‘מלחמת שלושים השנה’ – ההפתעה וההכרעה במלחמת יום הכיפורים

מתוך סדרה הפורסמה לראשונה בעולם קטן

מלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעה הישראלית ככישלון, אולם התבוננות בעובדות אינה מותירה מקום לספקות: זו הייתה הכרעה היסטורית מופלאה ומהפך ממשבר חמור לניצחון בפחות משלושה שבועות * המלחמה שהצמיחה קולות ייאוש ותקווה

ייתכן שהיסטוריון בעתיד יראה את מלחמת העצמאות, את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום הכיפורים כמלחמה אחת, מהפלישה המצרית למדינת ישראל שאך זה הוקמה ועד חוזה השלום עם מצרים, ‘מלחמת 30 השנה’.

גם בזיכרון האישי שלי מלחמת ההתשה בבקעת הירדן ובתעלת סואץ הייתה המשך ישיר לששת הימים, וכל זה התפרץ בשיא עצמתו ביום הכיפורים. הייתי כמה פעמים בשירות מילואים בבקעה ובתעלה בקרבות ההתשה ואחרי הפסקת האש (בקיץ תש”ל, אוגוסט 1970).

בשירות השקט במעוז מצפון לקנטרה, כשיכולנו לנופף לשלום לחיילים המצרים ממזרח למערב התעלה, הגיע קצין מודיעין לשיחה בבונקר המעוז. שכבתי על המיטה הכפולה במעוז ושמעתי קצין מודיעין מסביר לצנחנים במילואים שתכנית צה”ל לקראת מלחמה מבוססת על התרעה מודיעינית לפחות 72 שעות לפני כל ניסיון מצרי לצלוח את התעלה, והתרעה זו תספיק כדי לפרוס את אוגדות השריון בין המעוזים. התרוממתי בדריכות ושאלתי: “ומה יקרה אם לא תהיה התרעה כזאת?” ענה לי קצין המודיעין: “זה לא יכול לקרות!” התעקשתי ושאלתי שוב: “ואם לא תהיה התרעה?” והוא ענה לי: “זה יהיה רע מאוד, אבל זה לא יכול לקרות!”

נחרדתי.

במוצאי יום הכיפורים עליתי על כיסא בישיבת הר עציון והודעתי לכולם לנסוע במהירות ליחידות גם אם לא קיבלו צו, כי פרצה מלחמה ברמת הגולן ובתעלת סואץ. ירדתי ואמרתי בשקט: “קו בר-לב נפל!” הרב עמיטל כעס על כך, ואמר שבוודאי כבר מגרשים את כוח הפלישה המצרית, אבל אני הייתי בתעלה והרב עמיטל לא היה; אני שמעתי את המודיעין והוא לא שמע.

מן הרגע הראשון שררה חרדה בגלל ‘יום הכיפורים’, מלחמה שונה כל כך מששת הימים. אבל אם נכליל במלחמת ששת הימים גם את שלושת השבועות שלפניה, שתחילתם בהפתעה העצומה ביום העצמאות ה-19 (תשכ”ז), כשהמצרים הפרו את פירוז סיני והכניסו את צבאם לסיני בהיערכות מלחמתית, נראה ששלוש המלחמות החלו בפלישה מצרית רבת עצמה ובהפתעה גדולה.

עצמאות ישראל כרוכה בעימות עם צבא מצרי, מטביעת צבא פרעה בים סוף ועד היום. על זה אמר מיכה (ז, טו) בנבואת האחרית: “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת”!

מלחמת יום כיפור – ניצחון כביר של צה”ל

ההבדל העמוק בתודעה הישראלית בין ששת הימים ליום הכיפורים נעוץ בכך שהניצחון המופלא בששת הימים מחק בתודעה את ההפתעה, את הגמגום ואת החרדה של תקופת ההמתנה, ואפילו את הכאב והאבל על 679 הלוחמים שנפלו (בהודעה הראשונה, ועוד רבים נפטרו אחר כך מפציעותיהם).

לעומת מלחמת ששת הימים, במלחמת יום כיפור ‘המחדל’, ההפתעה וההצלחות הצבאיות של הסורים בגולן ושל המצרים בסיני בימים הראשונים, וכמובן הכאב והאבל על כ-3,000 הנופלים, מחקו בתודעה הישראלית את הניצחון הגדול ביותר של צה”ל על צבאות ערב.

הבה נתבונן נכוחה במלחמה ובתוצאותיה:

1. בהתקפת פתע כמו זאת קרסה צרפת (במלחמת העולם השנייה) לחמש שנים! מדינת ישראל בלמה את ההתקפה וניצחה בתוך פחות משלושה שבועות!
2. בששת הימים הפתיע צה”ל באוויר ובקרקע ומוטט את הצבא המצרי, ואילו ביום הכיפורים הצבא המצרי הוא שהפתיע, מוטט את קו בר-לב ועמד איתן בהתקפת הנגד הישראלית הראשונה (ב-8 באוקטובר); אף על פי כן הפך צה”ל את הקערה על פיה, העביר את ההכרעה לתוך מצרים וסיים את המערכה ממערב לעיר סואץ.
3. רמת הגולן שוחררה כולה, צה”ל התקדם לעומק השטח הסורי ותותחינו הגיעו לטווח הפגזה על דמשק.
4. מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום לא העז שום צבא לתקוף את ישראל במתקפה צבאית כוללת: מצרים וירדן עברו למסלול של חוזי שלום ויתר אויבינו עברו באופן מוחלט לטרור ולטילים, שעם כל המרורים שאנו אוכלים מהם, אינם איום קיומי. המסקנה המשותפת לכל הצבאות בעקבות מלחמת יום כיפור הייתה שאם ישראל עמדה בהפתעה ההיא וניצחה, אין שום אפשרות להכריע את מדינת ישראל בשדה הקרב.

חטיבת הצנחנים 55, שבה שירתי במילואים מאז ששת הימים, צלחה את תעלת סואץ בחג הסוכות וייצבה קו מדרום לאיסמעיליה; תחת איום סובייטי ואיום אמריקני מנגד צעדתי עם לוחמי גדוד 28 לכיתור העיר סואץ והארמיה המצרית ה-3. בהפסקת האש השנייה התייצב צה”ל על הק”מ ה‑101 מקהיר.

החטיבה איבדה 52 לוחמים בשבועיים של קרבות בצליחת התעלה ובסואץ, אבל בששת הימים איבדנו כמאה לוחמים ביום קרבות אחד. משום כך מעולם לא יכולתי להבין את האיפוריה אחרי ששת הימים ולא את הדיכאון אחרי יום הכיפורים.

ואולם התודעה הישראלית התמקדה ב’מחדל’, בחוסר האמון בהנהגה ובמאבקים הפנימיים. במסיבת עיתונאים בקהיר אחרי הפסקת האש שאל אחד מהם את נשיא מצרים: “איך אתם אומרים שמצרים ניצחה במלחמת אוקטובר, בעוד צה”ל ניצב בשעה זו 101 ק”מ מכאן, על הדרך לבירת מצרים?” ענה סאדאת ואמר: “למה תשאל אותי? הלוא בתל אביב אומרים שמצרים ניצחה במלחמת אוקטובר”.

אנחנו לא תמיד קולטים איך הוויכוחים המתנהלים בתוכנו מתפרשים בתודעת אויבינו מסביב ואיך אנחנו במו פינו נותנים להם אשליות ניצחון שמרחיקות שלום ומחזקות תקוות שווא, כאילו החברה הישראלית משולה ל”קורי עכביש” (חסן נסראללה) ומדינת ישראל נמצאת בתוך “לוע הנחש” (מפקד ‘משמרות המהפכה’ באיראן).

במדינת ישראל חוגגים את יום העצמאות וגם את יום ירושלים, בבתי הכנסת ובישיבות שלא נשארו בתודעת הגלות אומרים הלל; אבל על הניצחון הכביר ביום הכיפורים אין יום, אין תפילה, אין הלל, אין שירה. חברי הטוב ר’ יואל אליצור מעפרה מציין בכל שנה את יום צליחת התעלה בחול המועד סוכות (כשאומרים ממילא הלל שלם בברכה), וזה נפלא, אבל בולט ביחידותו.

הרב יהודה עמיטל זצ”ל הסביר את האווירה הזאת בהספד המפורסם שלו על ‘שמונה נסיכי אדם’, תלמידי הר עציון שנפלו במערכה, בעזרת הפסוק הנזכר על דוד בסיום המלחמה הפנימית נגד מרד אבשלום: “וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם… לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ. וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם… לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה” (שמואל ב’ יט, ג–ד).

ידידי ורעי חנן פורת ז”ל לחם גם הוא בחטיבת הצנחנים ונפצע קשה מדרום לאיסמעיליה; בגופו החזק הוא הצליח להתגבר ולהתאושש, אבל היה חרד כמוני מאווירת הנכאים, שהתעלמה מהניצחון הכביר והתמקדה באבל וב’מחדל’. בגיחה מסואץ לארץ פגשתי בחנן באלון שבות, והוא כבר נהג ברכב. שוחחנו כמה דקות והבנתי שהוא כבר מתרוצץ כדי להקים תנועה ציבורית להרמת רוח העם. זו הייתה ראשיתו של ‘גוש אמונים’, והמטרה העיקרית עוד לא הייתה מפעל ההתיישבות אלא שינוי בדרך הרוח. ואולם גם המאבק של ‘גוש אמונים’ הפך להיות חלק מהפיצול בעם ישראל, עד היום.

תפילה על גוג ומגוג

כשהייתי בפאתי סואץ כארבעה חודשים עד להסכם הראשון עם מצרים, קיבלתי גלויה מחיפה מאבי מורי ז”ל, ד”ר יחיאל בן-נון, ובה כתב על תפילתו ממעמקי לבו שכבר יצאנו ידי חובת הנבואות על גוג ומגוג (יחזקאל לח–לט), שמהם נלקחה ההפטרה לשבת סוכות, השבת שבה עברתי את הגשר על תעלת סואץ במלחמה.

נדהמתי לקרוא בדברי אבי מורי את הקישור בין רוסיה (הסובייטית דאז), ששולחת את כוחותיה מירכתי צפון לסייע לאויבינו, ודווקא במיוחד “בשבת עמי ישראל לבטח” מופיע שוב ושוב ‘גוג ומגוג’ הרוסי לתמוך באויבי ישראל באזורנו. אז, בעיר סואץ, קראתי נבואות אלו בהקשר זה, ומאז מפעמת בי תפילה זו.

---

לידים:

במדינת ישראל חוגגים את יום העצמאות וגם את יום ירושלים, בבתי הכנסת ובישיבות שלא נשארו בתודעת הגלות אומרים הלל; אבל על הניצחון הכביר ביום הכיפורים אין יום, אין תפילה, אין הלל, אין שירה

התודעה הישראלית התמקדה ב’מחדל’, בחוסר האמון בהנהגה ובמאבקים הפנימיים. במסיבת עיתונאים בקהיר אחרי הפסקת האש שאל אחד מהם את נשיא מצרים: “איך אתם אומרים שמצרים ניצחה במלחמת אוקטובר, בעוד צה”ל ניצב בשעה זו 101 ק”מ מכאן, על הדרך לבירת מצרים?” ענה סאדאת ואמר: “למה תשאל אותי? הלוא בתל אביב אומרים שמצרים ניצחה במלחמת אוקטובר”