נס הפרחת השממה

מתוך סדרה הפורסמה לראשונה בעולם קטן

התרגלנו לראות את ארץ ישראל פורחת, עד שאנחנו לא שמים לב שזה נס מבחינה אקלימית, גיאוגרפית והיסטורית * לפני ההתעוררות הלאומית הייתה ארץ ישראל “עֲטוּיַת שק ואפר”, וקיימה אחת לאחת את הקללות מחומש ויקרא * אבל נבואות הנביאים התגשמו, וארץ ישראל נתנה יבולה, עד שהביאה יפני אחד לומר: עם ישראל נתן לעולם את התנ”ך ואת הטפטפות

“יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח… פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה’… כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה. וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם…וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ… וּפְדוּיֵי ה’ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ”.

נבואות הפרחת השממה בולטות מאוד בדברי הנביאים, ביניהם ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, יואל, עמוס, מיכה וזכריה.[1] שירו הנבואי של ישעיהו על פריחת המדבר, המצוטט לעיל (פרק ל”ה), לא נתקיים בימיו של ישעיהו או לאחר מכן בעת העתיקה, אלא רק עם המפעל הציוני ומדינת ישראל, ובמלוא העצמה.

דוד בן-גוריון הפך פרק זה לתכנית התיישבות בנגב – מכאן נלקחו לפחות שישה שמות של יישובים במרחבי הנגב הצפוני, באזור נתיבות ואופקים, שהוקמו לקליטת העולים, “פְּדוּיֵי ה'” (ל”ה, י) שבאו לציון “ברִנה” מפרס ומעיראק, מתימן ומארצות המגרב, מרומניה ומרוסיה, ויותר מאוחר גם מאתיופיה – תפרח, גילת, רנן, מסלול, מבועים ופדויים.

לאלה צריך להוסיף את יישובי חבל עֲרָבָה, את היישובים בשָׁרוֹן – גְאוּלִים וחֲבַצֶלֶת הַשָּרוֹן – את הֲדַר הַכַּרְמֶל בחיפה ואולי גם את מושב מַבְקִיעִים בחוף אשקלון, ששמותיהם עלו על מפת הארץ מתוך נבואת השיר של ישעיהו בפרק ל”ה; עוד שלושה מושבים בצפון הנגב נקראים בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר ותְאַשּׁוּר על פי פסוקי ישעיהו מ”א (יח-כ), המקבילים לפרק ל”ה.

דור המייסדים, דור של “גְּאוּלִים” (ל”ה, ט), שר בקול גדול – “יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה” (ל”ה, א), כמו את השיר המקביל – “אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָמֶן” (מ”א, יט).

רובצת עליה קללה

לעיניים שלנו, היערות והשדות, הפריחה הטבעית והחקלאית, כבר נראים כתופעות טבעיות לחלוטין. אפילו בבקעת באר שבע ובניצנה שדות מניבים; בהר הנגב ובערבה בואכה אילת, החממות עתירות יבולים.

אולם הארץ הזאת לפי טבעה היא ארץ מעבר, בין ים למדבר, והיא נוטה לקצוות – בקלות רבה עלולה הארץ להתייבש ולהפוך שממה. בכל נבואות החורבן נאמר כי ירושלים וחבלי ההר והשפלה יהפכו שממה “לְעֵינֵי כֹּל עוֹבֵר” (יחזקאל ל”ו, לד).

יתר על כן, גם הכובשים, האויבים, לא יצליחו להפריח את הארץ – “וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ” (ויקרא כ”ו, לב) – “היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו… כי לא תמצא בכל היישוב (=בעולם המיושב), ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה…” (רמב”ן שם).

ברגע ההיסטורי האחרון של השממה, שמונה שנים לפני הקמת בית הספר החקלאי ‘מקוה ישראל’, 12 שנה לפני ייסוד המושבה ‘פתח תקווה’, הגיע לארץ ב-1867 הסופר האמריקני מרק טוויין עם קבוצת תיירים-צליינים. תיאוריו את הארץ השוממה, כמו סדום ועמורה, מדהימים ומעניקים לנו פרספקטיבה מדויקת לגודל הנס, שהתחולל מאז:[2]

“יכול אתה לרכוב עשרה מילין בסביבה זו [=בעמק הירדן, מדרום לקריית שמונה] ולא ייקרו בדרכך גם עשרה אנשים”. כאן הוא מצטט את הפסוק הנ”ל מספר ויקרא, ומוסיף: “אין איש היכול לעמוד כאן ליד עין אל מלחה השוממה ולומר כי הנבואה לא התקיימה… בחוף הצפוני-מערבי של האגם [=הכנרת] ניצב עץ, עץ אחד ויחיד הנראה מעל פני המים…

“מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות – הגבעות קירחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערים שבשוליהם צמחייה דלה ועטוית עצב ויגון…

“ארץ ישראל יושבת עֲטוּיַת שק ואפר. רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה. במקום שבו נישאו מגדלותיהן וכיפותיהן של סדום ועמורה, מכסה הים הקודר את העמק, ובמימיו המרירים אין יצור חי וקיים”.

פליאתו של מאיר הר-ציון

פגשתי פעם את מאיר הר-ציון ז”ל באחוזתו, והוא הפתיע אותי בדברי ייאוש. שאלתי אם הוא מכיר את ספרו של מרק טוויין, והוא אמר, כן, בטח! שאלתי אם הוא יודע שיש על כך נבואה בתורה, והוא אמר לי: ‘אל תעבוד עליי’. לא היה לידי תנ”ך אז ציטטתי לו את הפסוקים בעל פה (דברים כ”ט, כא-כב):

“וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ… וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה’ בָּהּ.גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה’…”.

ומיד בהמשך כתוב (דברים ל’ ג-ה):

“וְשָׁב ה’ אֱ-לֹהֶיךָָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים…אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ… וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”.

אמר לי מאיר הר-ציון: ‘לא מאמין, אתה עובד עליי’. אחרי זמן מה, נפגשנו בירושלים, הראיתי לו את הפסוקים כתובים; הוא היה המום, והגיב במילים חריפות.

חקלאות ברגע האחרון

ארצות רבות בעולם, במיוחד באפריקה, עוברות תהליכי התייבשות, והמדבר מתפשט ומשתלט על ארצות פוריות; תורמות לכך המלחמות המזעזעות, וכמובן ההתחממות הגלובלית. אחד המקומות הבודדים בעולם שבהם התחולל תהליך הפוך, של הפרחת השממה, הוא ישראל, בזכות המהפכה הציונית, החקלאית, שחובתנו העליונה לשמור עליה, גם אם התוצרת יקרה יותר מ’יבוא זול’.

מהפכה זו באה לעולם ב’רגע האחרון’ (מבחינה היסטורית) שבו אפשר היה להשיב יהודים, לא רק אל ארצם העתיקה והמתחדשת, כי אם להשיבם לעבודת אדמתם – התעשייה המודרנית והאלקטרונית כבר הביאו לכך ששלושה אחוזים של חקלאים מאכילים את העם כולו, ובדור הזה כבר אי אפשר היה למשוך את הלבבות אל השדות במושבות, במושבים ובקיבוצים; הכמיהה הרעיונית והרגשית לשוב לחיי טבע וחקלאות התעוררה בקרבנו ממש ברגע האחרון, לפני המהפכות הטכנולוגיות.

המפגש בין החקלאות הציונית לטכנולוגיה המודרנית חולל גם הוא ברכה מופלאה, בהמצאת ההשקיה בטפטוף ובהמצאות רבות נוספות, שבהן החקלאות הישראלית מובילה ברחבי העולם בפיתוח מתוחכם.

חבר מקיבוץ יטבתה סיפר על שיתוף פעולה פורה בין המפעל בקיבוץ לבין חקלאים ביפן. אחד היפנים אמר לו בהתפעלות – עם ישראל נתן לעולם את התנ”ך ואת הטפטוף!