עשור לפטירתו של הרב יהודה עמיטל זצ”ל
הפעם הראשונה שבה פגשתי את הרב עמיטל הייתה בכסלו התשכ”ח. עמיתי, ר’ חנן פורת, היה עסוק רובו ככולו בכפר עציון שאך החל להיבנות, ובהכנות להקמת הישיבה, ואני סייעתי במידת יכולתי. נהגנו להיפגש בחדר האוכל של ישיבת מרכז הרב ולשוחח על הדברים שצריכים להיעשות.
יום אחד סיפר לי חנן שפגש את הרב יהודה עמיטל, המועמד האחרון לעמוד בראש הישיבה שתקום בגוש עציון המתחדש. חנן סיפר שהרב עמיטל הבטיח לתת לו תשובה לאחר שבוע, ומכיוון שאין ביכולתו לבוא, ביקש ממני לנסוע לביתו ברחוב שחל 21 ולשמוע את תשובתו.
הייתה לנו קבוצה יוצאת מגדר הרגיל של בחורים מנתיב מאיר, שתכנַנו להקים עמם את הישיבה. הרב משה צבי נריה זצ”ל אמר לחנן שאם יש קבוצת בחורים, ניתן להקים את הישיבה. הבחורים ילמדו, כך אמר, ויבואו תלמידי חכמים לתת להם שיעורים. אמר לו חנן: “אני לא מקים ישיבה בלי ראש ישיבה”.
נסעתי לגבעת מרדכי והרב עמיטל קיבל אותי בספרייתו, באותו המקום שבו נפטר. אני זוכר רק חלק ממה שאמר, אך בעיקר עשה עלי רושם כביר משפט אחד. הגמרא בחגיגה (יד ע”א) מסבירה איך לעיתים הקב”ה מתגלה כאיש מלחמה ולעיתים כזקן היושב בישיבה, ואומרת ש”אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור”. אמר לי הרב עמיטל: “מדברים על ‘בחורי ישיבות’. מה זה בחור ישיבה? לפי חז”ל אין ‘בחור ישיבה’, צריך לומר ‘זקן ישיבה’ ו’בחור מלחמה'”.
מעודי לא שמעתי דבר כזה. הייתי תלמיד של הרב צבי יהודה קוק זצ”ל, ובמרכז הרב לא דיברו כך. נכון, אלו לא היו עולמות הפוכים, שהרי בשעת המבחן של מלחמת העצמאות היה הרב צבי יהודה בין הבודדים שקראו לבני ישיבות להתגייס. אמנם, כאשר מערכת הביטחון חשבה שאפשר להסתדר בלי בחורי ישיבות, הרב צבי יהודה קיבל זאת, כמו שאר ראשי הישיבות. הרב עמיטל, לעומת זאת, אמר ש”בחור מלחמה” זו דרך התורה, זו דרכם של חז”ל. זאת אומרת, שכל בחור מישראל צריך להיות חלק מצה”ל בעידן המדינה, כי כך ה’ מתגלה לצדיקיו כ”איש מלחמה”, כמו ביציאת מצרים. הסיבה שצריך ‘הסדר’ עם צה”ל, איננה כדי שבחורי ישיבות ישרתו שירות צבאי מינימלי, אלא כדי שבחורי מלחמה ישראליים יוכלו גם ללמוד תורה.
זו לא הייתה העמדה של ישיבת כרם ביבנה, כישיבת הסדר ותיקה. זו לא הייתה העמדה של ראשי הישיבות וזו לא הייתה העמדה של הרב צבי יהודה. זו הייתה עמדה ייחודית של הרב עמיטל. לימים ניסח זאת יבדל”א הרב ליכטנשטיין שליט”א כ”הסדר לכתחילה”, בסגנון של העולם ההלכתי שבו צמח.
מדברים אלו של הרב עמיטל הייתי בהלם קל, תחושה שחזרה בקרבי עוד הרבה פעמים לאחר מכן, כאשר שמעתי מהרב עמיטל דברים מקוריים שאיש לא היה יכול היה לאמרם זולתו.
תנ”ך בעיון כחלק מבית המדרש
לאחר כמה שבועות ישבנו בביתו, בחדר הגדול, קבוצת הבחורים מנתיב מאיר יחד עם בחורים נוספים – רוב המחזור הראשון. בפגישה הציג הרב עמיטל את תוכנית הישיבה, ובין השאר אמר את המשפט המהפכני הבא: “לימוד תנ”ך בעיון הוא חלק מלימוד תורה, והוא יהיה בבית המדרש”. כלומר, אין צורך בתירוצים, בהכשרת מורים או בימי עיון בתנ”ך כדי ללמוד תנ”ך בעיון. בעולם הישיבות זה היה מהפכני, אך בעולמו של הרב קוק שממנו באתי היה זה הגיוני ומתבקש. בישיבת מרכז הרב היו כמה שיעורים בתנ”ך, של הרב צבי יהודה עצמו, וגם של הרב בכרך, אך לא למדו תנ”ך בעיון כחלק מבית המדרש.
לימוד תנ”ך בעיון הוא הפתח ללימוד תורה. כך מתחיל התלמוד (ברכות ב ע”א): “תנא אהיכא קאי? תנא אקרא קאי” (= התנא על מה הוא סומך בדבריו? על הפסוק שבתורה הוא סומך). הרב עמיטל פתח את השער ללימוד תנ”ך בעיון בבית המדרש, וברוך ה’ חלקנו זכינו להיכנס בו ולחולל שינוי בדרכי הלימוד אשר מחזיר לתנ”ך את תפארתו. יהי רצון שבעזרת ה’ נהיה ראויים לכך, ונזכה שדורות של בני תורה, תלמידי חכמים וישראל פשוטים מכל החוגים, ינחלו את לימוד התנ”ך המתחדש. בזכות הרב עמיטל הפכה ישיבת הר עציון להיות מרכז של לימוד תנ”ך בעיון, בהעמקה וברצינות – כחלומו הגדול של הרב קוק.
בתחום האמונות והדעות ישיבת מרכז הרב הובילה את המהפך הגדול, את החידוש של תורת ארץ ישראל. בישיבת הר עציון המשכנו ללמוד גם רמב”ם וגם כוזרי, גם מהר”ל וגם רמח”ל, בדרך שהרב עמיטל הנהיג כתלמיד מובהק של הרב חרל”פ תלמידו של הרב קוק. אך המהפך בלימוד התנ”ך לא התחולל במרכז הרב, אלא בבית המדרש של ישיבת הר עציון, בזכותו של הרב עמיטל.
“אין ערובה”
הרב אריה בינה, ראש ישיבת נתיב מאיר, העדיף שהבחורים הטובים ילכו לישיבת הכותל. היה קשה לו לקבל שישעיהו יחיאלי, בחור נמרץ, פעיל בבני עקיבא, סוחף את הבחורים ומלהיב אותם ללכת ולהקים ישיבה בגוש עציון. בנתיב מאיר חששו שבכפר עציון יהיה מחנה עבודה, או מרכז הכשרה, אך לא תהיה ישיבה. את הדבר הזה הבין הרב חנן, ועל כן התעקש שיהיה ראש ישיבה מן הרגע הראשון.
באותה הפגישה שנערכה אצל הרב עמיטל בבית העלה אחד הבחורים שאלה שמקורה באווירת הספקות בנתיב מאיר, ביחס למפעלנו. הבחור תהה, “איזה ערובה יש לנו שנלמד תורה כראוי בישיבה זו?”.
הרב עמיטל ענה לו, חד וחלק: “אין ערובה! מי שסומך עלינו ובוטח בנו, יבוא. זו התכנית, ומי שרוצה, יבוא. מי שחושש – צבא ההגנה לישראל פתוח לכולם”.
חלק מהבחורים התלהבו מאוד, אך חלקם יצאו מהפגישה מבוהלים. עמדתי לאחר מכן כשעתיים ועמלתי להרגיע כמה בחורים שהיו נסערים מדברי הרב עמיטל שאין ערובה, שאף אחד לא מבטיח להם שום דבר. סגנון כזה הם לא שמעו. לרוב מבטיחים הרים וגבעות, אך הרב עמיטל לא היה מוכן להתחייב.
הפתעות נוספות
היו לי עוד הרבה הפתעות עם הרב עמיטל במהלך הדרך. אני ואשתי, ולאחר מכן גם בננו הבכור, היינו המשפחה היחידה בישיבה במשך שנתיים. שנה וחצי גרנו בכפר עציון, ורק חצי שנה לאחר שהישיבה עברה לאלון שבות הגיעו משפחות הר”מים. כפי שאפשר לנחש, תנאי החיים לא היו בדיוק כמו שמכירים היום.
לרב עמיטל הייתה רגישות לאנשים בכלל ולאנשים במצוקה בפרט, רגישות המגיעה עד הפרטים הקטנים. אציג לפניכם דוגמה קטנה מאותם ימים. הרב עמיטל ידע שאין מכולת במקום ושהאספקה מגיעה רק בשעות הצהרים. וכך, כל בוקר היה מביא לנו שקית חלב. “יש לכם תינוק”, הוא אמר, ונתן לאשתי את השקית שהביא מירושלים.
הפתעה מסוג אחר חיכתה לי באחד מלילות השבת בכפר עציון. ישבתי ליד הרב עמיטל וראיתי אותו פותח את המכסה של בקבוק היין כלאחר יד, בלי להסתכל אם יש עליו אותיות או אין. נדהמתי. כך קורעים בשבת עטיפה שיש בה אותיות? לא ראיתי דבר כזה. גדלתי בישיבת מרכז הרב, שם, כברוב עולם הישיבות, מתחנכים על פסקי ‘משנה ברורה’. החינוך של ‘משנה ברורה’ הוא חינוך להקפדה ולהחמרה, כמעט בכל מחלוקת – “המחמיר תבוא עליו ברכה”. הרב עמיטל ראה את התדהמה על הפנים שלי ואמר לי שזה בסדר, שכן “יש ‘דגול מרבבה’ שמתיר”. אני ידעתי באופן עמום ש’דגול מרבבה’ זה אחד מספריו של ה’נודע ביהודה’, אבל אף פעם לא למדתי שולחן ערוך עם ‘דגול מרבבה’.
מחלוקת גלויה
אחד הוויכוחים הגדולים והמרתקים, העוברים בישיבת הר עציון מדור לדור, הוא המחלוקת על בשר אדם. העניין החל לאחר שהתפרסם סיפורו של מטוס שהתרסק בהרי האנדים ונקבר בשלג. זמן רב עבר עד שהגיעו המחלצים אל הניצולים, שנשארו בחיים בבטן המטוס. לאחר שהוציאו אותם משם, התברר שהנוסעים ששרדו אכלו את בשר חבריהם המתים. הסיפור גרם לזעזוע גדול מאוד, וגם אותם האנשים היו זקוקים לעזרה ולטיפול פסיכולוגי.
השפעת המקרה לא פסחה גם על הישיבה, ובעקבות הדברים התעורר דיון בשאלה הלכתית, מה קורה אם יש לאדם מישראל, במצבי פיקוח נפש, בחירה בין אכילת בשר אדם אל מול בשר כלב או חמור. הרב ליכטנשטיין לימד שיעור ודן בגדרים של בשר אדם מן המת, שלא מפורש איסורו בתורה ונתון במחלוקת ראשונים, לעומת בשר הכלב או החמור המפורשים בתורה לאיסור.
הרב עמיטל, כדרכו, אמר ש”לפי הרב קוק בשר אדם חמור הרבה יותר”. אכן, הרב קוק הסביר שבשר אדם חמור הרבה יותר מבשר בעלי חיים, עד שהתורה לא רצתה לצוות על זה, כיוון שזה טבוע בנפש האדם לסלידה ולזעזוע. אם מצווים על דבר כזה זה פוגם בנפש, המתעבת את הדבר גם ללא הציווי (חזון הצמחונות והשלום, ג’). נראה שהרב קוק רמז בכך, בין השאר, גם לקללה של “ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו” (ויקרא כ”ו, כט), המשקפת נקודה זו.
בחורי הישיבה עמדו בפני החיזיון המדהים הזה: שני ראשים לישיבה, שלא מסכימים על כל דבר, שעולמם הרוחני שונה מאוד, והם מובילים את הישיבה באהבה ובאחווה, בשלום וברעות. היכן יש דוגמה לדבר בכל העולם כולו? בנוסף, עצם העובדה שראשי הישיבה מנהלים וויכוח גלוי ונותנים לתלמידים אפשרות לבחור לאיזה צד הם נוטים, היא יוצאת מגדר הרגיל.
בהקשר זה יש להדגיש שהרב עמיטל לא לימד שיעור אל מול השיעור של הרב ליכטנשטיין, אלא רק אמר ש”לפי הרב קוק …”. כמו ‘דגול מרבבה’ בקריעת אותיות, וכמו שהפתיע בסעודת שבת אחרת באומרו שעל פי ה’אור שמח’ אין איסור ברירה בסכו”ם, כך גם הרב קוק בטעמי המצוות – הכל בטבעיות. הוא חי את התורה בצורה טבעית לחלוטין, דבר שלא ראיתי כמותו מעולם.
היחס לפסיקה
מידי פעם, כשהייתי מגיע לקרית שמואל, מקום המגורים של הורי אשתי, הייתי יושב אצל הרב עקיבא הכרמי. פעם אחת סיפר לי שהוא היה חברותא של הרב עמיטל בישיבת חברון. הרב הכרמי תיאר שהרב עמיטל היה הולך לישון עם ערימה של ספרי שו”ת והיה קורא אותם כמו ספרות יפה. פניתי לרב עמיטל שילמד שיעור בשאלות ותשובות, אך הוא התחמק פעם אחר פעם, גם מפניות דומות של אחרים. רק כשהביאו לפניו שאלה הלכתית שמענו ממנו לפתע ציטוטי מהרש”ם ודומיו, מפה ומשם. כשהפנו לו שאלה, הוא מעולם לא התחמק.
הרב עמיטל לא רצה להתייצב כפוסק בשער: ככל שניסו להביא אותו לשם – סירב. להבנתי, הוא חשש וסלד מההילה של ‘פוסק הדור’. הוא הבין בדיוק איזו פוליטיקה צריך לנהל כדי לבנות ‘פוסק דור’, איזו יח”צנות ותקשורת המונים נעשית, והוא לא רצה בזה בשום אופן. בצניעותו, בענוותנותו הטבעית שאינה נלמדת במסילת ישרים, הוא לא רצה בכך.
אני חושב שאנחנו, כל מי ששתה את מימיו ושמע את דבריו, מחויבים לעשות מאמץ כדי להוציא לאור כל מה שאפשר מתורתו של הרב עמיטל, שיש ממנה בכתב אך הרבה יותר בעל פה. עלינו להוציא לאור את הדברים כדי שעולמו של הרב עמיטל ימשיך ויתפתח, כפי שרצה לראותו.
אסיים בהגדרה שבה הגדיר הרב עמיטל את עצמו: “אני ראיתי עולם בנוי וחרב ובנוי”. מקור הדברים הוא מדרש תנחומא על פרשת נח, המתאר שלושה שראו עולם בנוי וחרב ובנוי (נח, דניאל ואיוב). הרב עמיטל אמר שהוא היה לפני המבול (=השואה), היה במבול, והיה גם אחריו. העולם שלו היה תמיד בנוי וחרב ובנוי, גם אחרי שנבנה מחדש, היה תמיד מורכב.
הוא הלך לעולמו ואנו צריכים להמשיך את עולמו, עולם בנוי וחרב ובנוי, כאן בעולם הזה – כראוי לו וכראוי לעילוי נשמתו ולזכרו. יהי רצון שנזכה ונהיה מסוגלים לכך.
Leave a Reply