נס הניצחון בתקומת ישראל

תארו לכם 12 גלגלי ענק מסתובבים כל אחד לעצמו (בלי סינכרון ביניהם), ובכל אחד מהם חור קטן אחד – מצד אחד שופע תמיד מקור של אור גדול מאד, ומן הצד האחר ממתינה מערכת צבאית, שתופעל ותביא לניצחון, אם תעבור קרן גדולה מן המקור השופע תמיד, ברגע [היסטורי] אחד, בו 12 החורים יהיו מכוונים בדיוק מוחלט, בקו אחד – מה הסיכוי (המתמטי וההיסטורי), שזה יקרה?

אנחנו חיים בתקופה, שבה ראינו את קרן האור מחוללת ניצחון היסטורי 3 פעמים –

במלחמת העצמאות – בששת הימים – וביום הכיפורים!

(ישעיהו י”א, יא-טז): “והיה ביום ההוא יוסיף א-ד-נ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור (=המעצמה אז) וממצרים, ומפתרוס ומכוש (=מסודן ומאתיופיה), ומעֵילָם (=פרס) ומשנער (=בבל) ומחמת (=סוריה), ומאיי הים (=עד אמריקה); ונשא נס לגוים ואסף נִדחֵי ישראל, וּנְפֻצוֹת יהודה יקבץ, מארבע כנפות הארץ; וסרה קנאת אפרים [מתוך העם), וצֹררֵי יהודה יִכָּרֵתוּ, אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יָצֹר את אפרים – [ואז] – ועפו בכתף פלשתים ימה (=בריחת ערביי יפו וחיפה דרך הים), יחדו יָבֹזוּ (=כוחות צה”ל) את בני קדם (=הלגיון הירדני, והצבא העירקי), אדום ומואב משלוח ידם (=סחורות ישראליות דרך גשרי הירדן), ובני עמון מִשמַעתָם (=ישראל שומרת על רבת עמון); והחרים ה’ את לשון ים מצרים (=במערכות סיני ותעלת סואץ), והניף ידו על הנהר בַּעְיָם (= ) רוחו (=מטוסים ישראליים מעל נהר פרת), והִכָּהוּ לשבעה נחלים והִדריך (=וסלל דרך ללכת ברגל) בַּנְעָלים; והיתה מסִלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור, כאשר היתה לישראל ביום עֲלֹתו מארץ מצרים”.

מיוחדת נבואה זו של קיבוץ גלויות (שקוראים בבתי הכנסת ביום העצמאות), שהיא משולבת בניצחון צבאי נדיר ומופלא! הניצחון יושג בזכות האחדות הפנימית, והפסקת הקנאה והשנאה בין יהודה ואפרים (כחזון האיחוד בין שני העצים, יחזקאל ל”ז).

הרב קוק הקדים והציג חזון מופלא זה של איחוד הכוחות מבפנים, בהספדו הידוע על פטירתו בלא עת של הרצל, ‘המספד בירושלים’, ושם הזכיר (בעקבות הגמרא במגילה ג) את שני המלכים הגדולים – אחאב מישראל, ויאשיהו מיהודה, ששניהם נפלו כגיבורים במערכה – והעולה משם, שלא רק מלך ישראלי כאחאב, שהלך אחרי תועבות איזבל אשתו, אלא אפילו מלך צדיק כיאשיהו מבית דוד, שלא היה מעולם בעל תשובה כמותו, לא יוכל לנצח במערכה מכוח התורה לבדה, כי רק איחוד הכוחות יכול להביא לניצחון.

רבות תקפו את דוד בן גוריון על יחסו ועל מלחמתו באצ”ל, אולם ברמת העיקרון הנבואי, הוא צדק – אילו נשארנו 3 ארגונים צבאיים בעימות פנימי לא היינו מנצחים בשדה המערכה; מדינת ישראל וצה”ל, חד הם.

אולם צה”ל קם רק תוך כדי מלחמת העצמאות – במלחמה נגד ערביי פלשתינה, ניצחנו בזכות הפילוג העמוק בין אויבינו, כי כוחות קאוקג’י, וכוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, לא השכילו לפעול יחד, הראשון נבלם בדרך לחיפה, והשני בדרך לירושלים, וכאשר נפל אל-חוסייני בקסטל, אור לראש חודשים (=א’ בניסן התש”ח), התמוטט כוחם, וכוחותינו החלו לנצח – בדרך לירושלים, ביפו, בחיפה, בטבריה, וזה פתח את הדרך להכרזת המדינה.

אולם מול הפלישה הערבית המתואמת של צבאות ערב בעקבות הכרזת המדינה, עוד לא היו בידינו כלי נשק כבדים, ולא צה”ל מאורגן – הנס הראשון היה בעצירת המצרים ברמת רחל ובאשדוד, ובעצירת הלגיון מול השער החדש במרכז ירושלים – אך כפסע היה אז בינינו לבין תבוסה מחרידה ואסון נורא –

ואכן, בישיבה המכרעת של הממשלה הזמנית (‘מנהלת העם’), אמר יגאל ידין (הרמטכ”ל בפועל), שהסיכויים במלחמה הם 50:50, ואמרה על כך גולדה מאיר: ‘את כל ההנהגה הציונית היו תולים על העצים בשדרות רוטשילד’.  

בקרבות ‘עשרת הימים’ כבר התהפכה המערכה לטובתנו, ואחרי ההפוגה השנייה הושג הניצחון ההיסטורי, שלא היה כמוהו מאז ימי החשמונאים, וביחס ל’נגב’ בואכה אילת, לא היה אף פעם – מדינה ריבונית חזקה, עם שליטה של עצמאות צבאית, מתל-אביב עד אילת, “מִיַם סוף ועד ים פלשתים” (שמות כ”ג, לא)!

ביציאת מצרים, הושגה עצמאות של עם ישראל לא בפסח, אלא בבקיעת ים סוף ובטביעת צבא פרעה במים ששבו לאיתנם!

הצהרת כורש מקבילה רק לפסח – עצמאות יהודית הושגה רק על ידי החשמונאים!

סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל לא חתם את תקוות המעצמה הבריטית לחזור ולשלוט בארץ באמצעות תמיכתם בלגיון הירדני, ובצבא המצרי – אבל, מלחמת העצמאות נסתיימה בהפלת 5 מטוסים בריטיים מעל כוחות צה”ל בניצנה!

5 ימים אחרי תום מלחמת העצמאות כתב דוד בן גוריון, דברים ‘לקראת הבאות’[1] –

דורנו זכה לגדולות ונצורות: יסדנו מדינה יהודית ויצאנו משעבוד לגאולה. הקימונו צבא הגנה לישראל, ונלחמנו בצבאות כל מדינות ערב, ויכולנו להם. שחררנו הנגב והגליל, וגאלנו אדמה להתיישבות רבתי. העלינו, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, למעלה ממאה ועשרים אלף איש בשנה אחת, ופתחנו פתח לקיבוץ גלויות. רכשנו עזרתן וידידותן של שתי המעצמות האדירות ביותר: ארצות הברית וברית המועצות, והפכנו להיות גורם ממלכתי וצבאי במזרח התיכון, ובעולם כולו.   ואף על פי כן, ואולי משום כך, עלי להגיד: אל ירום לִבנו. לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אל נהיה שכורי ניצחון. עוד לא ביצענו את מלאכתנו והסכנות והקשיים טרם עברו.

לא בזכותנו בלבד עשינו החיל הזה. אנו חייבים תודה למפעל החלוצי של שלושה דורות, ממתיישבי פתח תקוה, עד בוני הנקודות הצבאיות בגליל, במסדרון ובנגב בימינו. עשינו מה שעשינו בזכות עשרות דורות של יהודים מעונים ודוויים, בזויים ושנואים, גאים ונאמנים, ומסורים לחזון היסטורי גדול, שקיימו אותו במשך מאות שנים, בתנאים ובנסיבות שאין להם דוגמא בהיסטוריה העולמית. בלי הכוח המופלא הזה שגילה עמנו במשך אלפי שנים ואשר אנחנו נושאים את ירושתו ועומדים על שכמו – לא היינו מגיעים עד הלום.

בימים הגדולים האלה נזכור בהערצה את יהדות הגולה, אשר היא סבלה סבל שאנחנו לא ידענו, והיא נשאה בליבה אמונה, אשר לא היתה קטנה מהאמונה אשר הדריכה את צבאנו במלחמות שחרורנו עכשיו בארץ.

אל נהיה שכורי נצחון. אל נתיימר שאין דבר אשר ייבצר מאתנו, ואין כוח בעולם אשר לא יעמוד בפנינו. מה שקרה השנה הזאת – לא היה בגדר נס. אינני יכול, ואולי גם אין לי עדיין רשות, לעמוד על תולדות השנה הזאת ולהסביר כיצד ואיך, באלו אמצעים ומאמצים ודרכים, עמדנו במערכה הזאת מה-30 לנובמבר 1947, כשנתקפה השיירה הראשונה בדרך לוד, ועד המערכה האחרונה בדרום הנגב.

מובן וטבעי אולי, שלרבים, ולא רק בתוכנו אלא בתוך העם היהודי בעולם, נראה הדבר כמעשה נס: שאומה קטנה של 700 אלף נפש (בראשית המערכה היינו 650 אלף או פחות), עמדה בפני שש אומות, המונות כ-30 מיליון. לא היה בזה נס, ואסור לנו לסמוך על נס. אין מאיתנו יודע אם מבחן הדמים הזה כבר נסתיים, אם כי היום הזה, אולי יתחילו שיחות השלום הראשונות על אחד האיים בים התיכון [רודוס]. אולם הכוחות הצוררים בארצות השכנות, ובייחוד בעולם הרחב, עוד לא התייאשו ממזימתם להכרית את ישראל בארצו, או לכל הפחות לקצץ בגבולותיו. ועדיין אין אנחנו יודעים אם המלחמה האחרונה שנלחמנו בנגב ושנסתיימה, כמו כל המערכות שלנו עד עכשיו, בנצחון צבא ההגנה לישראל, אם זה הקרב האחרון, או לא. כל עוד אין לנו ביטחון מלא שניצחנו בקרב האחרון, אל נתהלל.

אולם הדבר העיקרי שעלינו לדעת, ועלינו להחדירו לעם, גם לעם היושב כאן בציון, וגם לזה המתכונן לבוא, שגם בתוך מדינת ישראל לא יהיו לנו חיים קלים ונוחים, וכי אנחנו עדיין עומדים בראשית המאמץ הקשה והממושך, אשר הוטל עלינו.

הנני אחד המאמינים, שיש בהקמת מדינה זו משום ראשית גאולה, אבל כגדול הגאולה כן יגדלו חבליה, ועוד לא נתנסינו, גם במלחמה הזאת, בכל חבלי הגאולה הקשים שהם עוד לפנינו. אולי השליחות העיקרית של תנועתנו היא, לחשל את עצמנו, ואת העם בארץ ובגולה, לחשל את רצונו ואת כוחו, לקראת המאמצים הגדולים והגדלים הכרוכים בבניין המדינה, ובהגנה עליה.

[דוד בן גוריון הסתייג מהמושג ‘נס’, כנראה מפני שראה בו פתח לעמדה דתית גלותית, לפיה אנו רק מאמינים ומתפללים ומצפים לישועה, ואילו הוא האמין, שהעול מוטל עלינו.

אני אינני רואה שום ניגוד בין ‘נס להתנוסס’, לבין חובתנו לפעול ככל יכולתנו, ולכן, ההכרה בנס עם הנשיאה בעול, ועם הציפיה לעתיד, עומדות אצלי במוקד התודעה, כיהודי-ציוני-ישראלי].

אמנם, הפילוג בתוכנו עדיין נתן את אותותיו בתש”ח, ושיאו כמובן, בהטבעת ‘אלטלנה’ מול חופי תל-אביב!   ואכן, ירושלים ניתנה בידינו מחולקת, והחומה מפרידה.

מאידך אל נשכח כי חלוקת ירושלים בין ישראל לבין ירדן, הייתה דרכו של דוד בן גוריון להשליך את הרעיון של ‘ירושלים בינלאומית’, ה’לב’ של החלטת ה’חלוקה’ באו”ם, לפח האשפה של ההיסטוריה! לחבר את ירושלים החדשה לתל-אביב, ולהפוך אותה לבירת ישראל, למרות התנגדות בינלאומית גורפת וחריפה (כמעט) עד היום.

---

סיפר לי עמוס עוז (בביקורו בעפרה), על מפגש של ויכוח עם דוד בן גוריון, בלשכת שר הביטחון בתל-אביב, בתשכ”ב (כ-5 שנים לפני ששת הימים) – על שולחנו של בן גוריון ראה עוז שני פסוקים מן התורה (שמות כ”ג, ל-לא) –

“מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ; ושַתי את גְבֻלךָ מִיַם סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר…”!

בהעזה ישראלית שאל עוז (הצעיר שבחבורה): ‘חבר בן גוריון, מה זה’?

ענה לו בן גוריון: ‘ההיסטוריה היהודית עוד לא אמרה את דברה האחרון; גבולות ישראל הם גבולות לדור הזה’!

שאל עוז: מה פירוש הדבר?   ענה לו בן גוריון: ‘חבר צעיר, יש תנאים מוקדמים –

6-5 מיליון יהודים;

נגב וגליל מאוכלסים (ברוב יהודי);

עצמאות כלכלית;

הזדמנות בינלאומית’;

שאל עוז: ‘מה זאת הזדמנות בינלאומית’? הסיר בן גוריון את המסך מהמפה הסודית שעל הקיר, ואמר: [אם] ‘ירדן מתפוררת – העירקים נכנסים ממזרח, הסורים מצפון, אולי הסעודים מדרום, אנחנו…’ – והניח את כף ידו על הר חברון –

תמה עוז: ‘במצב כזה, רק את זה אתה לוקח’?

ענה בן גוריון: ‘כן! פה אפשר להשיג רוב יהודי בשנים מעטות’!

אמר לי עמוס עוז (באותו ביקור בעפרה) – ‘ששת הימים לא התנהלו לפי התנאים המוקדמים של בן גוריון’!

---

רס”ג השאיר לנו קוד מרתק (בא”ת ב”ש) בלוח השנה הקבוע –

א‘ של פסח (=חג המצות) יחול תמיד באותו יום בשבוע כמו תשעה באב (גאולה מול חורבן);

ב‘ של החג, יחול תמיד ביום בשבוע של שבועות;

ג‘ של החג ביום של ראש השנה;

ד‘ של החג ביום של קריאת התורה (בחו”ל, למחרת שמיני עצרת);

ה‘ של החג ביום צום כיפור;

ו‘ של החג ביום פורים (שעבר);

ולשביעי לא היה יום מקביל בלוח העברי – עד קום המדינה בתש”ח, בה’ באייר, אשר חל תמיד באותו יום בשבוע של ‘שביעי של פסח’ – ז‘ של החג ביום העצמאות, כפי שציין בשעתו הרב י”ל הכהן מימון, מי שזכה לברך ‘שהחינו’ בהכרזת המדינה – ז”ע הוא הקוד של העצמאות, מטביעת צבא פרעה, עד סילוק הצבא המצרי מתחומי מדינת ישראל העצמאית.

 

---

[1] מספרו ‘חזון ודרך’ א’ (תל-אביב תשי”א), עמ’ 8-7; וראו בספרי ‘נס קיבוץ גלויות’ (תל-אביב תשע”א, תשע”ח), עמ’ 320-318.