חיי אדם מול סטטיסטיקה

“כל המקיים נפש אחת… כאילו קיים עולם מלא” (סנהדרין לז ע”א) –

לראשונה מזה דורות הצליח נגיף בלתי נראה אחד לדחוק הצידה את הכלכלה, ואת חופש התנועה וחופש הפרט, ואת אורח החיים והתרבות המודרנית, ואפילו את חיי הקהילות הדתיות, הכל למען הצלת חיי אדם, ובמיוחד הקשישים והזקנים –

ממש מופלא!

אלא שחרדת עולם ומלואו מפני התפשטות הנגיף, איננה חרדה מאנשים מתים כמחיר ‘מקובל’ לחיי חופש ורווחה, אלא חרדה מסטטיסטיקה; ממספרים עצומים של מתים במגפת הנגיף, מעקומות של הערכות ותחשיבים שחייבים ‘לשטח’ אותן בכל מחיר, ובעיקר, מאובדן שליטה – מה שמפחיד את השליטים מאז מכות מצרים, דרך כל המגפות הנוראות במהלך ההיסטוריה, הוא אובדן השליטה, שאכן עלולה לקרוס.

אם קשה לכם להאמין, בדקו כמה מתו כל שנה משפעת ‘רגילה’ ומנגיפי שפעת כמו ‘סארס’, בעולם וגם אצלנו – אף אחד לא חלם לעצור את קצב החיים בגלל אחוז מוכר של מתים, שנתפס כ’טבע’ העולם, ‘מחיר’ הציביליזציה וכד’ – הנשיא האמריקני אומר זאת המפורש. אבל מנהיגים כמוהו, שניסו להמעיט בסכנה, שוכנעו רק על ידי תחזיות מזעזעות, תרשימי עקומות ומספרים עצומים, ובעיקר משברים כלכליים עוד יותר חמורים מאלה הצפויים בגלל הסגרים. מה שסייע בשכנוע הוא האסון שהתחולל בסין רק בגלל איחור של חודש בתגובת השלטונות, והאסונות המתחוללים באיטליה ובאיראן בגלל מערכות לקויות וקוצר הבנה של מנהיגים בעלי השקפות מקובעות, דתיים ולא-דתיים, עם ‘ראש בקיר’.

המספרים המזעזעים הם המשנים כעת את כל אורחות חיינו ואת כל סדרי העדיפויות, ולמרבה הצער, לא חיי אדם באשר הוא אדם, וכל אדם ‘עולם מלא’.

אני כבר ממתין בקוצר רוח לסטטיסטיקות הראשונות על מספרי הרוגים ופצועים בתאונות דרכים, כאן ובכל העולם, כדי לבחון את השערתי, שסגרי הקורונה מצילים חיים של הרבה אנשים נשים וטף בדרכים השוממות למחצה. שנים אני חושב וכותב על עידוד עבודה ולמידה מרחוק כדי לצמצם פקקים, להגדיל פריון עבודה דווקא מהבית – ולהציל חיי אדם בדרכים! איש לא הקשיב! כאילו ברור ומובן ומוסכם, שמאות הרוגים בשנה הם ‘מחיר הכרחי’ של ‘חופש התנועה’, שנעלם פתאום בלחץ הנגיף –

ממספר המתים מקורונה בעולם, נכון להפחית (לפי דעתי) את המספרים הממוצעים של הרוגים בתאונות דרכים ובתאונות עבודה, שלא קורות בזמני הסגר!!

כל זה מעלה את השאלה החמורה (בעיניי) – מה אנו מוכנים לעשות כדי למנוע הרוגי תאונות? אלו שינויים באורח החיים ובתרבות הנהיגה?

להלן כמה הצעות –

להקטין מאד את המהירות המותרת, ולהפעיל פיקוח אלקטרוני!

בכבישים מסוכנים – כמו כביש 90 – תותר תנועה חד-כיוונית בלבד! חצי שעה דרומה וחצי שעה צפונה, בפיקוח הדוק בכל צומת, עם סינכרון סביר, שרוב היוצאים לדרך בתיאום זמן אלקטרוני, לא ימתינו בצמתים יותר מדי.

לבדוק עייפות ואלכוהול אצל נהגים בבדיקות פתע מרובות, ולהוריד נהגים מהכביש אם אינם כשירים, אפילו אם יצטרכו לישון כמה שעות, או להמשיך בתחבורה ציבורית.

לסגור כבישים במקומות מועדים, ולהפנות לדרכים חלופיות!

האם אחרי משבר הקורונה נהיה פתוחים יותר גם למגבלות מינוריות שיצילו ‘רק’ כמה עשרות חיי אדם, ואולי כמה מאות?

האם מחשבי העקומות הסטטיסטיות יוכלו להסביר לנו מה המחיר הכלכלי למשק של תאונות הדרכים ותאונות העבודה, ואולי זה ישכנע מנהיגים, שמוצדק ונכון להטיל כמה הגבלות על ‘הערך העליון’ של ‘חופש התנועה’?

חיי אדם מול ערכי חופש 

התרגלנו לכך, ש’חופש’ הוא ערך עליון – אבל לא!

לפעמים ‘פיקוח נפש’ דוחה ‘חופש’ כשם שהוא דוחה ‘שבת’!

בידוד וסגר פוגעים בחופש! – פיטורים ויציאה לחופשות ללא תשלום פוגעים בחופש! –

צמצום ומניעת התקהלויות פוגעים בחופש! – מעקב אלקטרוני פוגע בחופש! –

תקנות לשעת חירום פוגעות בחופש!

נכון, צריך להגביל את כל אלה להכרחי בלבד, כי חופש הוא ערך חשוב מאד – אבל לא ‘ערך עליון’ – חיי אדם קודמים לחופש!

מצד שני, כולנו הרי יודעים, שאנו נלחמים על עצמאותנו, ומסכנים חיי אדם למען קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, עצמאית וריבונית –

כולנו גם יודעים שעצמאות המדינה, משמעה העיקרי הוא חופש לעם ולאדם, שלא יהיה נתון תחת שלטון זרים, והיא דוחה חיי אדם, ואם כן, מה דוחה את מה – חופש או חיים?

ביטחון המדינה דוחה חיי אדם מפני שקיום המדינה הוא הערובה לשמירה על חיי אדם של כלל האזרחים, ולא רק על החופש שלהם; דבר זה יש לו חשיבות חיונית ביחס למדינת העם היהודי, אחרי אלפי שנים שבהן יהודי הגלויות דיממו למוות שוב ושוב! לוחמי החירות של עצמאות ישראל הם גם הלוחמים על חיי העם וחיי האזרחים.