אי אמון

אומַר מראש: אני מקבל כל הכרעה של בג”ץ רק מפני שאלה הם כללי המשחק, ואי אפשר לנהל את מדינת ישראל העצמאית בלי ‘כללי משחק’, אבל האמון שלי ביושר ובצדק של מערכת המשפט בשאלות ציבוריות, נעלם כליל מזה שנים רבות.

ברגע שבית המשפט נוטל לעצמו סמכות מוחלטת להכריע כפוסק אחרון בשאלות של סבירות, ושל איזון בין ערכים, בשאלות ציבוריות, וגם בהוראות לכנסת של נבחרי העם, ברור שהשקפת העולם האישית היא הקובעת.

במשטר דמוקרטי, הריבון הוא העם, וההכרעות הציבוריות נתונות בידי נציגיו הנבחרים של העם, לטוב ולרע – והעם ישוב ויכריע בבחירות הבאות.

אבל במדינת ישראל כיום, חקיקת הכנסת כפופה לאישור או לפסילת בג”ץ, החלטות הממשלה ושריה כפופות לאישור או לפסילת בג”ץ, החלטות כל מוסדות המדינה כפופות לאישור או לפסילת בג”ץ, גם רשימות המועמדים לכנסת כפופות לאישור או לפסילת בג”ץ (גזענות יהודית נפסלת, גזענות ערבית מאושרת), ורשת שלמה של יועצים משפטיים בכל המערכת הציבורית בוחנת כל החלטה לאור השאלה, אם היא תעמוד בבג”ץ.

אבל בג”ץ אינו כפוף לשום סמכות, אפילו לא לחוק כי הוא נטל לעצמו סמכויות להכריע בשאלות של דת ומוסר וחופש, באיזון בין ערכים, ובשיקולי סבירות.

אפילו הרבנות כפופה לתורה ולהלכה, ובג”ץ לא כפוף לשום חוק, כי רק הוא קובע איזה חוק מחייב ואיזה לא!

המאמינים כפופים לא-לוהים, ובג”ץ – כמוסד – לא –

ואין שום ביקורת חוקתית-שיפוטית אחרי בג”ץ!

זאת אומרת – בג”ץ רואה את עצמו ככוח עליון השולט במדינת ישראל! זה לא מעוגן בחוקי הכנסת, אלא בהשקפת עולם –

על שופטים כאלה נאמר בספר תהילים (פ”ב, ו-ז):

“אני אמרתי: אלהים אַתֶם, ובני עליון כֻּלכם – אכן כאדם תמוּתוּן וכאחד השרים תִפֹּלוּ”.   

האמון שלי כבר היה פגוע משנים רבות.

בפסק דין קעדאן (6698/95) הכריע השופט אהרן ברק לטובת הדרישה של משפחת קעדאן לבנות בית ביישוב קציר, בפתחו של נחל עירון, ובזה הוא קבע, שבמדינת ישראל שהוקמה על גבי המפעל הציוני, אין זכות חוקית להקים ולקיים יישוב יהודי קהילתי או כפרי.

ידעתי כבר אז, שהכרעה זו עומדת בסתירה חזיתית להכרעות קודמות של בג”ץ, כמו בהבטחת אופיו הדתי-יהודי של הרובע היהודי בעיר העתיקה (בג”ץ 114/78 ו-451/78 דחה את תביעתו של בורקאן להיכלל ברובע היהודי), ובשמירת אופיו הערבי-מוסלמי של היישוב הבדואי שגב-שלום בנגב (בג”ץ 528/88 דחה את תביעתו של אביטן, קצין משטרה יהודי, לרכוש מגרש ביישוב הבדואי).

ביקשתי אז פגישה אישית עם אהרן ברק, שקיבל אותי (כבר אחרי פרישתו, ועדיין בלשכתו בבית העליון), ואמרתי לו – פסק דין קעדאן סותר את פסק דין אביטן, ואת פסק דין הרובע היהודי? הייתכן, שיש זכות חוקית במדינת ישראל הציונית ליישוב קהילתי יהודי-דתי, וליישוב בדואי-מוסלמי, ואין זכות כזאת ליישוב יהודי?

אמר לי אז אהרן ברק (בארבע עיניים) – ‘הרוב חייב להגן על זכויות המיעוטים’!

אמרתי – פירוש הדבר, שרק ליהודים דתיים, ולערבים מוסלמים, שמורה זכות קהילתית במדינה יהודית? אמר לי: ‘כן, כי אלה מיעוטים’.

אמרתי: אבל היהודים הם מיעוט קטן מאד במזרח התיכון?

אמר לי: ‘לכן קמה מדינת ישראל, וצה”ל מֵגֵן עלינו’.

אמרתי: אבל בתוך מדינת ישראל אתה מאפשר לערבים להיכנס ליישוב יהודי, ואם יבואו עוד רבים לתוך יישובים יהודיים, עלול להישמט הבסיס היהודי של מדינת ישראל?!

אמר לי: ‘לרוב היהודי יש כלים די חזקים לשמור על עצמו’.

אמרתי לו, שזה לא נכון, וזו אפליה ברורה.

יצאתי המום – ראיתי מראש ההר את קריית הממשלה והכנסת והנה מי שבנו אותה הקפידו שהכנסת תיבנה מעל למשרדי הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל מעל למשרד ראש הממשלה ויתר המשרדים, ובית המשפט העליון מעל כולם, גם מעל לכנסת – בדיוק כך מתנהלת המדינה.

רק אחרי שנים ראיתי את מאמרה המעמיק והמקיף של פרופ’ רות גביזון, בעקבות פסק דין קעדאן – ציונות בישראל? (משפט וממשל כרך ו’, תשס”א), ונזכרתי, שפרופ’ אהרן ברק עצר את מינויה של פרופ’ רות גביזון (שאיננה נופלת ממנו בשום דבר), לבית העליון, בנימוקים תמוהים בעליל.

כמי שניסח יחד עם פרופ’ גביזון את ההצעה לאמנה בין חילוניים ודתיים בשאלות השבת (שנכללה אחר כך באמנת גביזון-מדן), אני חש פגיעה עמוקה בצדק של מי שהופקדו על הצדק במדינת ישראל, למשל בפסק האחרון של הגב’ מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון (הקודמת), ואני חש גם כישלון אישי –

‘חופש העיסוק’ של חלק קטן מגורמי המסחר בתל-אביב ובקיבוצים הפתוחים בשבת, הוא אפליה ברורה כלפי כל השאר, ולפיכך אין לו שום הצדקה משפטית ומוסרית – זהו חופש לתחרות בלתי הוגנת. כיוון ש’חופש העיסוק’ הוא ‘האבן הראשה’ בהכרעת מרים נאור, לפיה, ‘חופש העיסוק’ (המפלה והבלתי הוגן), דוחה את כל שאר העקרונות החשובים, לכן ברור, שהכרעה זו של בית המשפט העליון, אין לה אפילו רגל אחת לעמוד עליה, ודינה להתבטל. אבל אין אדם או גוף בעל סמכות, שיאמר זאת.

אני שב להצעתי, לפיה יש להקים בית משפט לחוקה, שייבחר רק על ידי העם בבחירות ישירות, חופשיות וחשאיות, וכל אחד יוכל להיבחר רק לקדנציה אחת (10 שנים לטעמי), כדי שלא יעסוק בהישרדות; לטעמי, צריך להיות בית משפט לחוקה בן 23 חברים, שופטים וגם אנשי ציבור מקבוצות שונות בעם, וכולם יישבו יחד בכל שאלה עקרונית, בלי הרכבים מצומצמים שנבחרים על ידי נשיא/ת כמו בבית המשפט העליון הקיים, בידיעה מראש מה צפוי מהרכב זה או אחר.

הועדה למינוי דיינים ושופטים בהרכב מיוחד תוכל רק לאשר או לפסול את רשימות המועמדים, וכל הסמכויות בהכרעות ציבוריות, יעברו מבג”ץ לבית המשפט החוקתי.