מעמד האִשה – זכות הצבעה לנשים בבחירות הראשונות

לפני 102 שנה[1]

בתוך המערכה על הקמת הרבנות הראשית, תפס מקום מרכזי בציבור, הוויכוח העקרוני על זכות ההצבעה לנשים בבחירות הראשונות אחרי הצהרת בלפור, שהיו גם הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדות עם ישראל בכלל, ובארץ ישראל בפרט. הוויכוח הזה העמיד את חזונו של הרב קוק במבחן פוליטי, עקרוני ומעשי, בראשית ימי ‘הבית הלאומי’, עם כינון המוסדות הלאומיים, ועם הבחירות הראשונות לכנסת ישראל’ (התר”ף, 1920).

הרב קוק, שהתנגד יחד עם החרדים להצבעת נשים בבחירות,[2] היטיב להבין ששוויון הזכויות לנשים איננו רק הזכות לבחור ולהיבחר, אלא שינוי פניה של החברה כולה, וערעור משמעותי של מוסד המשפחה, כפי שמתרחש מאז בכל העולם המערבי. בעת מלחמת העולם הראשונה ישב הרב קוק כשנתיים בשווייץ, ושם עוד לא הייתה אז זכות בחירה לנשים (שנתקבלה שם רק כעבור דור שלם). תופעה זו הוכיחה לרב קוק, שאפשר לקיים חברה מודרנית, ומדינה מודרנית-מתוקנת, בלי החידוש הזה, שנראה לו מסוכן. לפי תיאורים ששמעתי מאנשים שהכירו מקרוב, גבר שוויצרי היה מצביע בבחירות בדרך כלל, רק לאחר דיון והסכמה עם רעייתו. 

מאידך, ברור היה כבר אז, שעניין זה של זכות בחירה לנשים היה קריטי גם בחוגים הלאומיים, וגם אצל הליברלים (והסוציאליסטים), ובכלל זה הדתיים הליברליים. ברור היה שאצלם זוהי ‘בבת עין’ של אמונתם באדם, וברור היה, שאין שום סיכוי לשכנעם.

לאחר ויכוח נוקב ובחוסר ברירה, הסכים הרב קוק להצבעה בקלפיות נפרדים – קלפיות לחרדים בהם יצביעו רק גברים, וכל קול ייחשב פעמיים – וקלפיות רגילים לציבור הרחב.

לזה הסכימו ראשי הציבור הלאומי, וכך אכן התנהלו הבחירות בקיץ התר”ף[3] . הסדר כזה בא לאפשר לנשים חרדיות לא ללכת להצביע, ובכל זאת קולן ייספר. הסדר זה גם לא החזיק מעמד.

מנגד, הרב ב”צ עוזיאל, שכיהן ברבנות יפו ותל-אביב אחרי הרב קוק, ניסה לשווא לכנס את הרבנים המתונים כדי לקבל החלטה המתירה לנשים להצביע, בניגוד לרב קוק, וכמובן, כדי להתנגד להחרמת הבחירות על-ידי החרדים.[4]

אמנם, בירושלים היה אז יתרון חשוב בעמדת הרב קוק, מפני שהיא שכנעה את החרדים המתונים בירושלים, תומכי הרב פרנק (הפוסק הליטאי) והרב ברנשטיין (הפוסק החסידי), לתמוך בו ברבנות ירושלים וברבנות הראשית, בהכירם, שהרב קוק הוא פוסק גדול, ואיננו ‘רפורמטור’, ולא ‘פורץ גדרים וחומות’, שבנו קדמונים.

אולם הרב קוק לא לקח בחשבון שתי השפעות חריפות, שהיו לוויכוח הזה בציבור הלא-חרדי: לא רק זאב ז’בוטינסקי (כמו רוב הלאומיים והליברלים) התרחק אז מהרב קוק ומהשפעתו, כי אם גם ראשי ‘המזרחי’, וחלק גדול ממצביעי ‘המזרחי’, שהתפלג בעצם בין הירושלמים תומכי הרב קוק, ורוב הדתיים שהיו כבר מודרניים למדי. הרב י”ל פישמן (מימון), ור’ בנימין (רדלר), שהיו ממקורביו של הרב קוק, לא יכלו בשום פנים לקבל את דרכו הציבורית בנושא זה, והרב פישמן ביטא את הקרע במילים חדות: “בענייני איסור והיתר… נשאל את הרבנים, אבל בענייני החיים שבשוק – עליהם לשאול אותנו”.

מאידך, הפשרה החלושה של קלפיות נפרדים לא יכלה בשום אופן, לרצות את החרדים הירושלמים (ולא רק את העדה החרדית), ורובם החרימו את הבחירות כמנהגם. כ-40 אחוז מבעלי זכות הבחירה בירושלים לא הלכו לקלפיות. קריאת הרב קוק והקרובים אליו ללכת להצביע למרות הכל, נענתה רק במצומצם.

כנראה, שקרה דבר נוסף — רבים בציבור הכללי, איכרים במושבות, ‘ספרדים’ ובני עדות ‘המזרח’, ורבים מתומכי ‘המזרחי’ השתכנעו, שהחרדים יחד עם הרב קוק מנסים להשליט עליהם את הנורמות החרדיות, והצביעו למפלגות הפועלים.

מפלגות הפועלים קיבלו יחד 111 צירים, 70 ל’אחדות העבודה’, ו-41 ל’הפועל הצעיר’. חלק מההישג נזקף לכך, שנתנו ציר למקומות יישוב קטנים, שהיו בהם 80 איש. נגד זה ניסה ‘המזרחי’ להיאבק, אולם כוחו היה חלש, ורוב האנרגיה הושקעה בפולמוס הנשים. אולם צריך לתת את הדעת לכך שמפלגות הפועלים קיבלו בבחירות כ-8000 קולות, בעוד בבחירות להסתדרות העובדים הן קיבלו 3188 קולות בלבד. לפיכך, ברור, שרבים רבים ממרכז היישוב, מאלה שלא היו פועלים כלל, הצביעו למפלגות הפועלים, בראותם בהם כוח של עשייה ציונית, התיישבות, וערכים מודרניים, וכנראה גם מתוך חשש עמוק מפני השתלטות חרדית.[5]

‘המזרחי’ ספג מכה קשה מאוד (9 צירים), ונשאר גורם פוליטי חלש, מפני הפילוג בתוכו. מפלגת החרדים (51 צירים) שלא החרימו את הבחירות, הציעה (כעבור זמן) משאל-עם על זכות ההצבעה לנשים, כפשרה, אולם הרבנים יצאו נגדם בנימוק, שאין מקום למשאל-עם בשאלות תורניות-עקרוניות, והמפלגה התרסקה בהמשך.

על שטיח אדום של ‘זכות הבחירה לנשים’, קיבלו מפלגות הפועלים את השלטון, ושוב לא הרפו ממנו. הדתיים והחרדים שהיו הרוב ביישוב לא זכו לכוח פוליטי משמעותי, והרבנות הראשית נותרה חשופה מול הגמוניה פועלית-חילונית-רדיקלית.

לימים נסע מנהיג ‘אגודת ישראל עם קום המדינה, הרב י”מ לוין במונית מירושלים לבני ברק, ומאחור ישב אברך צעיר אז, הרב שילה רפאל,[6] והוא סיפר מה אמר הרב לוין לחברו: “חיים וייצמן ראה שהחרדים עלולים לקבל רוב בבחירות הראשונות ל’כנסת ישראל’ ושכנע את הבריטים שלא לאשר את הבחירות בלי הצבעת נשים; הבריטים שמעו לו, וגדולי התורה החרימו את הבחירות; הציונים-החילונים תפסו את השלטון, וכיום, גם נשים שלנו מצביעות, אנו נאלצים לשבת עם נשים בכנסת ובכל מקום – ונשארנו מיעוט”.

גם ‘דגל ירושלים’ שניסה הרב קוק להרים במקביל לתנועה הציונית-הלאומית, לא צלחה דרכו — לא ‘אגודת ישראל’ ולא ‘המזרחי’, לא הסכימו לקבל אותו, וגם לא נמצאו מנהיגים כריזמטיים להוביל את ‘הדגל’. נותרה הרבנות הראשית לישראל והוועדים (=המועצות) הדתיים, אולם המערכת הזאת לאחר המאבקים הגדולים, ובהעדר תמיכה חרדית, הפכה תלויה בוועד הלאומי, ולא הייתה עצמאית מבחינה כלכלית ופוליטית בניגוד לחזון ‘דגל ירושלים’ — החרדים פרשו ממנה, והחילוניים לא התייחסו אליה.

בימי הרב קוק עוד היו לה חזון ותעופת רוח, מעמד ציבורי וכושר ביטוי, ואחר כך ירדה לאט לאט, והפכה בלתי רלוונטית לרוב תחומי החיים במדינת ישראל (למרבה הצער). גם בתחומים שהופקדו בידיה יש בעיות קשות. אכן, הרב קוק צפה מראש עוד ביפו[7] ש“רבנות פקידית” שעוסקת רק “בכשרות הבהמות והעופות, הקדרות והכפות“, סופה “לרדת מטה מטה, אם לא תקום יד חזקה רוחנית אמיצה”, להגביה את הכל.

בישיבת מרכז הרב לא דיברו כלל על הכישלונות הפוליטיים האלה ועל השלכותיהם, אבל מדברי מו”ר הרצי”ה הבנתי שינוי מרחיק לכת בתפיסת הקודש, בשאלת מעמד האשה. בכל עת ששאלנו אותו על מעמד האשה, חזר בתקיפות על מדרש ההלכה (ספרֵי נשא פ”א-מ):

“השווה הכתוב איש לאשה לכל דינים שבתורה”, ולא היה מוכן לשמוע שום דבר אחר! – גם התעקש על שירות לאומי לבנות, והתנגד לפטור גמור מחובת שירות.

---

מקץ מאה שנה –

נשים כולן מצביעות, וחוץ מן החרדים גם מנהיגות, אך הוויכוחים על ערכי המשפחה ועל מעמד ההלכה בחיים המודרניים נמשכים ביתר שאת – ונדחקים לקצוות!

האם למדנו משהו ממחלוקת הרב קוק עם הרב עוזיאל לפני מאה שנה? 

האם השתנה משהו יסודי בהנהגת הציבור הדתי-ציוני המפולג קשות בתוכו?

האם השתנה משהו יסודי בהנהגת הרבנות הראשית ותומכיה?

האם יש סיכוי להנהגה תורנית והלכתית שרוב הציבור הישראלי ירצה בה?

 

---

 

[1] ערוך ומקוצר מתוך ספרי, המקור הכפול – השראה וסמכות במשנת הרב קוק, עמ’ 349-345.

[2] ראו קובץ א’-תקיד, ו-תכא; הרב קוק צפה שיבואו ימים והעולם יכיר בעיוות, ואיש ואשה יחזרו אל טבעיותם, וישאפו להרמוניה של איזון והשלמה הדדית, ולא לשוויון, שמנוגד לטבע הגוף והנפש.

[3] ההתרחשות כולה מתוארת בספרו של מ’ פרידמן, חברה ודת, פרק ששי ופרק שביעי, עמ’ 184-146;  ובספרו של  א’ מורנשטרן, הרבנות הראשית, עמ’ 131-119, 165-154, 204-203.

[4] ראו, משפטי עוזיאל, “חושן משפט”, סימן ו’, שהתיר לגמרי; תשובה זו נכתבה בזמן הפולמוס אך לא פורסמה אז! וראו א’ מורגנשטרן, הרבנות הראשית, עמ’ 55-52.

[5] תדהמתו של הראי”ה לנוכח ניצחון הפועלים בבחירות, התבטאה היטב במכתב שכתב לעיתונות.  (דואר היום, י”ד בתשרי תרפ”א).

[6] שמעתי מפיו את הסיפור בעת ניחום אבלים בירושלים.

[7] מאמרי הראי”ה, א’, עמ’ 8.