בעד פשרה היסטורית בין ישראלים ליהודים-חרדים

אחד ממוקדי המתח הקשים ביותר בחברה היהודית-ישראלית הוא השסע בין הציבור המובהק בזהותו הישראלית, לבין הציבור המובהק בזהותו היהודית-חרדית.

הישראלים מרגישים כעס עמוק על ציבור שלם שאינו שותף להשקפתם בנשיאה בעול, לא בשרות הצבאי והלאומי, ולא בנטל הכלכלי – וכל זה נוסף על החשש העמוק מפני השתלטות דתית-חרדית (המסתייעת במשפחות מרובות הילדים) בדומה למתרחש בטורקיה, שלא לדבר על איראן.

מנגד, היהודים-החרדים חרדים בראש ובראשונה מפני גלי החילון העצומים שהביאה התרבות המודרנית, והם בנו את החומות שלהם כחומות הגנה מול הגלים ההם – בדורות קודמים החילון גרף חלקים עצומים מן החברה החרדית באירופה עוד לפני ההשמדה וחורבן הגולה בשואה. רק מאבק עיקש ובלתי מתפשר הצליח להקים לתחייה את החברה היהודית-חרדית במדינת ישראל, בסיוע כביר של ההסכמה ההיסטורית לפטור מגיוס לצה”ל, כי היה ברור לחלוטין, שהמוני צעירים יאבדו בצה”ל את זהותם החרדית, כפי שקורה עד היום לצעירים ולצעירות דתיים ודתיות במהלך שירותם.

משבר הקורונה בשנה האחרונה החריף מאד את השסע, את הכעס ואת החרדות משני הצדדים, בעיקר מפני שבשני הצדדים זיהו סיכון/סיכוי ממשי לנפילת חומות בציבור החרדי עקב סגירת ישיבות ותלמודי תורה ובתי כנסת, ולו באופן זמני. מחרדות אלו עלו גלים של סרבנות חרדית להוראות הרופאים והרבנים, ונגדם התגברו גלי כעס קשים מצד הציבור הישראלי.

---

האם אפשר להשיג פשרה היסטורית ולהביא שלום עם שותפות פוליטית בין המחנות?

לדעתי, לא רק אפשר כי אם חיוני והכרחי, וכעת יש אולי גם הזדמנות פוליטית נדירה להסכמה של פשרה היסטורית קודם כל על ‘חוק הגיוס’, כי פשרה כזאת תניח יסודות לקואליציה ישראלית-יהודית ולממשלה שלא תיבנה על הקיטוב המוכר בין ‘הגושים’.

כדי להגיע לפשרה היסטורית כזאת חייבים להבין תחילה את עוצמת ההתנגדות החרדית לגיוס כמאיים על חומות הזהות היהודית-חרדית, ולחתור למסלולי שירות בתוך החברה החרדית במתכונת גופים חרדיים שעוסקים בהצלה, בהצלחה מרשימה.

יש לדרך זו גם סיבות חשובות ביותר מכיוון החברה הישראלית מפני שמדינת ישראל נמצאת תחת איום גובר והולך על העורף בזמן מלחמה (שאנו מקווים ומתפללים שלא תפרוץ), והגנת העורף בזמן מלחמה דורשת לא רק פתרונות טכנולוגיים יצירתיים וחדשניים, אלא גם גיוס כוח אדם לסיוע לעורף בעת חירום בהיקף גדול אולי פי עשרה ממה שיש לנו היום. משבר הקורונה בהחלט המחיש את הבעיות הקשות ואת הצורך החיוני. הדבר נכון ביתר שאת בהתכוננות ההכרחית מול האיום החמור של רעידת אדמה קטלנית, חס ושלום.

הגדרת מסלולי שירות בתוך הישיבות (בעיקר ‘בין הזמנים’), להכשרות חילוץ והצלה בתיאום עם פיקוד העורף, ומסלולים נוספים בתיאום עם חיל המודיעין, יכולים לאפשר שירות מעולה של בני התורה, שלא יפגע כלל וכלל בעולם הישיבות החרדי ורק יעשיר ויחזק גם את לימוד התורה וגם את מצוות ההצלה, וכמובן ירים את קרנה של החברה היהודית-חרדית בעיני הציבור הישראלי.

הישראלים צריכים לוותר מצידם על החלומות והשאיפות להטמיע צעירים חרדים במסלולי השירות בצה”ל ובחברה הישראלית, וגם יצטרכו לוותר על עקרון ‘השוויון’ באורך השירות – כבר לפני שנים רבות ניסיתי להעלות רעיונות אלה לדיון ציבורי (בלי הצלחה יתרה), והדגשתי תמיד, שלעולם לא יהיה שוויון אמיתי בין שירות קרבי לשירות עורפי, וגם לא בין שירות טכנולוגי לכל שירות אחר, ולכן אין טעם להיאחז באורך השירות כמגדיר השוויון בנטל הגיוס. בזה חייבים לשכנע גם את בג”ץ.

יחד עם פתרון עמוק ומהותי לשסע העמוק בנושא הגיוס חובה להתמודד גם עם בעיות הגיור (מתווה ועדת ניסים), ועם בעיות העגינות והסרבנות לגט, ובמקביל, עם התקצוב הראוי לישיבות ולמוסדות התורה בחברה החרדית.

מו”מ כזה להשגת פשרה היסטורית והסכם שלום בין ישראלים ליהודים-חרדים היה צריך להתנהל מזמן, אבל אולי זהו רגע היסטורי של הכרח פוליטי להקים ממשלה יציבה ורגועה על בסיס הסכמים כאלה – לפי דעתי, למפלגות הצפויות להסכים למהלך הזה יש רוב בכנסת (כרגע, לפחות 62 חברי כנסת), ואחר כך יבואו עוד רבים.

אני קורא כאן לנפתלי בנט, לבני גנץ ולגדעון סער להוביל בשעה הזאת למו”מ ולהסכמים של פשרה היסטורית בין יאיר לפיד לבין אריה דרעי, משה גפני ויעקב ליצמן, ולצרף להסכמים אלה כל כוח פוליטי וציבורי שירצה לכונן שלום כזה בחברה הישראלית-יהודית במדינת ישראל.