חוק ובג”ץ – בסכנה

גרסה ראשונה נכתבה באדר התשע”ט – לפני כ-4 שנים

הבעיה החמורה של בג”ץ נעוצה בהטיה המכוונת שהוא נוקט כבר שנים רבות לטובת מיעוטים מסוימים ונגד כוחו של הרוב, כפי שהוא מצטייר בעיניו; כוחו של הרוב נראה לשופטים ליברליים מסוכן הרבה יותר מאיומי המיעוט.

דבר זה התחוור לי (לפני כמה שנים) בשיחה אישית שיזמתי עם אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון, כאשר רציתי להבין איך ייתכן פסק דין (קעדאן) בעד זכותו של אזרח ערבי-ישראלי, לרכוש בית ונחלה ביישוב קהילתי יהודי שאיננו דתי!, ולעומתו, פסק דין (אביטן) שאסר על קצין משטרה יהודי לרכוש נחלה ביישוב בדואי?

תשובתו של אהרן ברק הייתה, שהיהודים הם הרוב במדינה ובידם הכוח, ולכן ‘אנחנו’ צריכים להגן על זכויות של מיעוטים חלשים, כלומר, על זכותם של יישובים דתיים או ערביים לשמור על אופיים המיוחד.

אמרתי לו שהיהודים הם המיעוט במזרח התיכון, מיעוט שנתון לאיום מתמיד מצד הטרור הערבי והאסלאמי; לכן המיעוט היהודי זקוק להגנה יותר מכל מיעוט אחר! אמר לי אהרן ברק: ‘לשם כך הקמנו מדינה, ואנו נלחמים עליה – זה התפקיד של צה”ל ומערכת הביטחון’.

אמרתי לו, שזה בהחלט לא מספיק לדעתי, ויצאתי משם המום. אז שמתי לב, שבניין בית המשפט העליון נבנה בשיא הגובה הפיזי של בנייני המדינה, מעל לכנסת, ובוודאי לא במקרה.

האמון שלי בצדק ובשוויון של בית המשפט העליון החל להתערער עוד לפני כן, בימי אוסלו הקשים, במיוחד כאשר פרשה ש”ס מממשלת רבין וכל תהליך אוסלו היה תלוי בתפקידי שר וסגן שר שניתנו (עוד לפני כן) בשוחד גלוי לעין השמש לגונן שגב ולאלכס גולדפרב – שום גורם משפטי לא התייצב למערכה נגד השוחד לחברי כנסת שנבחרו תחת דגל ‘צומת’ לכיוון ההפוך, ושום בג”ץ לא הגן על הצדק – תוכנית אוסלו ב’ שהשאירה את ‘המתנחלים’ ביש”ע במצב קשה, עברה בכנסת למרות כל המחאות וההפגנות. הציבור האמוני נותר לבדו, המום.

כאשר נופלת האות ק’ מן ה’צדק’, הוא הופך ל’צד’, כלומר, מתייצב לצד אחד במאבק הפוליטי ובמאבק הקיומי.

אחר כך ראיתי איך בג”ץ אישר לממשלת שרון להחריב אלפי בתים בגוש קטיף ולעקור מהם בכוח אלפי מתיישבים, בלי שום הסכם מדיני, ולא שמעתי שום מילה על איזון, סבירות ומידתיות, מילים שנשמעו ברמה בפי בג”ץ למשל בשאלות של מתווה הפקת הגז. ברור היה לי, שפעולה כזאת להחרבת כפרים ערביים לא תעלה כלל על הדעת, גם במסגרת הסכם מדיני. הבנתי, שלדעת שופטי בג”ץ יש הכרח לנקוט אי צדק מובהק לצד מסוים, ומטרתו היחידה להחליש את כוחו של הרוב היהודי, כי הוא הסכנה החמורה בעיניהם.

גם עצם ההתיישבות בשטחי יש”ע נחשבת סכנה ואיום בעיני רבים בארץ ובעיקר בעולם, למרות שחוקי מדינת ישראל ובתי המשפט הכירו בזכותה למעשה, בניגוד לדעות שגויות (‘כיבוש’) הרווחות בעולם על פרשנות החוק הבינלאומי. שום עם אינו יכול להיחשב ‘כובש’ בארץ מולדתו ההיסטורית, ארץ אבותיו, ולעיקרון הזה הסכים עמי גם אהרן ברק (בשיחה אחרת).

אבל זכויות האדם של המתיישבים ביישובים המוכרים בחוק, עלולות להימחק בכל רגע בו ממשלה בישראל תחליט לעקור אותם. בית המשפט לא יגן על זכויות היסוד שלהם, ולא ידרוש מן הממשלה סבירות ומידתיות ואיזון, דרישות שתוצבנה כמובנות מאליהן ביחס ליישובים מוכרים של ערבים-ישראלים, או של ערבים-פלסטינים.

כאשר בג”ץ הגן על החרבת יישובי קטיף ועל ממשלת שרון, האמון שלי בצד/ק הבג”צי קרס ונעלם.

אילו העמיד בג”ץ מחסום בפני ממשלת שרון, אולי היינו עדיין בולמים את הטרור החמאסי בתוך עזה (כמו ביהודה ובשומרון), ויישובי גוש קטיף היו חגורת מגן ליישובי ‘עוטף עזה’, כמו שרצה יצחק רבין ז”ל – כך אמר לי בפירוש, וכך אמר בכנסת. כיוון, שמספר ההרוגים הישראליים בגבולות עזה ובמבצעים הצבאיים מאז העקירה רק עלה, ומספר ההרוגים הפלסטינים עלה מאד מאד, ייתכן, שבג”ץ נושא באחריות עקיפה, בנוסף לממשלת שרון, על אובדן חיי אדם רבים מאד.

אחר כך באו הפסיקות להריסת בתים בבית-אל, בעפרה ובנתיב האבות בגוש עציון – ציפיתי לשמוע שאלה פשוטה מבית המשפט כלפי המדינה – אם ייהרסו הבתים ה’בלתי חוקיים’ שנבנו בתוך היישובים, האם הפלסטינים בעלי הקרקע יוכלו לממש את זכויותיהם ולבנות שם בית משלהם, או לפחות לנטוע כרם?

התשובה ברורה גם לבית המשפט: בעלי הזכויות, במידה שהם באמת קיימים ובעלי זכויות, לא יוכלו לממש שום זכות בתוך יישוב יהודי, כל עוד לא בא ‘שרון’ אחר ועקר את היישוב. לכן הצדק והאיזון והסבירות מחייבים פיצוי כספי ולא הריסה חסרת תכלית. לצערי, כבר לא התפלאתי שבית המשפט כלל לא העלה שיקול כזה בדיוניו, כי כבר היה ברור לי, שלא באמת מבקשים כאן ‘צד/ק’, ולא ‘שוויון’, אלא מפעילים כוח כדי לרסן את הכוח של ‘המתנחלים’.

ואז באו הבחירות – שוב ושוב!

החוק שנתקבל בכנסת מאפשר פסילת רשימה, וכעת גם מועמד יחיד, לא רק אם הם נגועים בגזענות, אלא גם אם הם תומכים בטרור, או שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל בג”ץ מציב מבחנים חלשים מאד מול סיעות השוללות בגלוי את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי (כולל איימן עודה ואחמד טיבי), ומול תומכי ‘המאבק המזוין’ נגד ‘הכיבוש הציוני’, שהתחיל לדבריהם ב-1948 לכל המאוחר (ולא ב-1967) – עם כל זה, נראה לשופטי בג”ץ שסיעות אלו מייצגות ‘מיעוט’ שזקוק להגנה, אף שהן מחוברות היטב לרוב במזרח התיכון; לכן שופטי בג”ץ הולכים לקראתם באופן שהורס את שארית האמון בקרב המיעוט היהודי במזרח התיכון.

לאורך כל השנים האלה, בג”ץ גם מתייצב שוב ושוב נגד המיעוט החרדי, ונגד ההסכמה המכוננת של דוד בן גוריון עם החרדים על שחרור בני ישיבות, ש’תורתם אומנותם’ – מספרם הגואה ועולה של בני הישיבות החרדים עורר גלים של התמרמרות מצד רוב הציבור היהודי-ישראלי, שבניו משרתים בנאמנות, הדרישה ל’שוויון’ בגיוס עלתה במלוא עוצמתה ובג”ץ תמך בה כמה פעמים, ובמיוחד בפסילת חוק טל, כ’חוק לא חוקתי’.

אישית אני יודע ומאמין, שהשירות בצה”ל הוא מצווה מן התורה (במדבר פרק ב’) בעלת חשיבות עליונה במיוחד בדורנו, והשירות הצבאי איננו סותר את לימוד התורה בשום פנים – אבל אינני מעלה בדעתי שום אפשרות לכפות דעה זו על הציבור החרדי. בעולם התורה החרדי בטוחים ומאמינים, ששירות בצה”ל של בניהם ישנה כליל את אופיו של הציבור החרדי, יוציא רבים מהם ב’שאלה’, וירחיק אותם מהתורה וגם מהמצוות.

והנה בג”ץ לא התייצב להגנת המיעוט החרדי ואורח חייו, אלא תמך ברוב הדורש ‘שוויון’ בגיוס – אולם שוויון אמיתי בגיוס כלל איננו אפשרי, כי מעולם ולעולם לא ייתכן שוויון בין לוחמים קרביים, לבין המשרתים בעורף בתפקידים חשובים, אך בלי סכנת חיים!

דרישת ה’שוויון’ בעצם הגיוס היא פשוט שקרית!

בנוסף, כלל לא עולה על הדעת לדרוש ‘שוויון’ בגיוס חובה בקרב המיעוט הערבי-ישראלי, שגם משקלו הדמוגרפי הולך ועולה, וגם אין דרישה לשירות לאומי-אזרחי בתור חובה חוקית.

התוצאות החמורות הן, שהמיעוט החרדי, והמיעוט המתנחלי, חיים בידיעה ברורה, שבג”ץ לעולם לא יגן עליהם ועל זכויותיהם לחיות את חייהם על פי אמונתם, בעודו מגן על המיעוט הערבי-ישראלי, ובמידה מסוימת גם על זכויות אדם של פלסטינים.   

בכל קואליציה שתלויה בחרדים ובמתנחלים, מוכרח לפרוץ מאבק חריף וגלוי נגד בג”ץ, שהצד/ק שלו מוטה באופן ברור.   

אם לא נמצא דרך להסכמה ציבורית רחבה בשאלות החוק והצדק במדינת ישראל, נימצא בסכנה חמורה לעצם קיומנו, בהעדר חוקה, בהעדר בית משפט לחוקה, ובהעדר הסכמה בסיסית אפילו על ‘כללי משחק’.

הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה גדולה, דווקא מפני שבית המשפט העליון איננו ממלא את חובתו העליונה כשומר סף, בצדק ובמשפט.