שמיטה או שבת הארץ?

חזון ומציאות – מצווה ואמונה

מדוע לא נזכר היובל בספר שמות, וגם לא בספר דברים?

מדוע לא נזכרו דלים ואביונים בפרשת שביעית ויובל בספר ויקרא?

האם יחדל, או לא יחדל אביון מקרב הארץ?

בספרי שמות ודברים נזכרת מצוות השמיטה, אבל היובל לא נזכר כלל – בחברה של עם ישראל בספרי שמות ודברים, יש עניים, דלים ואביונים, יש “עבד עברי” (שמות כ”א, ב), וגם עלול להימכר לך “אחיך העברי, או העבריה” (דברים ט”ו, יב); שמיטת היבול בשמיטה (שמות כ”ג, י-יא) תהיה לטובת “אביֹני עמך”! כך גם שמיטת החובות בקץ השמיטה (דברים ט”ו) לטובת “אחיך האביון”!  

לעומת זאת, בפרשיות השביעית והיובל בספר ויקרא (כ”ה) אין כלל דלים ואביונים, ו”אחיך” “כי יָמוּךְ … ונמכר לך”, לא נקרא עבד, ואסור לעבוד בו “עבֹדת עבד” (כ”ה, לט) – כל זה כמובן, מפני חוקת היובל ומשפטיה, הקובעת חלק ונחלה בארץ לכל אדם ומשפחה מישראל מאת ה’; נחלה זו אמורה להפוך כל אדם בישראל לאיש בן חורין על פי ה’, גם כלפי מלכים ושליטים, כדברים האמיצים שאמר נבות היזרעאלי למלך אחאב – “חלילה לי מה’ מִתִתי את נחלת אבֹתי לך” (מלכים-א כ”א, ג).

“מך” איננו אביון – גם אם “יָמוּך אחיך” וייאלץ למכור את נחלתו או את עצמו ובני משפחתו, הכל יחזור ביובל; לכן, אין דלים ואביונים בפרשת היובל.

לקדושת “שבת הארץ” המלאה, עם חוקת היובל בארץ, יש תנאים מוקדמים בתורה ובדברי חז”ל:

“כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתֵן לכם” (“… בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר: ‘כי תבֹאו’, ביאת כולכם …”; לשון הרמב”ם תרומות פרק א’, כו);

“ושבתה הארץ שבת לה’; שש שנים תזרע שדך” (“שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו”; חז”ל במדרש תורת כהנים הוא סִפרא לפסוק זה);

כדי שיובל ינהג, יש גם הכרח בסמכות מרכזית, שתחלק את הארץ לנחלות לכל בני ישראל בחלוקה מלאה ושלמה, וגם תתחיל לספור שביעיות שנים לקידוש שנת היובל; לכן נקבעה הלכה, שקדושת הארץ לשביעית וליובל לא חלה מאז שגלו שבטי ראובן וגד (ערכין לב ב), ועד ימינו.

שמיטה בזמן הזה – ויובל מה?

הנה בדורות האלה אנו שבים לארצנו, וכבר זכינו בחסדי ה’ למנות כאן יותר מ-6 מיליון יהודים, אך עדיין לא תמו ויכוחי השמיטות; מהתחדשות החקלאות היהודית בארץ לפני שמיטת תרמ”ב, כבר עברו מאה וארבעים שנים, ושמיטת תשפ”ב תהיה השמיטה ה-21 (משמיטת ‘אעלה בתמר’, תרמ”ב), ולכאורה היה אפשר אחריה לציין יובל שלישי, אבל עדיין אין אנו עסוקים כלל בחוקת היובל, ואין מי שמעלה בדעתו לספור שביעיות ליובל – רק הקרן הקיימת לישראל שומרת ‘זכר ליובל’, בכך שחכירת נחלה מאדמות עם ישראל באמצעות הקרן הקיימת, מוגבלת ל-49 שנה. 

מעניין מדוע כל אלה שנאבקים נגד היתרי השמיטה, ולמען הר הבית וחזון המקדש, לא מעלים בקצה דעתם להיערך לקיום מצוות היובל? האם אנו יודעים להיערך ליובל?

איך אפשר לקיים חוקת יובל כאשר שלושה אחוזים של חקלאים מאכילים מיליוני תושבים? גם בתורה – בתי ערי חומה אינם יוצאים ביובל, כי אינם נחשבים “שדה הארץ” (בלשוננו, שטח עירוני); כיום, יותר מתשעים אחוזים בעם ישראל יושבים בשטחים עירוניים, וקונים שם בתים, שעליהם לא תחול חוקת היובל כלל, ואם כך, איזו משמעות יכולה להיות לנחלה חקלאית שתחזור ביובל, אפילו בימות המשיח?

וגם, איך נחלק נחלות בארץ לכל שבטי ישראל כשייחוסנו לשבטים לא ידוע? האם צריך לחכות למלך המשיח (כפי שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י”א, א) כדי לייחס מחדש את שבטי ישראל? ואז איך נחלק נחלות על בסיס שוויוני, כאשר רוב מוחלט של עם ישראל אינם חקלאים, ואיך נקיים מצווה מרכזית בתורה, שצריכה לעצב מחדש את משק הנדל”ן במרחב הלא-עירוני, עם אחוז זעיר של חקלאים?

אביונים בעמנו

כאשר אין לכל אדם מישראל נחלה שוויונית בארץ חוקת היובל איננה נוהגת, אז יש אביונים בשער מתוך בני ישראל! אכן, זו המציאות המתוארת בתורה בספרי שמות ודברים, וזאת גם המציאות המוכרת לנו, כיום.

כך ביאר כבר ר’ יוסף בכור-שור (מחשובי בעלי התוספות, תלמידו של רבנו תם) בפירושו לדברים (ט”ו, ד-ה) – “אפס כי לא יהיה בך אביון, אם תשמרו שמיטות ויובלות, כי העניים המוכרים עצמם ואת בנותיהם חוזרים בשמיטה, ואם יש חוב משמיטים אותו, וביובל חוזרים נחלותיו וממכריו, ונמצא שאינו יכול להיות אביון”.

קל להוכיח את הדברים האלה כ’פשוטו של מקרא’, בעיקר מן ההעדר הברור של דלים ואביונים בפרשת היובל שבספר ויקרא (כ”ה), בעודם מופיעים בשמות ובדברים, שם יש רק שמיטה, ויובל לא נזכר!

מציאות מול חזון

מכאן עולה מסקנה חשובה מאד, לפיה יש בתורה בשלמותה, גם חוקת יובל אידיאלית – וגם מציאות חיים ריאלית!

התורה מעמידה לפנינו חזון גדול ועצום של חוקת היובל עם קדושת הארץ ו”שבת הארץ”, שמאמצים כבירים דרושים לעצם כינונה ולשמירה עליה בהמשך שבתות השנים והיובלות, וזאת ‘הקומה העליונה’, האידיאלית, על גבי מצוות השמיטה הריאלית; מאידך, אין התורה מתעלמת ממציאות החיים הקשה בזמני הביניים בארץ (כשנהג גם ‘היתר במות’, “איש כל הישר בעיניו”; דברים י”ב, ח-ט) “כי לא בָאתֶם עד עתה, אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה’ א-להיך נֹתֵן לך”, ובהם היא מצווה אותנו, גם בלי חוקת יובל, איך לנהוג בעניים ובאביונים אשר בשער – בצדקה, בלי ריבית ונשך, בפתיחת יד ולב, בשמיטת חובות, ובידיעה שה’ שומע זעקת עני ואביון (שמות כ”ב, כב-כו).

לשמיטה לא נזכר בתורה שום תנאי, לא בשמיטת קרקע, ולא בשמיטת כספים! גם לא נזכרת בה קדושת הארץ ולא “שבת הארץ”, שתלויות ב”כי תבֹאו”, ובחלוקת נחלות.

השמיטה היא מצוות עשה על מי שיש בידו שדה, מטע או כרם, לא לנהוג כבעלים ולשמוט את היבולים לטובת “אביֹני עמך” – וגם לשמוט חובות בקץ השמיטה; במהלך הדורות נתקבלו פתרונות הלכתיים שמאפשרים להפקיע שמיטת יבולים דרך ‘היתר מכירה’, או דרך ‘אוצר בית דין’ (שמקורו בתוספתא שביעית פרק ח’), ולמנוע שמיטת חובות דרך ‘פרוזבול’ שמוסר את החוב לבית הדין (לפי תקנת הלל הזקן; שביעית פרק י’, ג-ד; ובירושלמי שביעית פרק י’, ב-ג, “פרוזבול מדבר תורה”, לדעת חכמים, בניגוד לרבי יוסי ולרבי).

ההיתרים בימינו

ב’היתר מכירה’ מותרות רוב העבודות, אולם הרב קוק הקפיד על כך, שזריעה וזמירה, קצירה ובצירה, האסורות מן התורה ייעשו רק על ידי נכרים; לעומת זה במטעים, אם פועלים נכריים (תאילנדים ודומיהם) קוטפים ובוצרים, ו’אוצר בית דין’ לוקח ומוכר לכיסוי הוצאות, אין כאן שום צד של איסור, ומבלי למכור אדמות בארץ לנכרים.

על הפתרון הזה הסכימו הרב קוק והחזון אי”ש כדי לקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל – אך לדעתי, העיקר הכתוב בתורה במפורש מחייב ש’אוצר בית דין’ ידאג לחלק את עודפי הפירות (והירקות), מה שנותר בכרמים ובמטעים (ובשדות), ומה שמסירים מהמדפים, לאביוני עמנו!

לעומת זה, מי שקונה ירקות ופירות מחקלאים ערבים בארץ, ואפילו מירדן, או מטורקיה, הוא גורם בעקיפין לחיזוק החנייה הערבית בארץ ישראל, ולהחלשת החנייה היהודית (“לא תחנם”, “לא תתן להם חניה בקרקע”; עבודה זרה כ א; ודווקא לפי הדעות שהאיסור הזה חל גם על מוסלמים), וזה חמור בהרבה מ’היתר המכירה’ שנקבע בזמננו על פי פוסקים גדולים.

בירור הלכתי

(תודתי לרב זאב ויטמן [לקראת שמיטה ממלכתית, תשנ”ג], לרב יוסף צבי רימון [שמיטה, התשפ”א], ולרבני ‘אוצר הארץ’ יהודה עמיחי ויואל פרידמן, על הערותיהם ועל ספריהם).

לפי מה שראינו בפסוקי התורה הברורים – אין למצוות שמיטה בתורה, בשמות ובדברים, שום תנאי, וכל התנאים שבגללם לא תנהג שביעית מן התורה קשורים בפרשיות שביעית ויובל בספר ויקרא, כי רק שם כתוב “כי תבֹאו”, שפירשו חז”ל והרמב”ם (הל’ תרומות פרק א’, כו) “ביאת כולכם”, ו”שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו” (ספרא בהר); כל זה ב”שבת הארץ” המובילה ליובל, ולכן אין בה דלים ואביונים, כי יש נחלה לכולם, ואז חלה קדושת הארץ בשביעית במלואה – “ושבתה הארץ שבת לה'” –

אבל בספר דברים לא נזכר יובל כלל, “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה’ א-להיך נֹתֵן לך” (דברים י”ב, ט), וקל להבין, ששמיטת קרקע ושמיטת כספים לטובת דלים ואביונים תחול תמיד מן התורה; רק שביעית שמובילה ליובל לא תנהג עד שיחלקו נחלות לכל בני ישראל על פי ה’.

חכמים מול רבי

על פניו נראה, שזו דעת חכמים, שכנראה חלקו על רבי (לדעת רבא, כפשט הסוגיות, אף כי יש חולקים), ולכן הם לא תלו שמיטת כספים בשמיטת קרקע (כלשונו המפורשת של רבי); אם כן, רבי סבר, שכאשר לא יכול לנהוג יובל, כי אין חלוקת נחלות שלמה, אז בטלה מן התורה לא רק השביעית המתוארת בויקרא, אלא גם השמיטה הכתובה בשמות, וזה עיקר חידושו, ולכן הכל לדבריו “מדרבנן”!

אולם לכאורה, ההלכה צריכה להיות כחכמים הרבים, ולא כרבי שהיה יחיד, ואם רבא חלק על אביי, צריכה ההלכה להיות כרבא; אכן כך כתב הרמב”ן (ספר הזכות, ובחידושיו לגיטין לו), וכן כתב הרא”ש (בתוספות הרא”ש למועד קטן ב-ג; אבל במכות פרק א’, כ, כתב להיפך); לפי זה החמירו פוסקים רבים, ראשונים ואחרונים (המבי”ט, בית הלוי), ששמיטה גם בזמן הזה מן התורה, ואינה תלויה ביובל, או אפילו אם היא מדרבנן, אין קניין נכרי יכול להפקיע את קדושת הארץ, וגם חששו מאיסור “לא תחנם” (הנצי”ב, חזון אי”ש), ומתוך כך ערערו על היתר המכירה, והחמירו מאד בהלכות שביעית גם בזמן הזה –

כל זה, מתוך הנחה שקדושת “שבת הארץ” הכתובה בספר ויקרא, חלה מן התורה גם בלי יובל,  על כל פנים מדרבנן, אבל במלוא חומרתה – הארץ בקדושתה צריכה לשבות בשביעית! אבל פירוש זה באמת לא ייתכן, כי בשביעית שבויקרא דרושה ביאת כל עם ישראל כבר במצוות השביעית בתחילת הפרשה, ועליה דרשו חכמים (ולא רבי!), “שיהא כל אחד מכיר שדהו” –

ואולם האמת תוֹרֶה דרכנו ותלמדנו, שהסוברים (כחכמים), ‘שמיטה (גם) בזמן הזה מן התורה’, מכוונים דבריהם לשמיטה בשמות ובדברים, שם אין יובל, יש דלים ואביונים, ואין שום תנאי של “כי תבֹאו אל הארץ” וחלוקת נחלות!  

והנה, בשמות ובדברים גם לא נזכרה כלל קדושת הארץ, ואין מצוות “ושבתה הארץ שבת לה'”!

שמיטה ו”שבת הארץ” – שתי קומות!

כאן הקשו עלי כמה רבנים (בפרט, הרב וייטמן והרב עמיחי) קושיה יסודית על עצם ההבחנה בין פסוק השמיטה בשמות (כ”ג, יא) לבין “שבת הארץ” בויקרא (כ”ה) –  

הלוא כתוב בפירוש, שפרשיות “שבת הארץ” וחוקת היובל נאמרו “בהר סיני” (ויקרא כ”ה א), ועל השמיטה במיוחד אמרו חז”ל (סִפרא בהר, א), שנאמרו “כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה” מסיני, וממנה לומדים על התורה בכלל, וכן כתב רמב”ן בפירושו (כ”ה, א); לפי זה, אי אפשר לפרש את השמיטה בתורה ואת “שבת הארץ” כשתי מערכות שונות, וחייבים לראות את הפרשה בויקרא כביאור והרחבה (“פרטותיה ודקדוקיה”) לפסוק הקצר והכללי בשמות, בפרט כאשר הפירוט המדוקדק של האיסורים – “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר; את ספיח קצירך לא תקצֹר ואת ענבי נזירך לא תבצֹר”, חל בבירור על השמיטה שנזכרה בקיצור בשמות.

אוסיף עוד על שאלות אלה מקריאה דייקנית בלשון התורה, החוזרת במפורש על הלשון משמות (כ”ג, י) –

“ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה; … כן תעשה לכרמך, לזיתך” –

ובויקרא (כ”ה, ג): “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך, ואספת את תבואתה“;

חזרה מדויקת זו היא בוודאי הבסיס לקביעת חז”ל ששמיטה במיוחד נאמרו מסיני “כללותיה ודקדוקיה”, כללותיה בשמות, ודקדוקיה בויקרא!

לפיכך, איך אפשר להבחין מהותית בין הציווי הכללי בשמות, לבין הפרשה המפורטת בויקרא?

קל לראות את התשובה מדוגמה מקבילה באותה פרשיה בשמות (כ”ג, יד-יז):

“שלש רגלים תָחֹג לי בשנה; … ולא יֵרָאוּ פָנַי ריקם; … שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פני האדֹן, ה'”; והנה העלייה לרגל מפורטת לדקדוקיה בספר דברים (ט”ז) – אולם, אם אין אפשרות לעלות לרגל, כי “המקום אשר יבחר ה’… לשכן שמו”, עוד לא קם, או חרב, אף-על-פי-כן לא יעלה כלל על הדעת, שמצוות “שלש רגלים תָחֹג לי בשנה” לא יחולו מן התורה, רק מפני שאי אפשר לקיים את הקומה העליונה של המצווה לכל דקדוקיה!

ברור ונכון, שפרשת “שבת הארץ” וחוקת היובל הם הרחבה וביאור לשמיטה שנזכרה בשמות, אבל “דקדוקיה” של מצווה זו תלויים בקיומם של תנאים ברורים ומפורשים, ועם זה, גם בלי היכולת לקיים את “שבת הארץ” במלואה, בכל “דקדוקיה”, יכולה חובת השמיטה, כלומר, ההפקרה לטובת “אביני עמך” לחול מן התורה גם אם לא נתקיימו התנאים המלאים, המפורטים בויקרא.

עם זה, אפשר ללמוד מפסוקי ויקרא (גם לדעת חכמים), שלא “כל מלאכה שבשדך” אסורה מן התורה בשביעית (כדעת רבי עקיבא בסִפרא בהר א, ה; מועד-קטן ג א), אלא רק ארבע המלאכות שנזכרו במפורש, זריעה וזמירה, קצירה ובצירה, וצמצום זה יחול גם בשמיטה, שבחיוב הבסיסי.

היתרים בשמיטה – לא ב”שבת הארץ”!

מצד שני, על החיוב הבסיסי של השמיטה (=הפקרת בעלות לטובת האביונים) – גם אם הוא חל תמיד מן התורה – יכולים לפעול גם היתרים, שאי אפשר כלל לחשוב עליהם כאשר חלה במלואה הקדושה של “שבת הארץ” עם חוקת היובל.   

לכן לדעתי, לא צריכה להיות שום בעיה בהיתרי השמיטה בזמן הזה גם לדעת חכמים, ולכל הסוברים ‘שמיטה בזמן הזה מן התורה’, כי מן התורה יכולה לחול רק השמיטה הבסיסית, ואילו “שבת הארץ” המלאה, שאי אפשר להפקיע אותה, יש בה תנאים של חלוקת נחלות, והיא עוד לא חלה בכלל, כמפורש בתורה עצמה!