מו”ר הרצי”ה קוק זצ”ל: מהו ‘כלל ישראל’

זהו סיפור אישי, על כברת דרך שהלכתי, אני לבדי, עם מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל (להלן: הרצי”ה):

היה זה בי”א בתשרי ה’תשכ”ד, אחרי ארבעים יום ראשונים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב בירושלים. לפני נסיעה הביתה לחיפה, לחג הסוכות, הלכתי אל מו”ר הרצי”ה, באשר לא הצלחתי להיפרד כראוי במוצאי יום הכיפורים, ופניתי אל ביתו ברחוב עובדיה 30, בשכונת גאולה. שם נאמר לי כי הרב מתכונן ללכת להתפלל בישיבה (בבית הרב קוק, שברחוב הרב קוק), וטוב יהיה אם אלך אתו, שכבר היה כבד הליכה. הלכנו לאט לאט, אני שואל את שאלותיי בחרדה ובזהירות, ומו”ר עונה בנחת, בהרחבה ובמאור פנים.

בכיכר השבת התקהלה אספת בחירות של ‘אגודת-ישראל’. מו”ר היה לבוש כמותם. רק אני פסעתי לצידו בזהירות בתלבושת ‘בני-עקיבא’ – כיפה סרוגה, סנדלים, חולצה וציציות בחוץ. לפתע החל הרצי”ה ללכת במהירותה – דבר שהיה קשה לו ביותר, שכבר היו רגליו כואבות מאוד –  תפש בידי ומשך אותי אחריו כאילו הוא בורח מפני אש. לא הבנתי כלום. לא קלטתי מה בדיוק נאמר שם מפי הנואם, ומה החריד וטלטל כל-כך את מו”ר.

רק אחר-כך, במעלה רחוב שטראוס, הבנתי שהנואם דיבר אל “קהל האתרוגים, שיש בהם טעם ויש בהם ריח, יש בהם תורה, ויש בהם מצוות…”^[1], ומו”ר הרצי”ה אמר לי, בעודו מתנשם ומתנשף, בפלסנו דרך בתוך “קהל האתרוגים” אל עבר מרכז העיר: “ובמה מקיפים את המזבח? במה מקיפים את המזבח?”^[2] – כשהוא מכוון אל הערָבות נטולות הטעם והריח, שבלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערָבות ההן יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – שבזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, ובזמן המקדש היו מקיפים בהם את המזבח.

מאז לא נזקקתי עוד לשום שיחה נוספת על המשמעות של הידבקות ב’כלל ישראל’.

---

[1] לפי המדרש בויקרא-רבה, פרשה ל’-יב: “פרי עץ הדר אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים אלו ישראל: מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח – כך הם ישראל, יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; וענף עץ עבות אלו ישראל: מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם – כך ישראל, יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה; וערבי נחל אלו ישראל: מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח – כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב”ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקב”ה יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו; ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה כמו שכתוב (עמוס ט’ ו): “הבונה בשמים מעלותו”, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר (שם) “ואגדתו על-ארץ יסדה”. לפיכך משה מזהיר לישראל “ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר – כפת תמרים – וענף-עץ-עבת – וערבי-נחל – ושמחתם לפני ה’ א-להיכם שבעת ימים” (ויקרא כ”ג מ).

נכדתי הבכורה נקראת ‘ערבה’ בזכות הסיפור הזה, ועץ ערבה ענף ניצב על פתח ביתנו באלון-שבות.

[2] סוכה מ”ה ע”א.