ברכת המזון – חיובה מן התורה – דווקא בימי השפע!

כתב הרמב”ם בפרק ראשון מהלכות ברכות, הלכות א-ב:

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר – “ואכלת, ושׂבעת; וברכת את ה’ א-להיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך” – ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שׂבע …

ומדברי סופרים – אכל אפילו כזית, מברך אחריו.

ומדברי סופרים – לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך יהנה ממנו…

וכל הנהנה בלא ברכה – מעל,

וכן מדברי סופרים – לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה… שישתה רביעית…שיאכל כזית.

מה נשתנתה ברכת המזון מכל הברכות, שכולן מדברי סופרים, וברכת המזון מן התורה?

שנו חכמים בספרֵי, לפרשת ‘עקב’:

אמר להם [משה]: היזהרו שלא תמרדו בהקב”ה, שאין אדם מורד בהקב”ה אלא מתוך שביעה …; שנאמר: “ואכלת, ושבעת – וברכת את ה’ א-ל-היך על הארץ הטֹּבה אשר נתן לך –

השמר לך פן תשכח את ה’ א-להיך, לבלתי שמֹר מצוֹתיו ומשפטיו וחֻקֹּתיו, אשר אנכי מצוך היום – פן תאכל ושבעת, ובתים טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך יִרבְּיֻן, וכסף וזהב ירבה לך …”,

מהו אומר אחריו: “ורם לבבך, ושכחת את ה’ א-להיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים, המוליכך במדבר הגדל והנורא, נחש שׂרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש – המאכִלך מָן במדבר אשר לא יָדעוּן אבֹתיך, למען ענֹתך, ולמען נַסֹּתך, להיטִבך באחריתך – ואמרת בלבבך – כֹּחי ועֹצֶם ידי עשה לי את החיל הזה –

וזכרת את ה’ א-להיך, כי הוא הנֹתן לך כֹּח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך, כיום הזה” (דברים ח’ י-יח);

מתבאר מדברי המדרש, שהתורה חייבה ברכה דווקא מתוך שביעה, כדי להתמודד עם הסכנה הרוחנית שבחיי שפע ושובע!

והנה הרמב”ם לא כתב ‘פת לחם’ בחיוב ברכת המזון מן התורה (כמו שהקשה שם ב’כסף משנה’), ואילו המחבר בשולחן ערוך (אורח חיים קנ”ז) כתב:

כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו!       

עוד לפני כן (קנ”ה-ב) כתב:

קודם שילך לבית המדרש, יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו.

יוצא לפי הדין ב’שולחן ערוך’, שחייב אדם לקבוע סעודה על פת בכל יום בשעות הבוקר, ואי אפשר לחמוק מברכת המזון בכל יום;

מה שפטר מרן לפי הגמרא והפוסקים, במזונות אחרים מברכת המזון, מכוון רק לטעימות שבין הסעודות, ולא לסעודות הקבועות, שבהן כל אדם אוכל פת.  

השאלה, מה נקרא ‘מזון’ נשאלת בגמרא (ברכות לה-ב) בהקשר לברכת היין, שהגמרא דנה אם הוא גם מזין, נוסף על היותו משמח “לבב אנוש”, והגמרא מסיימת:

אי הכי, נבריך עליה ג’ ברכות (=ברכת המזון)? – ועונה – לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה (=אנשים לא קובעים סעודה על יין);

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא – אי קבע עלויה סעודתיה, מאי?

אמר ליה – לכשיבוא אליהו ויאמר אי הוי קביעותא – השתא מיהא, בטלה דעתו אצל כל אדם.

מכאן ברור, שכאשר ‘רוב בני אדם’ קובעים סעודה על דברים מזינים אחרים, ולא על פת, אין שום  צורך להמתין לאליהו, ומברכים ברכת המזון. אבל אפשר לטעון, שיש תנאי נוסף והוא, שיהיה משבעת המינים, שכן הגמרא דנה שם ביין; אך טענה זו נופלת בסוגיה אחרת (ברכות מד-א), שם ברור שחכמים קראו פסוק מפריד בין שבעת המינים, לבין חיוב הברכה, ובו נזכר ‘לחם’, וההנחה הפשוטה (לפי מנהג העולם), ש’לחם’ שבכתוב הוא פת מ-5 מיני דגן.

אולם בתורה מפורש, ש’לחם’ הוא (גם) בשר (ממש כמו בערבית), שנאמר:

“לחם אשה לריח ניחח כל חלב לה’ ” (ויקרא ג’, טז);

“את קרבני לחמי לאשי…” (במדבר כ”ח, ב); “… לחם אשה ריח ניחח לה’ ” (שם, כד);

“לחם א-להיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל” (ויקרא כ”א, כב) ;

ברור אם כן, שהקובע לחיוב ברכת המזון הוא דרך הסעודה והשובע, שמקובלים אצל רוב בני אדם; אם סעודת קבע המקובלת בנויה על פת דגן, אז היא המזון המחייב ברכה מן התורה, ומי שנוהג אחרת (מכל סיבה שהיא), בטלה דעתו לפי ההלכה – ורק רבי עקיבא, נקבעת הסעודה לפי דרך אכילתו של כל אדם –

רבי עקיבא אומר: אפילו אכל שלק, והוא מזונו, מברך עליו שלוש ברכות (משנה ברכות פרק ו’).

בכל זאת הביא ‘משנה ברורה’ ב’ביאור הלכה’ (גם בסימן קס”ח, וגם בסימן קפ”ד) את תשובת רדב”ז (שו”ת רדב”ז חלק ששי, אלפיים רכ”ד), וכתב:

ומכל מקום נראה, דאם הוא זקן או נער שאכילתן מועטת בטבע, (וגם אם אכל שאר דברים לפני כן, ושבע בכזית פת) חייבין ב’המוציא’ וברכת המזון (מן התורה), אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה, כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו.

לפיכך, הקובע לחיוב ברכת המזון הוא דרך האכילה והשובע המקובלת בקבוצת האנשים שהאוכל משתייך אליה בטבע, או בהרגל.

אך יש לשאול, האם לדעת חכמים, על מה שאינו מין דגן, ולא משבעת המינים, אין כלל ברכה אחרונה?

על זה נאמר בגמרא (ברכות לז-ב):

כל שאינו לא משבעת המינים ולא מין דגן… חכמים אומרים: ולא כלום!

וכתב על זה הרי”ף: וקיימא לן, דכל ‘ולבסוף ולא כלום’, מברך ‘בורא נפשות רבות’. 

אך מדוע ‘בורא נפשות רבות’ נחשב ‘ולא כלום’?

ברכה כזאת נקראת בגמרא ‘ולא כלום’ ככל הנראה מפני שאין בה ברכה על “הארץ הטֹבה אשר נתן לך”, ולכן, מבחינת התורה, זהו ‘ולא כלום’, כי הוא מברך על המזון בלבד, כדרך שמברכים גם בני נח, וכל שרגש תודה דתי פועם בליבם –  

נוסחת ‘בורא נפשות רבות’ מתעלמת מיציאת מצרים, ברית ותורה, ארץ ישראל ובית המקדש, ולפיכך אין בה ‘ולא כלום’ מברכת מזון של תורה לעם ישראל.

אם כן, איך יש לנהוג לפי ההלכה כאשר השתנו מנהגי האכילה בעולם בכלל, והופיעו דברים אחרים משביעים, כמו תפוחי אדמה ותירס, שלא היו ידועים בימיהם –

הרי ה’לחם’ שאנו אוכלים כיום ב’ארץ הטובה, ולא במסכנות’ כולל מרכיבים רבים, שמכילים את כל אבות המזון, ואין צורך עוד דווקא בפת מחמשת מיני דגן; אכן רבים אינם אוכלים עוד פת לחם רגילה, אלא לחמים מיוחדים, או רק דגני בוקר, ובשר ואורז, ירקות ותפוחי אדמה בצהרים; רבו עתה גם בני תורה, ואף תלמידי חכמים, שאוכלים ושבעים ודשנים כל השבוע, מברכים ‘ולא כלום’ (=בורא נפשות), וברכת המזון אצלם מ’שבת לשבת’, וכבר אמר לי אחד מהם, שאם יתחיל לברך ברכת המזון בכל יום, הוא עלול להזכיר של שבת בטעות של שיגרת לשון. 

עתה נבוא לנקודת ההכרעה במצב האכילה והברכה, בדור הזה, בחברת השפע.

מנהגי האכילה שמחליפים פת לחם בדגניים של בוקר, בשר ואורז, ירקות ותפוחי אדמה של צהרים, או של ערב, עם ויתור נרחב על פת חיטה (ודומיה), פשטו דווקא בחברת שפע, עשירה ושבעה, ובמיוחד באירועים חגיגיים – ‘אוכלים כמו פר, ומברכים כמו פרפר’, ‘מרוויחים’ זמן של נטילת ידיים וברכת המזון, כאילו כל אלה רק לטורח עליהם.

דווקא אנשים עניים ופשוטים לא שינו את מנהגי האכילה שלהם מימי הגמרא ועד היום – הם אוכלים פת לחם אחיד בכל סעודה, ולפעמים זהו כמעט מזונם היחיד, או על כל פנים העיקרי. כך כמובן גם ב’עולם השלישי’, הרעֵב, שם קמח חיטה הוא העיקר בכל תוכנית סיוע של האו”ם, וארגונים בינלאומיים. לא חינם ממשיכה המדינה לסבסד בכסף רב מוצרי יסוד, ובעיקר את הקמח ללחם האחיד.

נמצא, שהשאלה עולה בדיוק במקום שהזהירה עליו התורה, מקום השפע והעושר וסכנתם הרוחנית, ומי שמתעלם מכך נמצא עוקר ומבטל מצוות עשה של תורה, בדיוק מן הסיבות שעליהן התורה הקפידה, וזו הכרעה ברורה בשאלה העקרונית. יראי שמיים גם יתנו את דעתם לקטרוג הקשה הנרמז כאן, כשעניים אוכלים פת לחם אחיד ומברכים את ה’ “על הארץ הטבה אשר נתן לך”, ועשירים מתחמקים, ואוי לנו מן הבושה, ומיום הדין.

מה אפשר לעשות?

1. לאכול כזית פת מלחם חיטה, בכל ארוחה קבועה, כמו אבותינו, כמו העניים, ולברך ברכת המזון ‘בשמחה ובטוב לבב מרוב כל’, וזה באמת מה שכתוב בשולחן ערוך (אורח-חיים קנ”ז), לקבוע סעודה בכל יום בשעה רביעית, ולא יאוחר משעה ששית. זהו הפיתרון הנכון עבור אנשים שאוהבים לאכול לחם, בפרט שיש עתה לחמים טובים מאד, וגם לחם רגיל טעים וטוב כשהוא טרי.
2. לאכול מזונות מחמשת מיני דגן (או תמרים), בכל ארוחה קבועה, מתוך כוונה לקבוע סעודה, ולברך ברכת המזון, או לפחות לברך ברכה אחת מעין שלוש, שיש בה עיקרי הפרשה שבתורה – תודה וברכה הארץ הטובה.
3. לברך ברכת המזון על כל סעודת קבע, אם אכלו לשובע, כלשון הרמב”ם בראש הלכות ברכות, שלא הזכיר פת בהגדרת החיוב מן התורה, ולסמוך על כותב שורות אלה שכך נוהג זה שנים. לא רק שאין כאן ‘ברכות לבטלה’ חלילה, אלא שיש כאן קיום מצוות עשה לפי רצון ה’ בתורה, ועל פי כל מה שעולה מן הסוגיות – מנהגי האכילה של ‘רוב בני אדם’, בחברת ההשתייכות, הם הקובעים את החיוב של ברכת המזון מן התורה, ומנהגי האכילה השתנו בחברה שלנו, לנגד עינינו. אין כל טעם לצטט ספרי קדמונים, ואין משמעות למנהג הרווח, כאשר המנהג והפוסקים לא ראו שינויים אלה בעיניהם, ולא יכלו לחלום עליהם. לעומת זה, תורתנו הנצחית, אכן תלתה את ברכת המזון, בשפע ובשובע, וכל כתב הרמב”ם להלכה בהגדרת החיוב מן התורה.
4. פיתרון הלכתי מחוכם, שמתאים למצבי ספק – ספק שבע, או ספק אם מוכן לסמוך על פסיקה חדשה (בשאלה שנתחדשה בדור השפע הנוכחי) – מי שאכל סעודת קבע בלי פת לחם, יברך ‘בורא נפשות רבות’, ואחר כך יברך ברכת “נודה לך …” עם הזכרת יציאת מצרים, ברית ותורה, והפסוק המחייב מן התורה לברך מתוך השובע “על הארץ הטבה אשר נתן לך”, וכל זה בלי חתימה (ואפשר גם ברכת “רחם” בלי חתימה, ואז יוכל להזכיר של ראש חודש, ושל שבת וחג אם אינו רוצה, או אינו יכול לאכול פת); כך יצא חובה מדאורייתא, שהרי אין מניין הברכות ונוסחן מן התורה, ולא יבטל מצוות עשה לברך את ה’ דווקא מתוך שפע ושובע, וגם לא יחרוג מגדרי ההלכה שנקבעו בשולחן ערוך, לפי סדרי האכילה בדורות הקודמים, כי לא חתם בברכה בשם ה’.