יש אכזבה וחוסר אמון – תתמודדו!

מתוך חשש עמוק משיעורי הצבעה נמוכים הצפויים במערכה הבחירות החוזרת, התפרסמו שיעורי ההצבעה בכל מערכות הבחירות מאז קום המדינה, והם מלמדים שיעור חיוני בהבנת הציבור הישראלי ויחסו להנהגה הפוליטית הנבחרת –

אני עצמי הופתעתי מאד –

1. בבחירות הראשונות אחרי קום המדינה, מיד אחרי תום מלחמת העצמאות, הצביעו 86.9 אחוזים מבעלי זכות הבחירה, באווירה של התלהבות והתרגשות וברכות ‘שהחיינו’ – מעולם לא חזר על עצמו שיעור הצבעה כה גבוה!

כל המפלגות הדתיות והחרדיות התכנסו ל’חזית דתית מאוחדת’ בהנהגת הרב פישמן (לימים, מַימון). במערכת הבחירות האשימו את בן גוריון ואת מפא”י ב’תבוסתנות (=הסכמי שביתת הנשק) ובתככנות’, גם משמאל (=מפ”ם עם מפקדי הפלמ”ח), וגם מימין (=בגין עם אנשי אצ”ל), ואלה גם אלה תמכו בגלוי בהמשך המלחמה עד לכיבוש הארץ כולה! בגין שהואשם ב’פאשיזם’, הגדיר את ממשלתו של בן גוריון כ’יודנראט’, ואף הודיע, שאם ייבחר, יעמיד את בן גוריון לדין!

מפא”י קיבלה 46 מנדטים והרכיבה ממשלה בעיקר עם החזית הדתית (16).

2. כעבור שנה ו-7 חודשים נפלה הממשלה והתקיימו הבחירות השניות על רקע ‘משטר הצנע’, החינוך ‘האחיד’ במעברות שחתר לחילון של ילדי העולים, וגיוס הבנות לצה”ל – החזית הדתית התפרקה ל-4 מפלגות; בישיבות חרדיות התרחקו מ’המדינה’, ושררה אווירה של חוסר אמון כלפי השלטון!

מספר הבוחרים כמעט והוכפל, אך אחוז ההצבעה ירד ב-12.8 אחוז, ל-75.1!

ב-5 מערכות בחירות הבאות, חזר אחוז ההצבעה ועלה ל-82/83 אחוז, ושיעור זה נשמר עד אחרי ששת הימים!

3. מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, בתוך שבר האמון הגדול, ירד שיעור ההצבעה מתחת ל-80 אחוז, ומאז לא חצה עוד רף זה! 78.6 אחוזי הצבעה מייצגים את שיעורי ההצבעה ב-7 מערכות בחירות הבאות (מהמהפך ב-77 ועד 99), ששלוש מהן התנהלו בהצבעה כפולה, לכנסת, ובבחירה ישירה לראשות הממשלה.

4. הבחירה הישירה לראשות הממשלה הייתה טובה מאד לבוחרים, אך העמיסה על המפלגות הרבות שצצו משא כבד של הרכבת ממשלה מרסיסי מפלגות, וראש ממשלה היה צריך לנהל ממשלה ומדינה כשאין לו מפלגה גדולה תומכת; לכן בוטלה הבחירה הישירה, והבחירות חזרו למאבק בין המפלגות – בבחירות שאחרי הביטול (2003) ירד שיעור ההצבעה באופן דרמטי ב-11 אחוז, מ-78.7 ל-68.9 אחוז, ובבחירות הבאות (2006) ירד ביותר מ-5 אחוז נוספים עד 63.5 אחוז, השפל העמוק ביותר בתולדות המדינה!  

5. בשלוש מערכות בחירות הבאות חזר ועלה שיעור ההצבעה ל-64.7 אחוז – 67.8 אחוז – ו-72.3 אחוז, כביטוי ברור להתחזקות האמון של הציבור במערכת הדמוקרטית – אולם השנה, בבחירות שלפני פסח, חזר וירד ל-68.5 אחוז!

כמעט כל הסוקרים צופים ירידה חדה נוספת בבחירות החוזרות!

משמעות המספרים האלה ברורה – לא מדובר כלל ב’עייפות’ מצד הבוחרים אלא באכזבה עמוקה וחוסר אמון כלפי המערכת הדמוקרטית בכלל, וכלפי נבחרי הציבור בכל המפלגות בפרט! הישראלי המאוכזב והמתוסכל חושב בערך כך:

‘כל המפלגות והפוליטיקאים הם אותו הדבר!

אי אפשר לסמוך על אף אחד מהם!

אין למי להצביע’!

או: ‘הנה הצבענו והם לא הצליחו אפילו להרכיב ממשלה – מי אומר שיצליחו כעת’?

האם מנהיגי הציבור מקשיבים לקול הזה?

האם הם מודעים לעוצמת הניכור, האכזבה וחוסר האמון?

כשמנהלי המערכה תוקפים אלה את אלה, גם בהשמצות קשות, האם הם מבינים שהם קודחים חורים בספינה של כולם, של כולנו??

כדאי שתתחילו להתמודד ולעודד קודם כל את המאוכזבים וחסרי האמון – יותר מכל ההשמצות, דווקא מאמץ חיובי כזה יכול להביא לכולם הרבה יותר קולות.