מושקו ז”ל הלך לעולמו אך עולמו חי עמנו

משה מושקוביץ, “הכהן הגדול מאחיו”

אך לפני ימים ספורים, בראש חודש שבט, ביום הולדתו ה-96 התקשרתי אל מושקו – אחרי שהצליח לזהות אותי, אמרתי לו בקול רם: ‘מושקו, “צו את בני ישראל” קראנו היום בתורה, ‘צו, צו, צו (=96) את בני ישראל’; מושקו צחק ואמר לי ‘תודה ר’ יואל שנתת לי קצת כוח’ – היום בבוקר נודע לי, שזו הייתה שיחתנו האחרונה, קרעתי קריעה וברכתי.

ה’צו’ נהפך ל’צוואה’.

הכרתי את מושקו כילד קטן, כי אמי שושנה בן-נון ז”ל הייתה בצעירותה מדריכה של אורה מושקוביץ ז”ל וחברותיה, שבחרו בדרך של חלוצות דתיות בזכותה של אמי; לכן, בילינו (אחי הרב אלחנן, אחיותי ואני) חופשות קיץ במשואות יצחק, ואף טיילנו עם מושקו (אז עוד קראו לו מושקה) בהר הכרמל בו גדלנו, ופגשנו בו במשרדו כראש המועצה הצעיר של יישובי חבל שפיר. בתפילה במשואות גיליתי שמושקו כהן, כמו גם יעקב (יוני) דורון ז”ל (שאצלם התארחנו), וכמובן נושאים כפיים לברך את ישראל; השילוב הזה של חלוצים וכהנים, וראש מועצה פעיל, המם אותי.  

אחרי ששת הימים ושחרור ירושלים וגוש עציון, כאשר נישאתי לחברת הגרעין שבו שירתתי בנח”ל, אסתר ראב, הבת הראשונה שנולדה במשואות בגוש עציון (בשנת ה’תש”ו), היה ברור לנו שחוזרים לגוש, וכך פגשתי שוב את מושקו גם כחבר משואות, וגם כאיש החזון והמעש שתכנן והקים יחד אתנו את ישיבת הר עציון ואת אלון שבות, ואחר כך את העיר אפרת.

חברי חנן פורת ז”ל הקים מחדש את כפר עציון, גם ארגן את הגרעין הראשון להקמת הישיבה, ‘קול תורה בהרי חברון’, וגם חיפש ראש ישיבה בתיאום עם מושקו ועם יעקב דרורי ז”ל (מקיבוץ סעד); אבל כאשר חנן התמסר לכפר עציון, מושקו הוביל את הקמת הישיבה – הרבה שיחות ותכנונים ותיאומים התנהלו אצל מושקו בלשכתו, ושניהם היו אנשי חזון ומעש; אצל מושקו, כמו כהן קפדן, גם נרשם כל פרט ביומנו, וגם הוכנו מיד ניירות עבודה מסודרים, אבל העיקר והפרטים נשמרו כמובן אצל שניהם בראש המיוחד, שחלומות ומעשים, כללים ופרטים שזורים יחד, כמו בבריאה, כמו בתורה, בנבואת משה.

בשיחותינו מלאות השמחה וההתלהבות חזר ונשמע אצל מושקו רעיון מרכזי, שמילא את יומניו מיום שחרור הגוש בששת הימים ועד ימיו האחרונים עלי אדמות – ‘לא נשאיר שוב ארבעה יישובים יהודיים קטנים בלב הרי חברון העוינים – גוש עציון המתחדש חייב להיות גדול, גדול מאד’.

היה ברור בדברי מושקו, שהחזון הזה והמעשה הגדול בתכנון ובהקמה, בערו בו מאותה בערה של ארבעה יישובים יהודיים קטנים שעלו באש באותו ערב שבת של קום המדינה, עת נפלה ה’מלכה’, כפר עציון, וחברי משואות ועין צורים ורבדים הלכו לשבי הירדני. היישובים הבוערים בחורבנם, כמו נרות שבת של קום המדינה, המשיכו לבעור בראשו ובלבו של מושקו כל ימיו.

הקיבוץ הדתי לא חשב במונחים כאלה, ועבורו, עצם ההקמה מחדש של כפר עציון, ראש צורים ומגדל עז, עם משקים חקלאיים ויצרניים, היו גולת כותרת מופלאה; אבל גם חנן פורת ז”ל הבין שזה לא מספיק ותמך בחזון הגדול של מושקו.

ישיבת הר עציון קמה בזכותם של חנן ומושקו (אני סייעתי מעט, ובעיקר באנו לחיות לצד הבחורים כזוג נשוי יחידי); הישיבה החלה את לימודיה בכפר עציון ‘באופן זמני’ – לשלושה חודשים שהתארכו לשנה וחצי –

בית ספר שדה כפר עציון חיכה למבנים הזמניים שבהם גרנו, וההיסוס בממשלה נמשך ונמשך; בנייני הישיבה תוכננו לגבעת העץ שעליה לא היה יישוב יהודי בתש”ח, והקרקע לא נרכשה כאדמות קק”ל שעליהן קמו קיבוצי הגוש.

בשלב מסוים, מושקו הציע לרב עמיטל אכסניה זמנית בישיבת אור עציון במרכז שפירא, והרב עמיטל נטה להסכים – ידעתי שירידה מן הגוש תסגור את הפתח להקמת הישיבה בגוש והודעתי, שאני לא ארד לשום מקום, ונתמקם באוהלים סביב העץ – חלק מהבחורים היה אתי ובראשם הרב (אז תלמיד מחזור א’) יעקב מדן.

לימים, הודה לי מושקו על התעקשותי.

כאשר הביא יגאל אלון ז”ל הצעת ‘מחליטים’ לישיבת הממשלה, הוא קרא למושקו ולרב עמיטל וקרא באוזניהם: ‘ממשלת ישראל מחליטה להקים בגוש עציון ישיבה גבוהה עם שירות צבאי’ (=’הסדר’), ומושקו ביקש מיגאל אלון להוסיף שתי מילים: ‘ומרכז אזורי’ – אלון הוסיף את שתי המילים, והשאר הוא היסטוריה של הקמת היישוב אלון שבות לצד ישיבת הר עציון במרכז הגוש הגדל ומתחדש.

עברו שנים רבות ומושקו החל לראות שאלון שבות קרובה למצות את הפוטנציאל שלה, ועדיין הגוש רחוק מחזונו הגדול. אז נרקם קשר בין מושקו לבין הרב שלמה ריסקין, ששאף לעלות ארצה עם קבוצת משפחות מאמריקה ולהתיישב בגוש – מושקו הצליח לשכנע את הרב ריסקין להקים יישוב חדש, לימים העיר ‘אפרת’ – השתתפתי בסיור מוקדם עם חנן פורת ומושקו והגענו בדרכי עפר עד לגבעה הגבוהה הצפונית (כיום, שכונת הזית); השקפנו מהסלע הבולט על בריכות שלמה ועל בקעת בית לחם בואכה ירושלים – אמר חנן פורת: ‘פה צריך להקים את היישוב החדש (=אפרת), כי את ‘מקל השליחים’ צריך לזרוק רחוק ככל האפשר, ומכאן יתפתח היישוב דרומה עד שיתקרב למרכז הגוש’ – ענה לו מושקו: ‘אני מכיר את קבוצת העולים, ואי אפשר להביא אותם למקום כה רחוק – הם צריכים לראות בבוקר ובערב את בתי אלון שבות ואת האורות; נתחיל בדרום (שכונת הרימון) ובסופו של דבר נגיע עד לכאן’ – חנן אמר: ‘אם תתחילו בדרום לא תגיעו הנה’ – ענה מושקו: חנן, נבנה לאט לאט ונגיע’ – מושקו צדק.

האם יודעים באפרת כיום דברים אלה?     

בישיבת הר עציון הייתי ‘מדריך’ בשנים הראשונות ומלמד תנ”ך – למעשה הייתי כל מה שנדרש ביישוב צעיר כמשפחה יחידה בשלב הראשון; אני חשבתי אז על ישיבה קטנה ואינטימית בה אפשר להכיר את כל הבחורים ולשוחח עם כולם שיחות עומק – מושקו רצה ישיבה גדולה עם מאות תלמידים, מעין ‘אקדמיה תורנית’ בעלת השפעה רחבה על החברה היהודית בארץ ובעולם, ואני אמרתי, עד 120 בחורים, 3 בחדר, ולא יותר, וכמובן רציתי בנייה צנועה ופשוטה; מושקו אמר לי: ‘לא תהא כוהנת כפונדקית’, כלומר, ישיבה תורנית גדולה, חשובה ומשפיעה, ובנויה לתלפיות.

הוויכוח הזה חוזר ומתנהל בחברה הדתית-ציונית שוב ושוב, גם בין ‘בני עקיבא’ (בה גדלתי) לבין ‘עזרא’ ותנועת ‘אריאל’. לימים גיליתי עד כמה צדק מושקו בתפיסתו, כי בתוך הישיבה הגדולה מתקיימים גם מעגלים קטנים ואינטימיים, וגם עוד הרבה קבוצות אחרות – אלה שסופרים את בוגרי הר עציון באקדמיה לא תמיד שמים לב למספר הגדול מאד של רבנים מוסמכים וגם דיינים מבוגרי הישיבה, ורב משניהם מספר המחנכים והמורים במערכות החינוך וההוראה; וכמובן, מכללת הרצוג הגדולה והמובילה בין המכללות התורניות-אקדמיות.  

באלון שבות כיישוב מצאנו את עצמנו בוויכוח עם מושקו, כי הוא פעל במסגרת ההכרה הרשמית ב’מרכז אזורי’, שבו הבתים שייכים למועצה האזורית, ומושקו כבר הקים גוף דומה עבורנו – אנחנו רצינו יישוב עצמאי עם בעלות מלאה של תושבים על בתיהם; אני הובלתי ויכוח זה ביישוב יחד עם התחלת המאבק המקיף של ‘גוש אמונים’ על ההתיישבות במרחבי ארץ אבותינו; בקטע הזה, מושקו היה ספקן, וחשב ש’גוש אמונים’ מטפס על עצים גבוהים מדי, והסיכוי להשיג הכרה בצורות התיישבות חדשות, קלוש; כאשר הישגנו הכרה ב’יישוב קהילתי’ (בעפרה, קדומים ומעלה אדומים, וממילא גם באלון שבות שקם לפניהם), הודה מושקו בצדקתנו, ועבר למסלול שפיתחנו.

ואז חשבתי שהגענו לפסגה – מושקו קרא אחרת לגמרי את מפת הארץ ואת מפת המאבקים האידיאולוגיים והפוליטיים, והבין שגוש עציון עם אלון שבות ואפרת עדיין נמצא בראשית הדרך. ב’גוש אמונים’ הובלנו התיישבות במקומות רחוקים ומבודדים ומשכנו את גוש עציון עד תקוע ונוקדים ומעלה עמוס במזרח על פני מדבר יהודה, ועד כרמי צור בדרום – בשנים האחרונות הציע מושקו סלילת כביש רוחב חסר תקדים מאזור תקוע דרך המדבר עד ים המלח (שוחרי הטבע בוודאי יתנגדו).

מושקו הפתיע שוב והדגיש את חשיבות החיבור המלא בין גוש עציון לשפלת יהודה ולביתר עילית – כששמעתי ממנו את חזונו ותוכניותיו להפוך את המחנה הצבאי ליישוב גדול ופתוח, ולחבר את גבעות, משואות ובת עין עם יישובי עמק האֵלה, הייתי המום, כמו שקרה לי עם מושקו שוב ושוב (מאז ילדותי) – הפעם כבר אמרתי לו מיד: ‘מושקו, כמו בעבר, אתה צודק’. מיד הבנתי שמושקו כבר דאג לשרטוט מפות ולתוכניות מפורטות, וכבר מנהל דיונים מקצועיים עם כל הגורמים בגילי ה-90 כאילו היה בן 60.

שאלתי אז כמה מבעלי ההשפעה בגוש, כולל ראשי מועצה, אם הם מוטרדים מההרכב הציבורי של יישובי הגוש שרובם ככולם יישובים דתיים, ואמרו לי, ‘בכלל לא’ – שאלתי את מושקו, והוא אמר לי מיד שהוא כן מוטרד, וחשוב מאד להביא לגוש עציון את עם ישראל כולו.

שאלתי אותו גם על הריבונות הישראלית שעודנה חונה במחסום מול ‘גבעת הקרב’ (=נפילת הל”ה בד’ בשבט התש”ח) – הריבונות עוד לא עלתה להרי חברון ולא הגיעה לגוש – מושקו הסכים מיד שלפנינו עוד מאבק ארוך ולא קל עד לחיבור מלא של גוש עציון למדינת ישראל.    

בכל אלה לא הזכרתי את חכמת התורה שהייתה בו, ואת צניעותו הבלתי נתפסת –

מדי פעם היה אומר לי: ‘שמעתי חידוש חשוב בשמך, תאמר לי’, ואחרי שאמרתי, לחץ את ידי בחום, ואמר: ‘יפה אמרת, יישר כוחך, לך בכוחך זה ואל תחשוש ממתנגדים’; על ספרים תורניים שהוצאתי אמר לי: ‘קראתי, לא הכל ההספקתי, יישר כוח, תמשיך בדרכך לכבוד התורה’ – שאלתי אותו, מתי הוא מוצא זמן לקרוא אפילו ספרים שלי, והוא חייך ולא ענה. ביומניו העמוסים פרטי פרטים מכל שנות פעילותו הוא מצא לי פעם עדות למפגש שלו עם (אבי מורי ד”ר) יחיאל בן-נון (ז”ל) במחנות המעפילים בקפריסין עם קום המדינה – אבי נסע לשם ללמד עברית, ומושקו היה שליח התנועה.

העולם ההתיישבותי והתורני שאנו חיים בתוכו הוא העולם שמושקו בנה בצירוף המדהים של חזון ומעש בצ”ו שנותיו – ה’צו’ הפך לנו ל’צוואה’ – הוא הלך לעולמו, אך עולמו נשאר עמנו, חי וצומח ומתפתח.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ותתהלך לפני ה’ בארצות החיים.