זכרון ‘האור הלבן’ – לזכרו של איתמר יעוז-קסט ז”ל

נפגשתי לראשונה עם איתמר בירושלים, בסמינר על ‘שואה ואמונה’ אותו פתח החוקר-הפילוסוף פרופ’ אליעזר שביד – אני דיברתי על ‘הסתר פנים’ בשואה, כמחשבה המקובלת בעולם הדתי, ומעוגנת בפסוקי התורה בספר דברים (ל”א, יז-יח) – ואז החל איתמר לומר את דברו החרות בי מאז; בקולו השקט נטול שמץ כריזמה, וריק מגינוני סמכות וחשיבות, פתח ואמר:

“אינני יודע מדוע הרב שדיבר לפנַי, דיבר על ‘הסתר פנים’ –

אני הייתי שם[1] וזה היה ‘גִלוּי פנים’ –

ראינו את א-לוהים פנים בפנים בתוך האש”;  

באולם הושלך הס – תדהמה שאפשר היה לחתוך בסכין – ישבו שם ניצולי שואה מופתעים עד מאד – אחרי כמעט רגע, הגבתי ואמרתי:

“אילו אני,[2] בן להורים שהצליחו לצאת משם ברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה, הייתי אומר דברים כאלה, לא הייתם נותנים לי לסיים משפט, ובצדק – אבל הוא היה שם והוא יכול לומר הכל”; לימים הבאתי את שירו ‘גִלוּי פנים’ בספרי ‘נס קיבוץ גלויות’, ואלה שורות סיומו:

כי אכן

גִלוּי-פנים היה זה

בִּנפֹל אימה על כל המעשים מסביב,

ולוּ גם נמנעה הידיעה מִתָאֵי המֹח

ומן החוטים שבגדרות החשמליות

אשר מִלאוּ את מקום המלאכים והשרפים לְהוּבֵי-הכנפים

בפתח העולמות הנחרבים.

(שיר הסיום בספר ‘דלתות צריפים עוד נפתחות בי’; ושוב, ב’ספר האור הלבן’, עמ’ 121)

מאותו הרגע נקשרה נפשי בנפשו – הבאתי אותו ואת אשתו לשבת באולפנא בעפרה, כי חשבתי שכל תלמידה ותלמיד בישראל חייבים לשמוע אותו – הבאתי אליו כמה רבנים וראשי ישיבות למען ישמעו מפיו (ולא רק ממני, או מספריו), ועדיין, עולם התורה לגווניו טרם גילה (בתל-אביב) את ‘האור הלבן’, שהאיר את האמונה דווקא מתוך אימת השואה!

מסיפורו האישי בשבת ההיא באולפנת עפרה, הבנתי עוד תופעה שהדהימה אותי:

איתמר נולד בהונגריה למשפחה חילונית-מתבוללת, דור חמישי למשפחת רבנים חשובים שבניהם התרחקו – הוא סיפר על טיול להונגריה, כשהגיע עם אשתו אל בית העלמין של אבות אבותיו (“זוכר חסדי אבות”, ספר האור הלבן, עמ’ 60, וגם עמ’ 105-104), וגילה לתדהמתו את תאריך הפטירה של סב-סבו, הרב החשוב, שחל באותו יום הביקור – הוא הרגיש כאילו הזמין אותו הקב”ה לקבל את השליחות המשפחתית בדילוג על דורות החילון –  

אז הבנתי, שאיתמר כילד בן עשר בברגן-בלזן, איבד את חילוניותו מבית הוריו ממש באותה עת בה איבדו כה רבים את דתיותם מבית הוריהם – את מסעו הממושך לעבר האמונה והשיבה אל המצוות כ’משורר ניאו-דתי’ על פי הגדרתו, החל איתמר במחנה הנורא ההוא –

אך האם אפשר לקרוא למסע הזה ‘תשובה’?    ובלשונו של איתמר:

“החזירנו בתשובה שלמה לפניך”

לַחזֹר בתשובה?… ואולם לפנות ולשוב יכול רק

מי שרָחַק, ואני שבקרבתך לא עמדתי מעולם,

ורק מפי ספרים למדתי על קיום מצוות וטעמן,

……… …………. ……….. …………

(‘ייחודים עלי אדמות – שירים בשולי ה’סידור’, עמ’ 32; ספר האור הלבן, עמ’ 62).

 

אינני יודע אם יש עוד אח ורע להופעה זו של משורר שואה תל-אביבי, שיסד בתל-אביב, ‘בארץ חרדת אבות’ (ספר האור הלבן עמ’ 89) את הוצאת עקד, להוצאת ספריו ושיריו כניצול ממזבח העקדה שב’עולמות הנחרבים’, ששיריו מלאים בצירוף המדהים של רגשי פחד ואימה, יחד עם אמונה המתחזקת דווקא מתוך החרדות, ומילותיו טעונות חיבור שאין דומה לו בין הספקות העמוקים החוזרים ועולים בכתיבתו, לבין השיח הבטוח והזורם אל “אדון כל המעשים”, ושמיעת הקולות העולים מתוך בתי עלמין כמו מתוך ההיסטוריה היהודית –

מתוך שירו ‘גילוי וכיסוי’ שאבתי את הביטוי ‘חובשי כיפת שמים’, שעליו הודו לי בהתרגשות ישראלים רבים המכונים ‘חילונים’:

בראש גָלוּי – וחָש כחוטא.

בראש מְכֻסֶה – וחָש כִּמתַעתֵעַ,

חולף הייתי ברחובות

בעוד משב-רוחות פורע שערי,

בלי שאבין

כיצד זה מתוכי בניתי אמונתך,

לעת כי נקבצות מנגד

כל המצוות כֻּלָן

כְּאִלוּ ללמד קו-זכות

על איש הרועד בכל מְאֹדוֹ

אליך,

אף-כי מֵסֵב פניו מתוך הִסוּס וצער

ועל ראשו

רק

כִּפַּת-שמים משחירה.

(‘ייחודים עלי אדמות’ – שירים בשולי ה’סידור’, עמ’ 91; ספר האור הלבן, עמ’ 31).

 

במשך השנים שמרנו קשרים, וקיבלתי מאיתמר עוד ועוד ספרי שירה; הוא כתב גם ספר מסות אישיות – ‘7 במות-יחיד – מהוויה דו-שורשית עד הוויה אמונית-דתית’, ולאחר שנים גם סיפורת, ברובה סיפורו האישי של ניצול שואה ‘המהגר הביתה’ (זה שם הספר) ומתמודד על מקומו בחברה הישראלית. אולם אני נקשרתי במיוחד לשירים ששום יוצר ‘דתי’ או ‘חילוני’ לא יכול לכתוב, כמו ‘שיר-אהבה’ על הסערה הפנימית מול אהבת ה’ כמצווה – והפתרון:

“ואהבת את ה’ א-לֹהיך בכל לבבך…”

ומה אם אינני יכול,

ומה אם לאהֹב אינני יכול

בלי לגעת בדמות האהבה,

בלי להיות בין מַשׂיגֵי דמות הגוף –

…. …. ….. …. …. …. …. ….

ושמא יִטֹל את פני אביו ואמו,

ויִטֹל גם את מוֹלֶקוּלוֹת ילדותו וכעין צורה-לא-צורה יעשה,

וּכשֶיִכּוֹן מעשה המרכבה

אזי אור גדול מתוכו יאיר,

…………………………….

וינשאו גם קולות מקרוב ומרחוק ומכל בתי-העלמין

בהם מצפות לו עצמות אביו ואמו ושל כל שְאֵרֵי-בשרו יְשֵנֵי-העפר

והם מְקֻשָרים בסוד הגֵנים,

…. … …. …. …. …. …. ….

והרוח, זו בַּלדָרית בתי-עלמין – רק נושאת ידיעות בין שמים וארץ

ומחוץ לזמן החללי, ואולם מקשיבים לה כל תאי המֹח

וכל כַּדוּריוֹת-הדם וכל נַקבּוּביוֹת-העור אשר לי

ונכנעים ושרים בְּאֵין-קול ובְאֵין-הֵד:

ואהבת את ה’ א-להיך בכל

                                    לבבך ובכל

                                                  נפשך ובכל מאֹדך,

                                                                  ובכל אשר בי עוד מְיַחֵל וחָרֵד.

(‘ייחודים עלי אדמות’ – שירים בשולי ה’סידור’, עמ’ 9-8; ספר האור הלבן, עמ’ 55-54).

בביקור אחד בשנים האחרונות, לפני פסח תשע”ח, קיבלתי מאיתמר את ‘ספר האור הלבן’, ובו רבים מהשירים שהכרתי ועוד רבים נוספים, וכך כתוב בפתח הספר: 

לחנה [יעוז, אשתו ז”ל]

על האור –

באהבה רבה

 

איתמר יעוֹז-קֶסְט / ספר האור הלבן

שירים על אמונה ועל תשובה 

 

[והקדשה בכתב ידו]

לרב יואל בן-נון,

בהוקרה עמוקה

ובלב רוחש קירבה !

ממני

איתמר יעוז-קסט

תשע”ח – ערב פסח

 

אחרי מבוא תמציתי (עמ’ 15-5), מסודר ומרשים, שכתבה אשת חייו, פרופ’ חנה יעוז ז”ל, חוקרת הספרות והשירה, מופיע השיר ‘אחיזה’ (הוא השיר החותם בספר ‘ייחודים עלי אדמות):

אחיזה

רק שלא יחדל מִלֶאחֹז בי

אף-כי הוא עצמו איננו בר-אחיזה –

הנה, בספרים הוא מקיף אותי כעת,

……… ………. ……… ………. ………….

 

בפגישותינו האחרונות בביתו בתל-אביב, אחרי פטירת אשתו חנה יעוז ז”ל, שהעניקה חכמה ועוז בכל דרכי חייהם, ובשבתו מוגבל בכסא הנכות, אמר לי:

“אין לי עוד כוח לכתוב – אין לי עוד כוח”.

התעקשתי לנסוך בו עוד מעט תקווה, בפגישות ובשיחות טלפון עליהן הודה בהתרגשות, אך ידעתי בבהירות שאיתמר כבר מכין את עצמו לבחון שמא אפשר לקבל תשובות על כל שאלותיו על ‘השארות-הנפש’ ועל ‘גלגול-הנשמות’ מ’ספר הלבן של מעלה’ (ספר האור הלבן, עמ’ 79-78), ואם תרגיע את נשמתו האחיזה של עפר האדמה המקיף אותו כעת עם רוחות בית העלמין והנר על הקבר (ספר האור הלבן, עמ’ 11-110), ואולי גם המפגש עם ‘אבי ואמי בעולם-האמת’ ועם משמעות ה’קדיש לאחר זמן’ (ספר האור הלבן, עמ’ 99-97), אך בעיקר השיח הטוב עם ‘מתים משכבר’:

“זוכר חסדי אבות”

קל לי לשוחח עם מתים מִשכבר מִלַערֹך שיג-ושיח

עם בני אדם חיים, הנאחזים בי רק לאחר היעלמותם,

על-כן בבואי בשער בתי-עלמין הם מאותתים אלי במותם:

שארי-בשרי הרחוקים, בתוך אור שמֵעבר לַהֹוֶה מֵגיחַ,

(‘ייחודים עלי אדמות’ – שירים בשולי ה’סידור’, עמ’ 28; ספר האור הלבן, עמ’ 60).

 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים את ה’ א-לוהיו

---

      

[1] איתמר נולד בהונגריה (ב-1934); כילד בן 10 נלקח עם הוריו ואחותו לברגן-בלזן, ושם ראה את השואה ממבט של ילד; המשפחה ניצלה, חזרה להונגריה הקומוניסטית, ועלתה לארץ (ב-1951); בתל-אביב החל איתמר לפתח את יצירתו הניאו-יהודית וממנה הגיע בדרך ארוכה אל הוויה אמונית-דתית.   

[2] יואל בן-נון – נולדתי בחיפה 3 שנים אחרי שסבי וסבתי (יואל ואסתר פישר הי”ד) נרצחו בגטו רוהאטין (בצפון-מזרח גליציה); הורי הגיעו לארץ בקיץ 39 כל אחד בדרכו, הכירו והתחתנו בתל-אביב; בחיפה לימד א”מ ד”ר יחיאל בן-נון בביה”ס הריאלי העברי, ואחרי קום המדינה הקים את התיכון הדתי לבנות ואת הסמינר הממ”ד למורות ולגננות (כיום מכללת ‘שאנן’, על שמו); בגיל 17 עליתי לירושלים ללמוד בישיבת מרכז הרב קוק, וכל המשך דרכי ויצירתי נובע משורשים אלה.