לזכרה הטוב של רות גביזון

איך נוצר הקשר?

איך הגענו לאמנת השבת?

בפגישה רבת משתתפים בבית הנשיא (אז חיים הרצוג ז”ל) על רקע מאבקי השבת בחברה הישראלית (קולנוע היכל בפתח-תקוה, והפגנות נגדו), שמעתי (לראשונה בחיי) את פרופ’ רות גביזון מדברת, וכך אמרה: “אני חילונית בהכרתי, אבל אינני רוצה שבת של קניות וסידורים! אני רוצה שבת של תרבות”!

אמרתי לעצמי: היא יכולה להיות פרטנר לשיח ולהסכמה בין דתיים לחילונים על השבת הציבורית במדינת ישראל. בסיום המפגש אמרתי לה זאת, והיא שמחה לשמוע.

תמיד היה ברור לי, שאסור על פי ההלכה להפגין בשבת, כי כל הפגנה כזאת היא בעצמה חילול שבת, מפני שהמפגינים גורמים בוודאות לחילול שבת של כוחות המשטרה ושל אנשי התקשורת – הייתי בטוח שההפגנות האלה ייכשלו, ורק ירבו חילולי שבת, וכך אכן קרה. מאידך, אני חושב, שעיקר האיסור בתורה ובהלכה הוא על מסחר בשבת, וכך מפורש בתנ”ך בנבואות עמוס וירמיהו, ובספר נחמיה.

שר הדתות (אז זבולון המר ז”ל) מינה אז ועדה ציבורית בהשתתפות נציגים דתיים וחילוניים בניסיון לגבש פשרה – רות דיברה באותה רוח ששמעתי ממנה בבית הנשיא, ואני הגבתי בנכונות לשבת איתה ולנסות להגיע להסכם מנוסח – טומי לפיד ז”ל אמר, שהוא לא מצליח להבין איך ניתן להגיע להסכם, אבל אם פרופ’ רות גביזון והרב בן-נון מוכנים לשבת ולנסח הסכם, אי אפשר שלא לתמוך בניסיון הזה! רבנים חשובים חמקו מן הדיון, ומקצתם אמרו, שאי אפשר לנסח הסכם בלי הרבנות הראשית – אבל הוועדה הביעה הסכמה גורפת להצעה.

נפגשנו במכון ון-ליר בירושלים –

הסכמנו מיד, שנכתוב מבוא עקרוני לביטוי השקפת העולם כך, שרות תכתוב את המבוא שלה, ואני אכתוב את המבוא שלי, כדי שיהיה ביטוי מלא לשתי ההשקפות, כי על ‘אני מאמין’ לא מתפשרים – אבל אני אקרא את המבוא שלה, והיא תקרא את המבוא שלי, כך שנהיה בטוחים, שכל אחד יכול להכיל את המבוא השני, כחלק ממסמך משותף.

בהסכם המעשי כתבנו, שהציבור הדתי ונציגיו לא יתערב בנושאי תרבות בשבת (ובכלל זה בתחבורה לבילוי ותרבות), וזאת כדי לומר, שאין לגיטימציה דתית לשום חילול שבת, אלא החלטה מושכלת שלא להתערב.

מאידך הסכמנו, שלא תהיה פעילות מסחרית בשבת באזורים של יהודים במדינת ישראל.       

זה היה הפרק הראשון באמנה המשותפת של דתיים וחילוניים במדינת ישראל.

בינתיים ביטלה השופטת פרוקצ’יה את התוקף של חוקי העזר העירוניים בנושא השבת, בדרישה לחקיקה ממלכתית, בתי הקולנוע קיבלו אישור לפעול בשבת בלי שום פשרות והסכמים, ההפגנות נכשלו וגוועו, ומסמך ההסכמה נותר באוויר –

ניסיונות אחדים לקדם את ההסכם בכנסת נכשלו, כי גורמים חילוניים שמעורבים במרכזי הקניות הפתוחים בשבת טרפדו כל פשרה וכל הסכמה.

אז נכנס לתמונה ידידי הטוב הרב יעקב מדן, והציע להמשיך את ההתחלה שלנו כדי לנסות ולהגיע להסכמות רחבות יותר בכל הסוגיות הכואבות של תורה ומדינה –

אחרי דיונים ארוכים (ושיחות טלפון ליליות ארוכות) התגבשה אמנת גביזון-מדן על כל פרקיה.

שוב נעשו ניסיונות אחדים להגיע לכלל חקיקה בכנסת ברוח האמנה, והם הוכשלו, לרוב בגלל סירוב חילוני לכל פשרה מול הדתיים. החוגים החרדים צפו מן הצד לרוב, ואפילו לא הגיעו לדיון רבני מעמיק בסוגיות הקשות, כי הבינו שאין סיכוי פוליטי מהצד החילוני.

פעם אחת הזמנו את פרופ’ רות גביזון להרצאה בישיבת הר עציון – כמדומני, שזה היה אירוע ייחודי – הרצאה של אשה משכילה שהגדירה את עצמה כחילונית ברמה העקרונית ביותר, מול מורים ותלמידים בישיבה תורנית –

ביציאתנו בדרך להסעה, אמרה לי רות גביזון: “את ההסבר המוסרי-חברתי של השבת כפי שהוא כתוב בספר דברים, אני מקבלת”! הופתעתי לרגע מהבקיאות שלה על ההבדל בין נימוק השבת בעשרת הדיברות (בין ספר שמות לספר דברים), ועם זה הסכמנו מיד, שגם בספר דברים, מי שהוציאנו ממצרים אסר על כולנו לעשות מלאכה בשבת, ועל זה מתנהל הוויכוח העמוק בין השקפות העולם. רות גביזון ז”ל הבינה לעומק גם את השקפת העולם הדתית, וגם ידע תורני רב היה צבור אצלה.

למרבה הצער, שמעתי מאז ועד היום הרבה דיבורים נשגבים על אמנת גביזון-מדן, בלי שום נכונות פוליטית להתייצב באמת מאחוריה בחקיקת כנסת.

את הצלילות החדה ואת החשיבה העצמאית של רות גביזון ראיתי עוד במפגשים אישיים וציבוריים ובשיחות טלפון בנושאים שונים, ולפני כשבועיים דיברנו לאחרונה –

אחרי פטירתה נעמוד כולנו למבחן – אם יסתפקו כולם במילים מרוממות תהיה זו החמצה כואבת, אבל אם תתגבש הסכמה לאומית ברוח האמנה וההסכמה תקבל ביטוי בחקיקת הכנסת, תהיה זאת מצבת הזיכרון הראויה ביותר לדמות הייחודית של פרופ’ רות גביזון ז”ל.