סוף עידן

אחרי מלחמת יום הכיפורים היינו נתונים בתוך משבר עמוק באחדות הלאומית המופלאה שהאירה בששת הימים, ויחד עם זה גם נחלש מאד הביטחון העצמי הישראלי והתגבר החשש מפני התקפלות כוללת בלחץ בינלאומי. במצב הזה, נפגשנו בביתו של הרב חיים דרוקמן ביוזמה משותפת של חנן פורת ומשה מושקוביץ (מושקו) כדי להקים קבוצת הנהגה תורנית-ישראלית, שתיאבק על שינוי האווירה והכיוון בציבוריות הישראלית.

כנס היסוד התקיים בכפר עציון בט”ו בשבט התשל”ד (אחרי פגישות הכנה, שאחת מהן התקיימה בביתי באלון שבות) – ישבתי על הבמה עם אליקים העצני וחנן פורת (שהנחה את הכנס כיו”ר), ולחצתי על חנן (בחילופי פתקים) לקרוא שם להתארגנות שלנו, כי בלי שם קבוע אנחנו נאלצים להתחיל כל פעם מהתחלה – לבסוף חנן נעתר והעלה את הצעתי בסיום הכנס – הרב דרוקמן ישב בשורה הראשונה ומיד הרים את ידו ותוך כדי כך אמר בקול: “אין ספק, אמונים”! הרב יעקב פילבר הציע: “איתנים” (ידענו, שהרב פילבר היה בגרעין ‘איתנים’ של בני עקיבא, והרב דרוקמן הדריך והוביל את גרעין ‘אמונים’); נשמעו עוד שמות שאינני זוכר, וחנן סיכם שמארגני הכנס יגבשו הצעה מסודרת לכנס הבא – אולם העיתונאים שמעו וקלטו את הרב דרוקמן, ובתקשורת כבר הופיע ‘גוש אמונים’ בלי שום דיון נוסף, וכך נולד רשמית ‘גוש אמונים’.   

תחילה פעלנו בתוך המפד”ל ואחר כך יצאנו למרחב הציבורי שמחוץ למגרש הפוליטי. אך למרות הישגים חשובים גם באחיזה באדמות הארץ וגם בתודעה הציבורית, לא הצלחנו לעצור את הנסיגות ממרחבי ששת הימים. במצב הזה פרץ שוב הוויכוח הגדול בתוכנו, האם להקים גם מפלגה פוליטית, שאולי תצבור די כוח כדי לבלום את הנסיגות – זה הכוח ששאב את חנן פורת ואת הרב דרוקמן לכנסת. חברים אחרים ואני בתוכם לא האמינו בדרך הזאת, ונשארנו מחוץ לפוליטיקה. ואכן, המאבק הפוליטי לא בלם את הנסיגות, ומאידך, הגביר מאד את הפילוגים גם בציבור הדתי-לאומי עד כדי התפרקות הנמשכת עד היום.  

את התפרקות המחנה הדתי-לאומי ליווה הרב חיים דרוקמן זצ”ל בכאב עצום במשך שנים רבות כשהוא אוחז בשארית כוחותיו בחלקי המגזר השונים הנגזרים והולכים, בהיותו האיש האחרון שרוב אנשי המחנה הוקירו וכיבדו, האיש האחד שמסוגל היה להקשיב ולשמוע מאלה ומאלה, ולהזמין את כולם לביתו לדיונים משותפים.  

עם הסתלקותו של הרב חיים דרוקמן לגנזי מרומים כמעט שלא נותר עוד שום חיבור בין בוגרות ובוגרי בני עקיבא שפניהם להשתלבות בחברה הישראלית, לבין בוגרי ישיבות ובוגרות מדרשות השואפים/ות לשנות את פניה של החברה הישראלית במאבק אידיאולוגי-פוליטי חסר מעצורים – בתווך יש כמובן רצף שלם של החברה הדתית-לאומית, אבל הלך לעולמו האיש האחרון שהמונים עוד ראו בו את הבריח התיכון המחבר “מן הקצה אל הקצה”.

על גדלותו בתורה אספר דוגמית אחת –

פעם אחת גיליתי ב’חזקוני’ פירוש יוצא דופן לברכת משה את לוי, כשכל הברכה מכוונת לאהרן אחיו, שחובתו לשמירת טהרתו מנעה ממנו ללוות את שני בניו במותם, כמו שאסור היה לו להיטמא אפילו לאביו ולאמו – שאלתי עשרות תלמידי חכמים מובהקים ואיש מהם לא הכיר את הפירוש, חוץ מהרב חיים דרוקמן שמיד הזכיר את ‘חזקוני’.

עם זה, הרב חיים דרוקמן היה כמעט היחיד מרבני דורו שלא נכנע למדים הרבניים של חליפות ועניבות ומגבעות, מדים שמייצגים לבוש אירופי זר, ונשאר תמיד בלבוש של מדריך ובוגר בני עקיבא, במיוחד כמי שחיבר את בני עקיבא החלוצית עם ישיבת מרכז הרב –

ראיתי בזה כל השנים את גדולתו כתלמיד חכם מתורת ארץ ישראל.

נאמנותו המוחלטת לדרכו של מו”ר הרב צבי יהודה קוק זצ”ל מסייעת כמובן להבין גם עד כמה התרחקו מדרך הרב קוק הקצוות השונים של המחנה התורני-ציוני, ואחרי פטירתו לא נשארה בין הקצוות האלה אפילו אישיות אחת, שאצלה יכולים רובם להיפגש.

אבל כבר בחייו לא תמיד הצליח הרב חיים דרוקמן לגשר ולחבר גם כאשר התאמץ מאד, ואני נושא בתוכי את הכאב הזה כבר 27 שנים – גם האהבה הגדולה לא תמיד מספיקה כדי לאחד את הלבבות.

רק אם יתיישבו יחדיו מובילי המחנה “מן הקצה אל הקצה” וימצאו חיבור, אולי תימצא תקווה ונחמה, שרוב הציבור יוכל להתחבר אליה – אין ספק שזה מה שהרב חיים דרוקמן זצ”ל היה רוצה לראות כאחדות אמונית, תורנית וישראלית, היוצאת לאור עולם.