מלחמת העצמאות לא תמה

האשמה עצמית – מחלה יהודית

מאז יום הכיפורים תרפ”ט התנהל מאבק על התפילה היהודית בכותל (עם מחיצה); המוּפתי, ששליטתו בחברה הערבית-מוסלמית נחלשה אז, הוביל את המאבק על ‘אל-אקצה’, שהכותל המערבי נחשב כחלק ממנו.

בתשעה באב תרפ”ט צעדה תהלוכה של צעירים יהודיים אל הכותל המערבי (ברחבה הצרה של אז) – למחרת, צעדה לאותו המקום תהלוכת מחאה ערבית שהשחיתה ספרי קודש יהודיים בכותל – כעבור כמה ימים פרץ מסע הרצח הנורא נגד היישוב היהודי, בייחוד בחברון, ירושלים וצפת – 133 יהודים נרצחו ו-339 נפצעו!

116 ערבים נהרגו, ו-232 נפצעו, רובם על ידי המשטרה הבריטית.

 גם אז היו קולות שהאשימו את התהלוכה היהודית המתגרה; גם אז דיברו מנהיגים חשובים על איפוק והבלגה; אבל היישוב היהודי ברובו קלט והבין, והאיץ את ההתארגנות להגנה יהודית בכוח הנשק.

מי שמאשים את התהלוכה היהודית הוא בעיני חולה; סוג של מחלת נפש יהודית, שהסימן העיקרי שלה הוא האשמה עצמית קבועה.

בכ”ג בניסן תרצ”ו (15.4.36) נרצחו שני יהודים בדרכם לתל-אביב; אחד מהם היה עולה חדש מסלוניקי, ישראל חזן בן ה-70 – ההלוויה בתל-אביב הייתה סוערת, המנהיגים לא הצליחו להרגיע, נשמעו קריאות נקם נגד ערבים, והיו גם מעשי נקם – שני ערבים נרצחו בביתם, ובתל-אביב הוכו כמה ערבים מיפו; אז פרצו המהומות ביפו – במשך יומיים נרצחו 16 יהודים, ו-6 ערבים נהרגו על ידי המשטרה הבריטית, שלא הצליחה להשליט סדר, כי המהומות עברו ממקום למקום ומעיר לעיר. גם אז היו מנהיגים שדגלו בהבלגה, בריסון ובאיפוק, אבל מי שמאשים את התגובות הסוערות ואפילו את מעשי הנקם של היהודים, הוא בעיני חולה, כנ”ל.

ואל תטעו – אני מתנגד בתוקף למעשי נקם, ורואה בהם סוג של המרת דת – להידמות לפורעים המוסלמים – אבל ‘האשמה’ היחידה שלנו היהודים היא בעצם קיומנו בעולם, ובמיוחד בשיבתנו אל ארץ אבותינו.

הכישלון הערבי

בג’ באייר תרצ”ו החלה השביתה הערבית הגדולה (175 ימים!), ובעקבותיה פרץ בגלוי המרד הערבי בראשותו של המופתי, שגם תמך בגלוי בצורר הנאצי –

השביתה הערבית נכשלה! נמל תל-אביב ונמל חיפה (שאך הוקמו) החליפו את נמל יפו, והערבים איבדו את השליטה במסחר ובכלכלה הארץ-ישראלית! במשך תקופת השביתה נרצחו 80 יהודים בכאלפיים התקפות; אבל המרד הערבי הכריח את הבריטים לדכא אותו בכוח צבאי, מאות פורעים ערבים נהרגו, וחולשתם במלחמת העצמאות נבעה גם מתבוסתם בעשור הקודם.

ההישג היחיד של הערבים היה ‘הספר הלבן’ האחרון, שעצר את העלייה היהודית ואת ההתיישבות דווקא בתקופת השואה באירופה; אך זה גם גרם במישרין להתארגנות היישוב היהודי לסילוק המנדט הבריטי 3 שנים אחרי תום מלחמת העולם והשואה.

בכל השלבים ההם היו ערבים מעטים שיצאו נגד ההנהגה שלהם, אך נאלצו לברוח – חסן שוּכּרי ראש עיריית חיפה התנגד בתוקף ובגלוי לשביתה ולמהומות, ותמך בהמשך שיתוף הפעולה הכלכלי בין יהודים לערבים בחיפה, עד שהוכרז כבוגד, ואחרי כמה ניסיונות חיסול ברח ללבנון.

החברה הערבית-מוסלמית לא השתנתה

כאשר מרימים הפורעים את הדגל ‘הדתי’ (בשקר דתי!), משתתקים הקולות האחרים; אולם אנו כבר חיים במדינת ישראל הריבונית, שנאלצת מידי כמה שנים להפעיל את כוחה ואת ריבונותה.

כמה זמן ואלו זעזועים עוד נחוצים כדי שיבינו מנהיגינו, שישראל חוזרת למלחמת העצמאות? הרוח הנושבת בין ערביי לוד, יפו ועכו מסמנת את הכיוון בבירור! ככל שניראה חלשים בעיניים מוסלמיות, כך יגדל הלחץ על איראן ושלוחותיה להיכנס למערכה מכרעת.

לכן, יחד עם ממשלת חירום מאחדת, חובה עלינו לחזור במהירות לשליטה ביטחונית ולריבונות תודעתית בערים המעורבות באמצעות מצב חירום; אולם מעצרים, משפטים ומאסרים לא יספיקו – צעירים ערבים אינם מודעים למשמעות ההיסטורית של ‘הנַכּבָּה’ מ-1948, כי הם כבר דור שלישי שנולד במדינת ישראל, עם המתח המובנה בין ‘יהודית’ ל’דמוקרטית’.

הכרח והזדמנות

יש הכרח גמור וגם הזדמנות בלתי רגילה, להפעיל כוחות צבא ומג”ב כדי לאסוף את הנשק הבלתי חוקי בערים ובכפרים שבחברה הערבית – אפשר בהחלט לעשות כדבר הזה גם במובלעות של עבריינים בחברה היהודית – לתת 10 ימים להסגרת הנשק הבלתי חוקי מרצון, ואחר כך בעוצר שיטתי, במצור ממושך, בית אחר בית, להחרים את כלי הנשק. על כל בית שיימצא בו נשק בלתי חוקי יש להטיל עונשים חמורים, וכך תיפתר במכה אחת גם הפשיעה המוגברת והאלימה במיוחד בחברה הערבית – לא בקואליציה עם רע”מ, אלא בהפעלת הריבונות של המדינה כחוק. הפגנות ומחאות יפוזרו לאט לאט ובחוכמה, עד כמה שאפשר בלי הרוגים. 

הרוב בכנסת גם יכול לחוקק חוקי חירום נגד מובילי הפרעות בלוד, ביפו ובעכו, ובפזורה הבדואית, שגם ישללו מאוחזי נשק וממשליכי אבנים ובקבוקי תבערה, את האזרחות הישראלית ואת הזכויות הכרוכות בה (ביטוח לאומי!) – זה בהחלט מוסרי: מי שמרים את ידו נגד מדינת ישראל לא יוכל להחזיק באזרחותה ובזכויות שהיא מעניקה! עקרונית אני חושב כך גם ביחס לפורעים יהודים, אם הם מתנהגים כמו הפורעים הערבים.

מכל הצדדים מתנפלים על המשטרה, וזה עצוב כי הבעיה היא של כולנו – משטרת ישראל מקבלת מעם ישראל יחס משפיל לעומת צה”ל, והתוצאה היא משטרה לא די חזקה, שכולם חובטים בה; בבתי הכנסת מתפללים בכל שבת על חיילי צה”ל, מיטב בנינו, ואין מזכירים את שוטרי משטרת ישראל (זה 73 שנה!); המשטרה נתפסת כאיום בחלקים רבים של החברה; כך נראית גם חלוקת המשאבים בין צה”ל לבין משטרת ישראל בתקציבי המדינה. אם נשנה את יחסינו למשטרת ישראל, נוכל לצפות לתוצאות טובות יותר.