץ מיוחד להכניס את המזבח לשטח C ויצחק רבין אישר בדיון האחרון –
מאז מותו הנורא איש לא נגע בזה!
הלל בשיר וכלי נגינה – הידור מצווה
שירת ההלל איננה תפילה אלא שירה בציבור, ודווקא היא מתאימה מעצם טבעה לשירה ונגינה – “עִבדו את ה’ בשמחה, בֹּאוּ לפניו ברננה” (תהילים ק’, ב).