“ציפור הנפש”

כיסופי גאולה לציון מכנף דרום ומירכתי צפון

אל הציפור/שיר החסידה

 

יהודי בבל התבוננו בשמש השוקעת, ואמרו – ארץ ישראל היא ארץ המערב, ומחכמיה שמענו – “שכינה במערב“( דברי ר’ אבהו, בבא-בתרא כה ע”א) , ועוד אמרו – ‘כשיורדים גשמים בארץ ישראל, נהר פרת מעיד עליהם, שמימיו גואים ויורדים בבלה’. 

                                                                                                    (דברי רב, בכורות נה ע”ב).

יהודי אירופה, אשכנז וספרד (וקל וחומר ליהודי אמריקה) התבוננו בשמש הזורחת, ואמרו – “לִבּי במזרח ואנכי בסוף מערב” (ר’ יהודה הלוי),  ומקץ דורות חתמו ב’התקוָה‘ לאמור: “כל עוד בלבב פנימה – נפש יהודי הומיה – ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה“. ואולם יהודי רוסיה וארצות הצפון, לא יכלו להתבונן לא בשקיעה ולא בזריחה, כדי לזכור את ציון ולמלא את הלב המיה וכיסופים, ולאן ישאו את עיניהם?

שירו של ח”נ ביאליק, ‘אל הצפור‘  נתן לכיסופים אחיזה בכנפי הציפור הנודדת “מארצות החום אל חלוני“, ונפשו יצאה לשמוע סיפורי נפלאות ותלאות “מזמרת הארץ”, “מראש הרים”, מירדן וחרמון, מאביב עלומים. את דמעות הסבל הנורא של יהודים נרדפים “מכנף ארץ קרה”, כקינת “לא זמירות” הוא משמיע לציפור המאושרת, “כנף רננים“, שלא תישאר שם בירכתי צפון, כדי שלא תבכה שם עם המשורר על צרות עם. ועם כנפיה הוא נכסף ומשתוקק: “מי יתן לי אֵבֶר – ועפתי אל ארץ – בה יָנֵץ השקד, התֹּמֶר“! ופסוקי הנחמה של ישעיהו הנביא מהדהדים בראשו הכואב, החרד ומייחל: “וקוֹיֵ  ה’ יחליפו כֹחַ – יעלו אֵבֶר כנשרים – ירוצו ולא ייגעו – ילכו ולא ייעפו” (ישעיהו מ’ לא).     “מי אלה כָּעָב תעופינה – וכיונים אל ארֻבֹּתיהם” (ישעיהו ס’ ח).

אותה הציפור, שנאחז ביאליק בכנפיה בקיץ הרוסי, חוזרת בסתיו, וחולפת בארץ ישראל הקטנה, עם מאות מיליוני ציפורים נודדות. כחמש מאות מיליונים חולפות בשמי הארץ פעמיים בשנה – חסידות ועָגוּרים, שַׂקנאים ואַיות, עֵיטים, שַׂלוים ושחפים, סנוניות, סִבְּכי ונחליאלי, ועוד רבים – החסידות לבדן, כחצי מיליון. חלק גדול מהן ממשיכות דרומה לאפריקה, ובמיוחד לקרן אפריקה, שם ראו אותן אלפי שנים יהודי ‘ביתא ישראל’, באתיופיה.

גם יהודי אתיופיה לא יכלו לחלום על ירושלים, ולשאוף ולהתגעגע אליה אל מול השמש השוקעת וזורחת, וגם הם, כמשורר היהודי ברוסיה, נשאו עיניהם  ‘אל הצִפור’, ובמיוחד אל  ‘החסידה’ – והם ידעו – הלוא היא עברה מעל ירושלים קודם שהגיעה אליהם, ושמה גם תשוב כעבור חודשים אחדים.

גם יהודי אתיופיה שאלו את החסידה לשלום ירושלים, וביקשו לשמוע סיפור מירושלים לבית ישראל, שמעבר לנילוס מצפים. ובשיא הכאב והדמע עלתה וצפה חרדתן הכמוסה – “האם ירושלים אותנו עוד תזכור?” –   

(על פי הגירסה העברית של השיר “שימלה שימלה” = חסידה באמהרית).

בצידו האחד של מסלול הנדודים שיר עם פשוט, ובצידו האחר, משורר יוצא דופן – ושניהם נאחזים באותן הכנפיים, שחולפות בשמי ארץ ישראל, ונצמדים אליהן בתקוות גאולה וישועה.

כאן נעמיד – שוב – זה בצד זה, את ‘שיר החסידה‘ של יהודי אתיופיה, מול השיר   ‘אל הצפור‘ של ח”נ ביאליק, עם מפת הנדודים העוברת בארץ ישראל, מרוסיה ביַרכתי צפון, עד אתיופיה בכנף דרום. (את המפה ואת העידוד הנמרץ לכתיבת מאמר זה, קיבלתי מד”ר יוסי לשם, היוזם הבלתי נלאה של מחקר הציפורים והנדידה, ומנהל המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. אחרי ששמע את הרעיון ממני, שוב לא הרפה – והנה המאמר לפניכם).

אֶל הַצִפּוֹר
מילים: חיים נחמן ביאליק

הוֹי מְאֻשָּׁרִים!  הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים? הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי, מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים? זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ, הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים. הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ, מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים? הֲרִחַם, הֲנִחַם א-לוה אֶת-צִיּוֹן, אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים? ועֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה – הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם? ואֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה, מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ? מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי, רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ. הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? – הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת, לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת? נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ! אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי; לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים, בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי. אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ, לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי; כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת, כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי; כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים – וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי, שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי – אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי. זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה, מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת, הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה, תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?  הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן, מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים? הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים, הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם? הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן, אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת? וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים? וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת? הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד, הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? – זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת! הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי? אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי. סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ, וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ? הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים, פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ? וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה – הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? – מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!

שיר החסידה

מילים: חיים אידיסיס
לחן: שיר אתיופי עממי

שותקת חסידה  אינה פוצה מקור נשענת על רגלה  ועוד מעט תחזור תניף כנף גדולה בדרך אל הקור  בדרך תעצור בציון עיר האור חסידה חסידה  אדומת מקור האם ירושלים אותנו עוד תזכור? חסידה חסידה  לבנת כנף בַּשְׂרי בשלום העיר

שימֶלָה  שימֶלָה! אַגַרְצֶ‘ין  יֶרוּסָלֶם  דֶהנָה? עפה חסידה  לארץ ישראל כנפיים מניפה מעל הנילוס אל ארץ רחוקה מעבר להרים  שם בית ישראל יושבים ומצפים חסידה חסידה  צחורת צוואר מה ראו עיניך שירי לי סיפור

אולם בזאת לא תם עיוננו:

הנביא ירמיהו כבר צפה וידע בחוקים הקבועים של נדידת הציפורים, שפועלות במדוייק על-פי מנגנון טבעי. צמצום שעות האור בצפון, והשעון הביולוגי של הציפור מפעיל את הנדידה כך, שגם המסע דרומה, וגם החזרה צפונה כעבור חצי שנה, מופעלים כשעון מתקתק מן הרגע הראשון של הנדידה לדרום, שעון מופלא זה תואר כך בפי הנביא, כדי שעם ישראל ילמד להתבונן בחוקי הטבע המופלאים, ואולי ילמד מהם לקח: “גם חסידה בשמים ידעה מועדיה – ותֹר וסיס ועָגוּר שמרו את עֵת בֹּאָנָה – ועמי לא ידעו את משפט ה“.[1]  אף במענה ה’ לאיוב, נאמר: “הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ – יִפְרֹשׂ כְּנָפָו לְתֵימָן?!”.[2]

ואכן, בני אדם יש להם מנגנוני בחירה, ואין להם שעונים ביולוגיים טבעיים, שיביאו אותם לציון “ממזרח וממערב, מצפון וּמִיָּם” (תהילים ק”ז ג) , על-פי חוקי טבע.

 

מעת שגלו בני ישראל  לראשונה, בחורבן שומרון/ממלכת ישראל, לפני כ-2,730 שנה, כבר נאחזו היהודים  בנבואת ישעיהו, וחיכו בציפייה פסיבית ליום יבוא: “והיה ביום ההוא – יוסיף א-ד-ני  שֵנית ידו – לקנות את שאר עמו – אשר  יִשאר מאשור וממצרים, ומפתרוס ומכוש – ומעילם ומשנער ומחמת – וּמֵאִיֵּי הים” (ישעיהו י”א יא).

אף בזמנים בהם אפשר היה לקום ולצאת ולשוב, לא היה בהם כוח נפשי ורוחני, לקום בעצמם ולהפעיל את מנגנון התשובה = השיבה הביתה. רק מתי מעט חלוצים שמעו קול מבשר, ושבו לציון, מתוך המונים שעברו ארצות וימים, לבקש מנוחה ביבשת חדשה, מעבר לאוקיינוס. וייסורים שלא היו מעולם פקדו את הנותרים בארצות הצפון.

מאז חשבתי על ההקבלה בין שירו של ביאליק, לבין שיר החסידה מאתיופיה (ומאז שסיפרתי על כך בכנס “ציפור הנפש”, שיזמו ד”ר יוסי לשם ודן אלון), היפכתי בדפי שיריו הידועים פחות של ביאליק, ומצאתי גם שם שיר בשם ‘ותנפנף החסידה’ – שיר איום ונורא, שמתאר את נפילת הציפור מפגיעת חץ שירה צייד. צמוד לו מופיע שיר בשם ‘דִּמעוֹת אֵם‘.   מאחר שהציפור של ביאליק מייצגת ומבשרת בחלונו את כנסת ישראל כולה, כפי שאנו מוצאים גם במשלי חז”ל[3] – הריני חש בשיר בלתי ידוע זה   את חטא ההחמצה, ואת אימת השחיטה וההשמדה, שביאליק נתן לה ביטוי בשירים רבים וידועים (‘על השחיטה’; ‘דבר’; ‘חוזה לך ברח’; ‘צנח לו זלזל’; ‘בעיר ההרגה’). ומנגד, שוב הולם בראשי שיר עם יהודי-אתיופי על מות האם, המעודדת, המחזקת – על נפילת המשענת, בדרך הקשה במדבר, אל ירושלים. שלושת השירים המזעזעים, על נפילת החסידה, על דמעות האם, ועל נפילת האם, בדרך ציון וירושלים, הרי הם לפניכם – במקביל – כמצבת זיכרון ודמע, לכנפיים שנורו ונפלו בדרך, ונותרו שם מתבוססות בדמן, עת נמשכת שיירה וחותרת בכנפיה מדרום ומצפון, גם ממזרח וממערב, ונוחתת שוב בארץ ציון – ירושלים.

וַתְּנַפְנֵף הַחֲסִידָה… 

מילים: חיים נחמן ביאליק

וַתְּנַפְנֵף הַחֲסִידָה  כְּנָפֶיהָ  הַקַּלּוֹת,
וַתָּעָף,  וַתָּשָט,  וַתֵּט עֲקַלְקַלּוֹת,
וַתַּחַץ  בָּרוּחַ  כַּחֵץ… –   

מֵאַיִן  וָאָנָה,  הוֹי  בַּעֲלַת כְּנָפַיִם,
הֲבַקֵּשׁ  תְּבַקְשִׁי  לָךְ  קֵן בַּשָׁמַיִם?
אִם  יִרְדֹּף אַחֲרַיִךְ  הַנֵּץ?
הֲנֵעוֹר  עַל קִנֵּךְ  הַנֶּשֶׁר הָאֵיתָן,
וַיַּרְא גוֹזָלַיִךְ  וַיִּנְעַץ בִּכְרֵשָׂן
צִפָּרְנָיו  הַמְּשׁוּחוֹת בָּרוֹשׁ?

 

וְלָמָה  עָזַבְתְּ הָאֲרָזִים  לָנוּעַ
עַל רָאשֵׁי  אַלּוֹנִים  וּבְכָאִים,  מַדּועַ
               עָזַבְתְּ  רֹאשׁ אֲרָזִים  וּבְרוֹשׁ?…
אִם  מֶרְחַב כַּרְמִלֵּךְ  עָלַיִךְ כָּלָאוּ
אֶת קִנֵּךְ הֵשַׁמּוּ,  אֶת-לִקְטֵךְ מָנָעוּ
                וּבְלַחְמֵךְ הִשְׁחִיתוּ הָעֵץ; –
הֵן מַחֲבֵא  יֵש אִתִּי בְיַעַר הַתְּמָרִים
שֶׁלֹא שְׁזָפַתּוּ  עֵין נֵץ,  שֵׁן עֵיט הָרִים –
                עוּפִי  וַחֲבִי  עַד-עֵת קֵץ…

הַנֶּשֶׁר,  הַפֶּרֶס,  הַנֵּץ,  הָעָזְנִיָּה,
הָהּ,  כֻּלָּם,  כֻּלָּהַם  בִּבְשָׂרֵךְ  עֲנִיָּה,
                  יְשַׁלְּחוּ  צִפֹּרֶן  וָשֵׁן;
זֶה  יִשָׂא מִבְּשָׂרֵךְ,  זֶה – נוֹצָה מִגַּפֵּךְ –
מַדּועַ?  הֲדָבְקָה  חֲטָאָה בְּכַפֵּךְ
               וּבְעַוְלָה  כּוֹנַנְתְּ לָךְ  הַקֵּן?

כִּי  חַפָּה וּנְקִיָּה  אַתְּ,  נַפְשִׁי יוֹדַעַת
וּמַה יִמַּס לִבִּי  לִרְאוֹתֵךְ  גֹּוַעַת
               בָּעֳנִי,  בִּנְדֻדִים  וָשֹׁד… –
הוֹי,  נוּסִי,  הִמָּלְטִי מֵעֹשֶׁק  מִגָּזֵל,
פְּנִי  לִינִי בַמִדְבָּר  אוֹ שִׁכְנִי עֲזָאזֵל, –
              אַךְ  הַרְחֵק תַּרְחִיקִי  נְדוֹד.

לֹא תֹאבְדִי,  מְקֻנַנְתְּ בָּאֲרָזִים,  בִּישִׁימוֹן;
הֲתֵדְעִי הָאָרֶץ  בָּהּ יָנֵץ  הָרִמּוֹן
וִישַׂגְשֵׂג  הָאֶרֶז הַשָׂב
שֶׁיִתְקַע  שִׂיא חָסְנוֹ בַשְּׁחָקִים  הַבָּרִים
וְּבְמַטָּיו יִקֳּבֵם,  אַף יִגְזֹר  לִגְזָרִים
                בּגְבַהּ  שַׂרְעַפֹּתָיו  הָעָב;

הַשָּׁת  צֵל כַּלַּיִל  עַל כַּר  וּשְׂדֵי תְרוּמֹת,
הַמְסַתֵּר נִדָּחִים…  וּמְלֵא תַעֲצֻמוֹת
               יֵשְׁתְּ  לֵחַ,  יַךְ שֹׁרֶשׁ,  יֵט בָּד… –
שָׁם תִּבְנִי אֲרֻבָּה  וּבְצִלָּהּ  תַּרְגִּיעִי,
וּבְיָם קָמַת פָּז ב ֹּר קוֹמָתֵךְ  תַּטְבִּיעִי… –
                 מִשָּׁם  לֹא תַשִּׂיגֵךְ  יַד  צָד.

וּבְסוֹד אֱ-לֹהַּ  בֵּין  זִיז  יַעַר הַלְּבָנוֹן,
בְּרֹן  רָנֵּי פַלֵּט   שִׁיר הַמְלֵט  וְגָנוֹן
              תִּצְהֲלִי אֶת-קוֹלֵךְ  גַּם  אַתְּ…
עִם כָּל גּוֹזָלַיִךְ  בַּבָּר  שָׁם  תַּחֲלֹמִי… – 
אַךְ  לָמָּה  בֶעָבִים  שַׁתְּ פִּיךְ  וַתִּדֹּמִי, –  
                הַחֵץ  רֹבֶה קַשָׁת  עָף  אַט?…

וַתִּצְרַח  הַחֲסִידָה בַמְּרוֹמִים  תַּמְרוּרִים
וַתְּנֻפַּץ  עִם קוֹלָהּ  אֶל  רָאשֵׁי  הַצּוּרִים…
                 וַיְנֻפַּץ   כָּמוֹהָ   הַלֵּב…
הַחֲסִידָה  תְפַרְפֵּר,  תִּתְבּוֹסֵס בְּדָמָהּ,
רַק לִבִּי  לֵב אֶחָד  לָהּ  הָמָה,  מֶה הָמָה,
               כִּי גָדוֹל,  כִּי  נוֹרָא  הַכְּאֵב…

דִּמְעוֹת אֵם
מילים: חיים נחמן ביאליק
נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְּנֹאדֶךָ,
הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ.              (תהילים נ”ו ט)
“שערי דמעות לא ננעלו”  (בבא-מציעא נט ע”א)
הֲתֵבְךְּ,  אֵם יְקָרָה?  הֲתֵבְךְּ,  אֵם שַׁכֻּלָּה?
לֹא תִתְּנִי לָךְ פּוּגַת  גַּם יוֹמָם  גַּם לָיְלָה;
אָמְנָם אֻמְלַלְתְּ – אַךְ הֲתֵדְעִי,  אֲמֻלָּה!
מַה תִּיקַר,  תְּסֻלֶּה  דִּמְעָתֵךְ מִלְמָעְלָה?…

הֲתֵדְעִי  מַה תִּיקַר  כָּל טִפָּה  נֹטֶפֶת
מֵעֵין אֵם  קְשַׁת רוּחַ  שֶׁשָּׁבָה  עַד דַּכָּא;
עֵת  חֶרֶש  תְּפַלֵּל, עֵת נַפְשָׁהּ  עֹטֶפֶת
וּמְפַכּוֹת עֵינֶיהָ,  וּמְבַכָּה  וּמְבַכָּה?..

עֵת תֵּבְךְּ לִיתוֹמֶיהָ  הַדַּלִּים מֵאָדָם,
אֶל  בַּעַל נְעוּרֶיהָ  בַּלַּיְלָה,  בַּלָּיְלָה… –
מַלְאֲכֵי הָרַחֲמִים  אָז  יִשְׁלְחוּ יָדָם
וְקִבְּלוּ הַדְּמָעוֹת  וּנְשָׂאוּן  לְמָעְלָה –
עַד  כֵּס אַב הָרַחֲמִים  הַשֹּׁכֵן  מְרוֹמִים,
וּלְפָנָיו יְצִיקוּן: “הַבֵּט,  אֵ-ל  הַצְּ-בָאוֹת!
רְאֵה  לְךָ הֵבֵאנוּ  לֶב-אֵם,  לֵב-יְתוֹמִים
הוּא לֵב אֵם עַל בָּנִים שֶׁנִִּשְׁפַּךְ בִּדְמָעוֹת”…

אָז  רַחֲמֵי אֵ-ל חַנּוּן  יִכָּמְרוּ  יָגֹלוּ
וּשְׁנֵי אֶגְלֵי דְמָעוֹת  גַּם עֵינָיו  תִּדְמַעְנָה,
כִּרְבִיבִים, כַּטַּל  אֶת אָרְחוֹתָם  יָסֹלּוּ
וּדְמָעוֹת  בִּדְמָעוֹת  חֲלִיפוֹת  תִּגַּעְנָה,
וְשָׁתוּ נוֹסָפוֹת  עַל דִּמְעוֹת הָאַלְמָנָה,
וְלָקַח  אֲ-דֹ-נָ-י  בְּעַצְמוֹ  וּכְבוֹדוֹ
וְסָפַר  כָּל אֵגֶל  בְּחִבָּה  וּמָנָה,
וּמָנָה  וְסָפַר  וְשָׂמוֹ בְנֹאדוֹ.

וּבְהֵיכַל הַדְּמָעוֹת  בְּפִנָּה נִסְתָּרָה
יֵאָצֵר  יֵחָסֵן  כָּל נֵטֶף – וְהָיָה
כָּל אֵגֶל  לִפְנִינָה  וּלְאֶבֶן יְקָרָה,
הַנֹּאד – לְכוֹס זָהָב  הַמְּלֵאָה  וּרְוָיָה

סַפִּירִים וּפְנִינִים  עַל כָּל  גְּדוֹתֶיהָ…
וּשְׁמוּרִים לַמּוֹעֵד  יְקָר רַב  וּסְגֻלָּה
אֶל  כָּל אֵם נַעֲנָה  כְּרֹב  דִּמְעוֹתֶיהָ. –
הֲתֵבְךְּ,  אֵם יְקָרָה!  הֲתֵבְךְּ, אֵם שַׁכֻּלָּה!

מסע לארץ ישראל 

מילים: חיים אידיסיס
לחן: שלמה גרוניך

הירח  משגיח  מֵעָל,
על גבי  שק האוכל  הדל
המדבר מתחתי, אין סופו  לפָנים,
ואִמי מבטיחה  לאחי הקטנים.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח   הַחזק מעמד,
שק האוכל  שלנו  אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואִמי מרגיעה  את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל
לא נפסיק ללכת,  לארץ ישראל.

ובלילה   תקפו שודדים,
בסכין   גם בחרב חדה
במדבר  דם אִמי,   הירח עֵדי,
ואני מבטיחה  לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע,  לארץ ישראל.

בירח   דמותה של אִמי,
מביטה בי,  אמא  אל תיעלמי
לוּ  היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם   שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע,  לארץ ישראל.
עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון,  לפני ירושלים.

---

1 ירמיהו ח’ ז

2 איוב ל”ט, כו 

3 שמות-רבא פרשה ב’-ד; רש”י לבראשית ט”ו י