זמן אלול – ראש השנה לישיבות

ראש חודש אלול מתנגן באוזניים של עולם הישיבות כראש השנה, אחד מארבעה ראשי שנים שבמשנה, אבל לא למעשר בהמה, אלא ללימוד תורה – “אני לדודי ודודי לי”.

 מה מיוחד כל כך בעולם התורה הישיבתי, שמושך אליו בכל שנה מאות אלפים צעירים ומבוגרים בלי שום חובה ובלי שום לימודי ציונים ומבחנים ותעודות?

רבים שואלים שאלה זאת בהתפעלות, ויש גם כאלה ששואלים בחשש, כי באמת אי אפשר להשוות את ההתלהבות העצומה ללימוד תורה בישיבות לשום מערכת לימודים אחרת.  

האם זו המשיכה העזה אל הקדושה? אל מצוות תלמוד תורה? אל הספרים העתיקים? הרצון להתחבר אל החכמה המופלאה? אל הרצף ההיסטורי של חיי תורה, ששמר על אבותינו בכל התלאות והייסורים שעברו בגלויות השונות?

הכל נכון – אבל יש עוד משהו חשוב ביותר שלא נהוג לחשוב עליו –

החופש העליון! החירות שאין דומה לה!

אין מבחנים – אין ציונים – אין כפיית סמכות ומדרג היררכי – לימוד חופשי בחברותות – רק אני והוא ובניגון – כולם יחד בהמולת בית המדרש – ר”מים בבית המדרש לא כדי לפקח אלא רק כדי לענות על שאלות, כי גם הם לומדים באותה המולה נפלאה…

שאל אותי פעם חבר יקר, צבי צמרת, על סף בית המדרש הישן של ישיבת הר עציון (כיום, מכון צֹמֶת): יואל, איך אפשר ללמוד ברעש כזה? אמרתי לו: דווקא ברעש כזה, כל חברותא מרוכזת בלימוד החופשי שלה! אולם מי שזה מפריע לו יכול ללכת ללמוד בספריה, שם שורר השקט של היחיד ועולמו הפנימי.

מעולם לא אהבתי כללי משמעת של בתי ספר, לא רשימות נוכחות, לא שיעורי בית והקראת תשובות בכיתה, גם לא האיסור החמור לדבר עם חבר ומבטי הפיקוח וההשגחה של מורים ומורות – בכתה א’ עוד ‘זכיתי’ למורה ששברה עלי סרגל, ובכתה ב’ עוד ‘זכיתי’ לעמוד שיעור שלם בפינה בגלל משפט מיותר שאמרתי – והשיא כמובן במבחנים. מאז ומעולם ראיתי עד כמה ילדים וילדות שמחים ללכת לגן, מחכים בהתרגשות לכתה א’ עם הילקוט החדש, ובמשך שנה אחת מצליחה מערכת החינוך לכבות את האור בעיניים אצל רוב הילדים והילדות, עד כדי כך שאני שואל נכדה בסוף כתה א’: איך בבית הספר? והיא עונה לי: משעמם! איך בהפסקות? כיף!        

הצלחה מזעזעת של מערכת הפיקוח והשליטה, כפיית המשמעת והסמכות עם התעודות והציונים בסוף.

פעם ראיתי ראש ישיבה תיכונית עומד בתפילת הבוקר, מסתכל על התלמידים ומסמן נוכחות, חיסורים ואיחורים – שאלתי אותו בסוף התפילה: האם אתה רוצה שתלמידים יתפללו אליך? האם יתפללו בחופש ואחרי הלימודים? בתפילה הם צריכים לראות רק את הגב שלך, כי כולנו שווים לפני ה’! הוא לא ענה.

בכתה י”ב עניתי תשובות בכיתה לשאלות משיעורי הבית, ישירות מתוך הגמרא והתוספות, מבלי שכתבתי במחברת אפילו מילה אחת. במבחן הבגרות בגמרא שהתנהל בעל פה קיבלתי 100, אבל בתעודת הבגרות נרשם 90 כי המורה נתן לי רק 80 ב’מגן’ – הוא התנצל על כך באוזניי, ואמר (במבטא הייקי שלו): ידעת מצויין, אבל לא יכולתי לתת לך יותר כי לא עשית שום דבר.

ואז הגעתי לישיבת מרכז הרב ובבת אחת השתחררתי מכל זה והתחלתי ללמוד בשמחה ובאהבה, בחופש כמעט מלא. אחרי שנה ראשונה, כבר יכולתי לבחור לאיזה שיעור אני רוצה להיכנס, ואיש לא בדק אם ואיך סיכמתי – אושר מופלא של לימוד תורה לשמה בחופש גמור. ממש משק כנפי השכינה.

מעבר לחופש הגדול בלימוד הגמרא, התחלתי ללמוד גם פרקי ‘אורות’ ו’אורות הקודש’, ואז גיליתי בכתבי הראי”ה את גדולת החופש בנשמה, כמובן מול כל הגבולות וההכרח, שמתוכם מתגלה האור שבחופש:

“צריך ליתן חופש גמור לנטיה הרוחנית שבנשמה, שתתפשט ותתרחב בכל כוחותיה… מידה זו הולכת ומאירה כל מה שאור התורה יותר חודר ויותר מאיר…” (אורות התחיה נו, אורות עמ’ צ’);

“… התשובה היא שואפת לחֹפֶש מקורי אמִתי, שהוא החֹפֶש הא-להי, שאין עמו שום עבדות” (אורות התשובה פרק ה’-ה);   

“שתי הבנות כלליות הן המקיפות את ההויה ואת התורה … ההבנה המוסרית וההבנה הסִבתית – … בעת אשר אנו עולים למעלה יותר עליונה של חירות נשגבה, אז אנחנו משתחררים מכל אותה המועקה הסִבתית, וכל הבנין החֻקי מצטיר לפנינו בתור קשרים מוסריים אחוזים זה בזה … אז אנו עומדים בעולם של חופש. …” (ישראל ותחיתו ב, אורות עמ’ י”ט);

אז גם גיליתי את הסברו של הרב קוק לנסירת הפרצופים באדם הראשון, שנבראו זכר ונקבה מחוברים, שווים כצלעות המזבח, והופרדו בתרדמת גן העדן (כדברי רש”י על פי המדרש בבראשית רבה ח’-א; ובויקרא רבה י”ד-א); תכלית ההפרדה היא הבחירה החופשית של איש באשתו! (כך אני מסביר תמיד לזוגות צעירים לקראת נישואיהם, ולומד עמהם את הפסקה באורות ישראל פרק א’-יג, אורות עמ’ קמב).  

גם הבנתי איך התשובה יכולה להפוך לאורות התשובה בנשמה, מעל ומעבר לצער החטא וכפיפות הווידוי ועינוי הכפרה – באמת, הכל מוביל אל החופש בנשמה ובתורה. 

עד היום לא מצאתי הוגה תורני ששר את שירת החופש כמו הרב קוק (ודברים אלה מתעוררים בתוכי בג’ באלול, יום הסתלקותו של הרב קוק לגנזי מרומים).

באוזני צעירים וצעירות, ביניהם נכדים ונכדות, אני אומר: לכו ללמוד תורה לשמה בחופש שבישיבות ובמדרשות, בשמחה ובטוב לבב – כאשר תחזרו ללימודי תעודה ומקצוע, תזכרו שאתם רוצים ואתם בוחרים מה ללמוד, ואז תראו את המבחנים כפרי החלטות שלכם, ותקחו עמכם את העושר הגדול של לימוד התורה לשמה, לכל חייכם, בבחירה חופשית.