עריכה:  אמיתי גרוסברגר

רק א “אלוהים אחד” זו מהפכה דרמטית

על אמונה, כוח עליון ועל הספרה 7

בפרק הפותח את התורה ואת התנך כולו, נמצא היסוד לאמונה הישראלית כולה: אלוהים אחד ברא את הכל!

מה שרגילים לקרוא ‘האמונה המונותיאיסטית’ הוא תרגום לא מדויק. התורה איננה אומרת ‘בראשית ברא האל’, האחד, מעין מה שאמר מלכיצדק מלך שלם לאברהם “ברוך אברם לאל עליון קֹנה שמים וארץ” (בראשית יד, יט), או כמו שאומרים גם היום ‘כוח עליון’. התורה אומרת ‘אלוהים אחד’, כלומר, כל הכוחות כולם הם אחד! שמים וארץ, ימים ויבשה, שמש וירח וכוכבים, צומח וחי והאדם – זכר ונקבה. בלשון המדע – חוקיות אחת! השורש ”איל’ פירושו ‘כוח’ (“יש לאל ידי לעשות עמכם רע”, בראשית לא, כט), ו’אלים’ הם כוחות. על כן ‘אלוהים אחד’, זו מהפכה דרמטית – כל הכוחות בעולם הנברא באים מן האחד, ו”אין עוד מלבדו” (דברים ד, לה).

אמונת יסוד זו קשורה ומבוטאת בקדושת המספר 7 שהוא מספר ראשוני, בלתי מתחלק, כלומר מקביל למספר 1 – המספר 6 מתחלק בצורה הטובה ביותר (ויחד עמו 12 ו-24, 60 ו-360) ולכן הם מבטאים את הריבוי המלא שנברא בששת ימים, ואילו 7 הוא המספר הראשוני, שאיננו מתחלק, והוא השולט על כל הנברא ב-6. לכן היום השביעי, יום השבת, הוא הסיום המקודש של פרק א (כמו המסורת היהודית, ולא כחלוקת הפרקים הנוצרית שניסתה להתרחק מן השבת). על כך מעידים “השמים והארץ” שכלתה בריאתם, וכל אשר “ברא אלהים לעשות” (כלשון פרק א).

בראשית ב משפחה לפני הכל

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד – זה לא מובן מאליו

פרק א הוא פרק הבריאה, והוא חותם בשבת. פרק ב הוא הפרק של ה”גן בעדן מקדם”, והוא חותם בהקמת משפחה, שתצדיק את הכותרת הפותחת – “אלה תולדות השמים והארץ בְּהִבָּרְאָם” (ב, ד), ה’תולדות’ הם אלה שייוולדו – או בגן אשר בעדן, או מחוצה לו, אבל כל הסיפור מוביל למשפחה. וכרגיל, בסוף נמצא הפסוק המבטא את המטרה העליונה: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד” (ב, כד).

זה לא מובן מאליו שאיש יעזוב את אביו ואת אמו, וכל שכן אישה. בעבר היו קיימות צורות חיים שבהן ילדים הפכו לחלק מן המשפחה הגדולה, במעמד של עבדות, וגם במובנים של גילוי עריות, ועדיין אנחנו שומעים על דברים כאלה, גם כיום. הפסוק אומר: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו” – וחשוב להבין שהוא גם ייתן כוח לאשתו לעזוב את אביה ואת אמה (וזה לפעמים קשה עוד יותר), כדי להיות “לבשר אחד”, כלומר, להוליד ילדים שיצאו משניהם, להקים משפחה.

התיאור כולו על יצירת האדם, האיש והתרדמה והאישה ממנו, וכל זה בגן אשר בעדן, נועד למטרה הזאת – הקמת משפחה. פרק א מוביל לשבת; פרק ב מוביל למשפחה.

בראשית ג היזהרו מ’על אדם’

בני אדם מנסים ליצור משהו יותר מוצלח מבני-אדם, להיות כא-לוהים. וכאן התורה מזהירה אותנו: אתם עומדים על סוד החיים עצמם, ואתם עלולים להרוס את העולם כולו

פרק ג הוא הפרק של ההתמודדות עם הנחש. לשון הכתובים מעידה שיש דבר של אמת בדברי הנחש – “ויאמר ה’… הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע” (בראשית ג, כב), – אבל מה זה יכול להיות? אחת הדעות שמופיעה בתלמוד היא שהאדם הראשון נצטווה שלא לעסוק בהכלאת מינים – לשמור על הבריאה שנבראה ונוצרה, כל חי למינהו.

בדקתי ומצאתי שמכל מיני הצמחים שהאדם פיתח מהם צמחי תרבות, יש צמח אחד שבא על ידי הכלאה, והוא החיטה. החיטה נוצרה בדרך של הכלאה בטבע, פעמיים. לשעורה יש ארבעה עשר כרומוזומים, לחיטה יש ארבעים ושניים. והנה יש במדרש דעה, ש”עץ הדעת טוב ורע” – “חיטה היה”.

והנה פיתוי הנחש: אם אפשר ליצור בהכלאה בטבע, ועוד משהו משובח כמו חיטה, אולי אפשר ליצור משהו מאוד משובח מהכלאה בין אישה לבין נחש? גם הדמיון של הסרטים, וגם כמה פיתוחים מדעיים, חותרים ליצור יצורים חזקים ומוצלחים יותר מבני אדם על ידי הכלאות של אנשים ובעלי חיים, או על ידי רובוטים עם בינה מלאכותית.

והנה אנחנו עומדים בדיוק בפרק הזה. בני אדם מנסים ליצור יצורים חדשים, ואולי ליצור משהו יותר מוצלח גם מבני-אדם, להיות כא-לוהים. התורה מזהירה אותנו – כאן אתם עומדים על סוד החיים עצמם, ואתם עלולים להרוס את העולם כולו. מי שניסה לעסוק בהכלאת מינים בגן העדן, גורש ממנו.

בראשית ד מדוע נכרתה שושלת קין המפוארת

השושלת של קין היא ציביליזציה יצירתית, מוצלחת, מפתחת את העולם. אבל יש משהו אחד שחסר בה

פרק ד מציג לפנינו אנושות מחוץ לגן העדן – משפחת האדם וצאצאי קין, אחרי שפיכת דמי אחיו. אנושות יצירתית מצליחה. יש בה אנשים מפתחי ציבליזציה – אחד יָבָל, “אבי יֹשב אֹהל ומקנה”, אחד יוּבָל, “תֹפֵשׂ כנור ועוּגב”, שלישי תוּבַל-קין, “לֹטֵש כל חֹרֵש נחֹשת וברזל”.

קין היה עובד אדמה, ואחרי ששפך את דמי אחיו גם בנה עיר. הוא נע ונד בארץ, אבל הצליח לפתח אותה בהיקף יוצא דופן. והנה, כל השמות שבשושלת קין – “חנוך – עירד – מחוּיָאֵל – מתוּשָאֵל – למך” (פרק ד’), נמצא אותם ודומים להם אחר כך גם בשושלת שֵת – “קינן – מהללאל – ירד – חנוך – מתושלח – למך” (פרק ה’). רק “אנוש” ו”נח”, אין להם מקבילה בשושלת קין.

השושלת של קין היא ציביליזציה יצירתית, מוצלחת, מפתחת את העולם אבל אין בה אנושיות. ראשיתה בשפיכות דמים וסופה בשפיכות דמים. קין נע ונד בגלל שפיכות הדמים, ולמך שר לנשיו שיר על שפיכות דמים – “כי איש הרגתי לפִצעי, וילד לחַבֻּרָתי”.

השושלת הזאת שיצרה ציביליזציה כל כך מפותחת אבל כל כך מלאה שפיכות דמים, לא ראויה ליצור עולם שיש לו תקווה ואחרית, עולם שיש בו אנושיות ומנוחה ונחמה, ולכן כל השושלת הזאת נכרתה ונעלמה, וספר תולדות אדם יצא משֵת, ולא משושלת קין.

בראשית ה איש הסוד ואיש הנחמה

ספר בראשית כולו בנוי על ספרי התולדות. מ”אלה תולדות השמים והארץ” (פרקים ב עד ד), עד “אלה תֹלדות יעקב” (מפרק לז), עשרה ספרי תולדות. אבל “ספר תולדֹת אדם” (ה, א) שונה מ”תולדות השמים והארץ” בזה שהוא מבטא בחירה. לא שושלת קין שנדחתה, אלא שושלת שֵת מאנוש ועד נח – השושלת שנבחרה.

בתוך השושלת הזאת נזכר איש אחד שלא נאמר עליו שמת – “ויתהלך חנוך את הא-להים, ואיננו, כי לקח אֹתו א-להים” (ה, כד). מספר השנים שלו, שלוש מאות שישים וחמש שנה, מרמז על כך שחנוך התהלך את הא-לוהים עם סודות היקום, ובמיוחד עם סודות שנת החמה, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנת שמש. כך הבינו זאת אנשי בית שני בספר חנוך, שהוא כעין מדרש-סוד על סיפור חנוך.

אולם השורה התחתונה של הפרק איננו חנוך, אלא נח. נח שבשמו מקופלת גם מנוחה וגם נחמה – “זה ינחמנו ממעשנו ומֵעִצבון ידינו, מן האדמה אשר אֵרַרָהּ ה'” (ה, כט), כלומר מכל הקללות של הציביליזציה המושחתת.

והנה, חז”ל מסרו לנו דבר שלא נתפרש בכתוב – אשתו של נח הייתה אותה נעמה, האשה האחרונה שנזכרה בשושלת קין (ד, כב). נח משושלת שֵת, יחד עם נעמה משושלת קין הקימו את משפחת האדם שתשרוד, משפחת האדם שנבחרה לנחם את האנושות, ולבנות אותה מחדש.

בראשית ו זו הסיבה למבול

הסגידה לנשים יפות לא נעלמה, אבל החטיפה וההתעללות ולקיחת נשים מכל אשר בחרו, הוכרזו בתורה כפשע שהוביל למבול

פרק ו פותח בהשחתת הארץ שהביאה למבול. ההשחתה התבטאה בגילוי עריות.

קין שולח מעל פני האדמה בגלל שפיכות דמים, וההשחתה של דור המבול היא גילוי עריות, וביתר דיוק חטיפת נשים, “ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” (ו, ב) – כל אישה היא יעד לחטיפה ולשעבוד, בין אם היא פנויה, ובין אם היא נשואה. אם חשבנו שדברים כאלה נעלמו מן העולם, החדשות בזמן האחרון מעידות שהתופעה עדיין קיימת. אבל מי היו ‘הנפילים, בני האלוהים’ אשר לקחו להם נשים מכל אשר בחרו?

כל מפרשי הפשט דבקו בפירוש ש’בני האלוהים’ הם בני החשובים, בני השופטים, בני המלכים, בני הנשיאים, כל אלה שראו את עצמם כבני אלוהים, והרשו לעצמם לקחת להם נשים מכל אשר בחרו. התופעה הזאת ממשיכה ללוות את ספר בראשית. אברהם ושרה ידעו מראש ששרה מועדת לחטיפה אצל פרעה ואצל אבימלך, וכך היה אצל יצחק.

במכתבים שנמצאו מחוץ למקרא נזכר מלך מצרי ששלח את שר הצבא שלו לארץ כנען, לעיר גזר, להביא לו ארבעים נשים יפות ושלא תימצא אחת מהן רעה. השיא במקרא היה אחשוורוש.

מלכים, שליטים ונשיאים, חושבים שאישה היא יעד לחטיפה. בעיקר אישה יפה. הסגידה לנשים יפות לא נעלמה, אבל החטיפה וההתעללות ולקיחת נשים מכל אשר בחרו, הוכרזו בתורה כפשע שהוביל למבול, והוכרו על ידי רוב אנשי המוסר והתרבות בכל מקום, כאחד המעשים הנתעבים ביותר.

בראשית ז תיכנס נח, אני סוגר

לדעתי, נח לא יכול היה לסגור עליו את מכסה התיבה כי בזה הוא היה חורץ דין על כל העולם, ולא היה לו כוח נפשי לעשות את זה

סיפור המבול הוא כפול. בשם אלוהים ובשם הוויה. בשם אלוהים, נצטווינו אך לקחת “מכל בשר שניים מכל” (בראשית ו, יט) כדי לקיים את המינים, זכר ונקבה. התורה אף מדגישה לפנינו “שניים שניים באו אל נח” (ז, ט) – מעצמם, אפילו לא היה צורך לקחת אותם, כי בעלי חיים בטבע העולם חשים בסכנה עוד לפני בני אדם ומחפשים דרך להינצל.

אבל בשם הוויה, אנו מוצאים שיש בהמה טהורה ויש בהמה שאיננה טהורה, ויש הבדלים בין העופות, ויש “שבעה שבעה” שנצטווינו לקחת רק מן הבהמה הטהורה. רק פסוק אחד בפרשת המבול אנחנו מוצאים בו גם את שם אלוהים וגם את שם הוויה – “והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה’ בעדו” (ז, ט).

חוקרי המקרא שמחלקים את שני הסיפורים לשני מקורות השאירו את המילים “ויסגור ה’ בעדו” תלויות באוויר כמן תאונה, הן לא מתחברות לא למעלה ולא למטה. בתורה הן מתחברות היטב. כי שם אלוהים הוא שם כללי, אובייקטיבי, אפשר לומר “האלוהים”, את האלוהים התהלך נח”, אפשר לומר אלוהיי ואלוהיך ואלוהיו ואלוהינו ואלוהי אבותינו. אי אפשר להוסיף הא הידיעה ולא הטיות לשם המפורש, כי הוא שם פרטי. שם פרטי מעיד על קשר בלתי אמצעי, על השגחה פרטית. העולם איננו פועל רק בחוקיות, יש קשר בלתי אמצעי, אינטימי, בין ה’ לבין האדם ברמה של השגחה פרטית. “ויסגור השם בעדו”. נח לא היה מסוגל לסגור בעצמו את התיבה. מדוע? מה כל כך קשה להעמיד שני קרשים מתחת לפתח התיבה, להוציא אותם ולתת לפתח להיסגר מעצמו? לדעתי, נח לא יכול היה לסגור עליו את מכסה התיבה כי בזה הוא היה חורץ דין על כל העולם, ולא היה לו כוח נפשי לעשות את זה. הוא לא מסוגל לסגור על עצמו את התיבה, להפקיר את העולם ולהציל רק עצמו. ואם לא יסגור את הפתח, לא תועיל התיבה. על כן בא ה’ וסגר עליו את הפתח בהשגחה פרטית “ויסגור השם בעדו”.

בראשית ח שמש או ירח? שמש וירח!

בימי הבית השני פרץ ויכוח קשה מאוד בין הכיתות השונות. אנשי ‘ספר היובלים’ טענו, שלוח השמש לבדו הוא הלוח ‘הנכון’. הפסוקים בפרשת נח מוכיחים את טעותם

המקום היחיד בספר בראשית שיש בו לוח שנה (אמנם חלקי), הוא פרשת המבול. המבול החל לרדת ב-17 יום לחודש ה-2, והארץ יבשה כעבור שנה, ב-27 בחודש ה-2. מדוע? 

רש”י אומר את המתבקש – התאריך בא להשלים את ימי שנת החמה. 12 חודשי לבנה הם 354 ימים (+-1), ועוד 11 יום הם שנת חמה (365 ימים). לכן, דרך פסוקי שנת המבול מסופר לנו על הלוח של התורה. חודשי ירח ושנת שמש. שנת שמש שלמה היא גם שנה חקלאית – “זרע וקציר, וקֹר וחֹם, וקיץ וחֹרף …”, ששבתו במבול, “לא יִשְבֹּתוּ” (ח, כב) עוד.

בימי הבית השני פרץ ויכוח קשה מאוד בין הכיתות השונות. אנשי ‘ספר היובלים’ טענו, שלוח השמש לבדו הוא הלוח ‘הנכון’, בניגוד למסורת, ובניגוד לנוסח התורה, על פי המסורה. הם עמדו מול הפסוקים בפרשת נח. 

שני טקסטים ‘מתקני נוסח’ נמצאו. בטקסט אחד שנמצא בקומראן נכתב שהארץ התייבשה ב-17 יום לחודש ה-2; בטקסט אחר, בתרגום השבעים, נמצא שהמבול התחיל ב-27 לחודש ה-2. שני כותבים יהודים מימי בית שני שינו את פסוקי התורה כדי להתאים את הלוח של המבול ללוח השמש, הלוח ‘הנכון’ לפי השקפתם, אבל הם עשו זאת לשני כיוונים הפוכים – אחד קבע ‘שנת מבול’ מ-17 עד 17, ואחד קבע ‘שנת מבול’ מ-27 עד 27. 

ונמצאו שני עדי שקר מעידים על המסורה ועל הלוח היהודי, שהם אמת. 

בראשית ט הקשת והקורבן – ברית שמים וארץ

סיפור המבול הכפול מסתיים בתיאור כפול. מצד אחד ברית הקשת בשם א-לוהים, ומצד שני הקורבן על המזבח בשם ה’. שני הסיומים מבטאים אמת אחת, ברית אחת: “ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ” (בראשית ט, יא). המבול הזה הוא האחרון. 

הקשת היא תופעה בטבע, וסיפור המבול מבחינת שם א-לוהים הוא סיפור טבעי: “שנים שנים מכל הבשר” (ז, טו). הקשת שהיא תופעה בטבע, קיבלה מעתה את המשמעות של “אות ברית”: “ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ” (ט, יא), כלומר, לא יהיה עוד גשם שלא נפסק. 

רב סעדיה גאון (בתרגומו) והרמב”ן (בפירושו) כבר עמדו על דיוק הכתוב בתורה “את קשתי נתתי בענן” (ט, יג): “כבר נתתיה בענן”, כתב רב סעדיה גאון (“מיום הבריאה”, הוסיף רמב”ן). “והיתה” – “אם כן תהיה” (מכאן ואילך), “לאות ברית ביני ובין [אנשי] הארץ” (ט, יד). 

הקורבן הוא עולם אחר. הקורבן שייך לעולם הדתי של עבודת ה’, ושם יש מושגים שאינם בטבע – כמו ‘טהור’ ו’לא טהור’, ורק מן הבהמה הטהורה יכול להיות קורבן. 

המשותף לסיום הכפול הוא המצוות שבהן נצטווה נח, וזאת התורה שניתנה לכל בני האדם אחר המבול. במצוות האלה, העיקר שבעיקרים – “שֹפך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-להים עשה את האדם” (ט, ו).

בהתאם לכך, “ספר תולדֹת אדם” (ה, א) מסתיים רק אחרי המבול, בסיכום ימי נח (ט, כח-כט).

בראשית י על אימפריות ועל נדודים

מה הביא לנדודים במרחבים כה עצומים?

פרק י, ספר “תולדֹת בני נח” (בראשית י, א) הוא סיפור הציביליזציה המוכרת לנו. חז”ל מנו בפרק הזה שבעים אומות – ארבעה עשר בני יפת, שרגילים לקרוא להם – העמים ההודו-אירופים; שלושים בני חם, שרגילים לקרוא להם – העמים האפריקניים; עשרים ושישה בני שם, העמים השמיים.

יש בפרק הזה סיפור אחד על בני יפת – נמרוד, כנראה המלך הראשון שהקים אימפריה והשתלט על ערים וממלכות ועל המוני אנשים (כך פירש ר’ יצחק אברבנאל). פירוש זה מתאים לפסוקים ולממצאים ההיסטוריים – “ותהי ראשית ממלכתו בבל, ואֶרֶך ואַכַּד וכַלְנֵה בארץ שִנעָר; מן הארץ ההִוא יצא אשור” (י, י-יא). 

האימפריה הראשונה הידועה לנו הייתה האימפריה של אַכַּד. בתעודות קדומות שנמצאו, נזכר איש בשם סַרגוֹן, שמוצאו לא ידוע. הוא הקים אימפריה עצומה שהשתלטה על ערי המדינות בבבל ובאשור, מ’הים התחתון’ (המפרץ הפרסי), שוּמֶר (אוּרוּךּ =אֶרֶך) ואַכַּד, אשור ומקורות החידקל והפרת, עד ‘הים העליון’ (בפינו, התיכון).

מן הצד האחר יש בפרק תיאור על התפלגות בני האדם, ועל נדידות עצומות. בני שם, עשרים ושישה (מספר השמות הנזכרים בפרק), נתפלגו בימי פלג (י, כה). ליוקטן אחיו נזכרים 13 צאצאים, שבחלקם נושאים שמות הידועים לנו מדרום ערב (חֲצַרמָוֶת), ומאתיופיה (שְבָא ואוֹפיר).

מחצית בני שם הנזכרים בפרק נדדו כנראה מזרחה ודרומה – “הר הקדם” (י, ל), וכבר בתקופה קדומה זו הגיעו שבטים שמיים ממסופוטמיה לדרום ערב ולאתיופיה. מה הביא לנדודים במרחבים כה עצומים? אולי זה הקשר בני שני הסיפורים – מצד אחד אימפריה משתלטת, ומצד שני נדודים. 

וברשימת בני חם, מפורטים גבולות הכנעני (י, יט), לשם ינדדו אחר כך אברהם וביתו.

בראשית יא – קריסת האימפריה

סיפור מגדל בבל מתחיל במעבר של בני האדם מההרים אל הבקעה. מדוע הם עברו וכיצד המעבר גרם לבניית המגדל?

הפרק פותח בסיפור העיר והמגדל – “עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם” (יא, ד). הפסוק הראשון הוא מעין כותרת – איך הפכה הארץ ל”שפה אחת”?

הסיפור התחיל בירידת בני האדם מן ההרים ב”קדמת עדן” אל הבקעה “בארץ שִנעָר” (מסופוטמיה, ארץ הנהרות). מדוע ירדו בני האדם אל הבקעה?

בבקעה היו נהרות גדולים, הפְּרת והחידקל, כמויות עצומות של מים ואדמה, הנהרות שימשו דרכי תחבורה מפותחת, ושם היה אפשר להקים ציוויליזציה מפותחת. בהרים הגבוהים נשארו כפרים קטנים, עד היום. בבקעה צמחה ציוויליזציה חקלאית ועירונית. בני האדם למדו לבנות ערים וארמונות. אבל הם התגעגעו להרים הגבוהים, נדמה היה להם שהאלים נמצאים שם למעלה בהרים הגבוהים (הרי אררט), והם רצו לבקש מהם יפה לרדת אליהם אל הבקעה.

בכל עיר מסופוטמית הם בנו זיגוּרָט – בית יסוד לחיבור השמים והארץ, בתרגום חופשי. המקדשים היו בראש המגדלים. היה צריך לטפס מדרגות רבות של הר מלאכותי כדי להגיע אל המקדש. כל זה כדי להבטיח את היציבות ואת העוצמה של העיר המסופוטמית הבנויה בתוך הבקעה. מכאן נולדו המלחמות הגדולות בין הערים על השליטה, ולבסוף צמחה המעצמה הגדולה שהשתלטה על כל מסופוטמיה, היא המעצמה האַכַּדית. השפה האַכַּדית הפכה לשפה בין לאומית (הראשונה), מכוח שלטונה – כך הפכה הארץ ל”שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים” (יא, א).

אחרי 150 שנות אימפריה בא חורבנה הפתאומי, ללא הסבר הגיוני, ואחריו מאות שנות נדודים. האימפריה הראשונה, נכשלה והתמוטטה.

בהמשך הפרק, נמצא שוב שושלת נבחרת “אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם” (יא, י), שתוביל אל תרח ואברהם, ואברהם ילך לחפש מוצא מן הציוויליזציה שכשלה.

בראשית יב – מסע אברהם

לשם מה נשלח אברם, את מי הוא פגש בדרך, וגם – האם לוט היה שותף מלא למסע?

תרח כבר התחיל ללכת לארץ כנען לפני שה’ אמר דבר לאברם. התורה אינה מספרת מדוע. לדעתי, היו תרח ואברם ממשפחת סוחרים עשירה, והם חיפשו להם מקום לפיתוח המסחר. תרח הסתפק בחרן, שנמצאת בדרום מזרח טורקיה של היום.

כאן התגלה ה’ ואמר לאברם – “לֶךְ לְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (יב, א) ולוט, בן אחיו, הלך אתו. האם אברם המשיך את ההליכה של תרח? רבים יאמרו – לא, ואולם התורה אומרת כן. “וַיִּקַּח תֶּרַח… וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…” (יא, לא); “וַיִּקַּח אַבְרָם … וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן” (יב, ה);

אבל אברם הלך גם על פי ה’, ובאמירת “לֶךְ לְךָ”, לא נזכרת ‘כנען’. לשם מה נשלח אברם? התשובה לא נאמרה בפירוש בפרק הזה, אך היא תתבהר בהמשך הפרקים.

נתאר לעצמנו את אברם בדרכו והוא פוגש אנשים שונים – אחד התגלה כבן משפחה רחוק, והשיחה קלחה על שְׂרוּג ועל נָחוֹר (הזקן והצעיר), אחר הציג את עצמו כסוחר, והפליגו בשיחות על עסקים שצלחו, ועל אלה שכשלו, איש קצת מוזר התחיל לשאול שאלות מוסריות ודתיות, ואברם שקע עמו בדברים על עולמות עליונים, ועל “דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” (יח, יט).

לוט הלך עם אברם, אבל האם לוט היה שותף מלא? האם לוט הלך עם אברם רק כחלק מהמשפחה, או גם על פי ה’? לכאורה – “וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִבֶּר אֵלָיו ה’, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט” (יב, ד), אך השאלות האלה יתבארו במלואן רק בפרק הבא.

בראשית יג – הארץ הזאת

“לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” – מאין הגיע ה’לך’?

אבר(ה)ם חזר ממצרים, ולוט עדיין “עִמו” – זהו המשך וסיום לסיפור הפרק הקודם.

בראשית דרכו של אבר(ה)ם בארץ, באלון מורה, נראה אליו ה’ ואמר לו “לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת” (בראשית יב, ז). אבל לא לך. ‘לך אתן את הארץ הזאת’ לא כתוב בשום מקום. זה ניסוח שחצני שאנשים המציאו בימינו.

אחרי שלוט התעשר בעצמו הוא בחר להיפרד. הריב בין הרועים על מרחבי המרעה, היה בו גם ריב מוסרי – מי שחושב שהכול שייך לו (כמו רועי לוט) עלול גם לגזול ולרעות בשדות של אחרים (רש”י לפסוק ז). לוט אמנם ייקח מאבר(ה)ם את מצוות הכנסת האורחים, אבל הם נפרדו “אִישׁ מֵעַל אָחִיו” (יג, יא).

הפירוד הזה היה קשה לאבר(ה)ם, שניסה להציע הצעות גישור – לחלק את ההר בין שמאל (=צפון) לימין (=דרום). אבל לוט בחר לנתק את הקשר בכל המובנים, ופנה אל כיכר הירדן, עד סדום.

“וַה’ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ – שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם” (יג, יד-טו).

רק כעת “לך אתננה ולזרעך” – אבל בלי לוט, מי יהיה זרעו של אבר(ה)ם, שילדים לא היו לו עדיין?

“קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה” (יג, יז), זה יפה מאוד (גם לימינו), אבל איפה ‘זרעך’? השאלה הזאת תלויה ועומדת לקראת הפרקים הבאים.

בראשית יד – ככה לוותר למלך סדום?

מה הוא הדבר היחיד שעניין את אברם במלחמה אותה הוא מנהל בפרקנו?

פרק יד הוא חריג בספר בראשית. הוא סיפור היסטורי קדום על קואליציה של מלכים מסופוטמיים (מבקעת הנהרות, הפרת והחידקל) שבאה להילחם בעבר הירדן המזרחי מצפון והרחק דרומה, אולי עד אזור אילת. בדרך חזרה היכו את סדום ועמורה, לקחו את לוט בשבי, וחזרו צפונה.

כדרלעמר ואמרפל מייצגים נאמנה את המלכים המסופוטמיים. נמצאו תעודות קדומות על תקופת הקואליציות, שבה כל מלך מסופוטמי חשוב הוביל אחריו כ-15 עד 20 מלכים למסעות כיבוש ומלחמה. בסופו של דבר חמורבי הבבלי השתלט על מסופוטמיה כולה והקים אימפריה בבלית. זאת תקופת אברהם.

אבל הפרק בתורה לא בא לספר היסטוריה מסופוטמית. הוא בא לספר על המלחמה היחידה של אבר(ה)ם, וזהו גם המקום היחיד שאבר(ה)ם נקרא ‘עברי’. חז”ל פירשו את הביטוי ‘עברי’, שאבר(ה)ם מעבר אחד, וכל העולם מעבר אחר. והנה אבר(ה)ם יצא למלחמה לא כדי לכבוש ארץ (כמו רוב השליטים), ולא כדי להיות למלך חשוב, ולעשות לו שֵם. כאשר עשו לו בשובו קבלת פנים גדולה בהנהגת מלכיצדק, סירב אבר(ה)ם לקחת לעצמו אפילו משהו מן השלל, כי הוא יצא למלחמה רק כדי להציל את לוט בן אחיו! בזה הוא ‘עברי’. ההיסטוריה של כיבושים ושלל עם גאוות ניצחון לא עניינה אותו. רק הצלה של בן אחיו, ולא שום חלק בשלל.

חכמי התלמוד (נדרים לב) עוד יתווכחו בשאלה אולי אברהם לא צדק כאשר ויתר על כל דרישה ממלך סדום תמורת השבת הרכוש. למשל – להציב בסדום חוקי ‘צדקה ומשפט’ מבית אברהם, שלא יצטרך אחר כך להתפלל עליה כעני בפתח. אבל אבר(ה)ם יצא למלחמה רק כדי להציל את בן אחיו ולא שום דבר אחר.

בראשית טו – אלוהים מתחייב

נכון אברהם, אומה שתקום מזרעך לא תקום בימיך ולא בימי בניך, אבל בא ואגלה לך עתיד רחוק יותר

פרק ברית בין הבתרים הוא המשך לפרק המלחמה שאבר(ה)ם נלחם נגד ארבעת המלכים להצלת לוט. אבר(ה)ם לא רצה להפוך את המלחמה ואת הניצחון לקרש קפיצה לשלטון על ערים כנעניות, לא רצה לבנות ממלכה של בית אברהם, ולא רצה לעשות לו שֵם וגם לא לקחת שלל. לכן הוא ירא. הקואליציה הזאת של כדרלעומר ואמרפל עלולה לחזור ולחפש את ‘הבַּנדיט’ ההוא מחברון שהתנפל עליהם באמצע הלילה. והנה ה’ אמר לו – “אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד” (בראשית טו, א); אז אמר אבר(ה)ם לפני ה’ – “מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי” (טו, ב) – איפה כל ההבטחות? “לזרעך”, “לך … ולזרעך”, אנוכי הולך ערירי! רק בן משק ביתי, דמשק אליעזר, יירש אותי.

והנה ה’ נגלה אליו, ומראה לו את כוכבי השמיים כמשל על זרעו שיצא ממעיו, גם מביא אותו בחזיון התרדמה אל ברית בין הבתרים ומגלה לפניו עתידות: היסטוריה ארוכה, ארבע מאות שנה.

נכון אברהם, אומה שתקום מזרעך לא תקום בימיך ולא בימי בניך, כי זה יימשך דורות שלמים – ה’ כבר גילה לו גם את הגלות הראשונה, וגם את היציאה ממנה. והחיזיון אפוף “אֵימָה, חֲשֵׁכָה גְדֹלָה” (טו, יב), אשר נפלה על אבר(ה)ם.

אבל בפעם הראשונה והיחידה, בברית חד צדדית בין הבתרים, ברית בלתי תלויה במעשי הבנים, ה’ התחייב לאברהם ולזרעו לכל הדורות – גם על הזרע וגם על הארץ.

בראשית טז – האם שרה חטאה?

את פרק טז בספר בראשית קשה להבין אם אין מכירים את החוקים ואת החוזים שנהגו בארצות המוצא של האבות. מי שלא היו לו בנים, האישה יכלה לתת לו את שפחתה כדי להוליד בנים ממנה. אם ייוולדו אחר כך בנים טבעיים לאישה ייחשבו בני האישה הבנים העיקריים, ובני השפחה הגדולים מהם ייחשבו בנים משניים.

גם מעמדה של השפחה וגם מעמדם של הילדים היו תלויים באב. האב יכול היה להפוך את בני השפחה לבנים יורשים, יורשי נחלה עם זכויות מלאות. כך יעשה יעקב עם בני בלהה וזלפה שיהפכו להיות שבטים בישראל.

אבל גם הקדמונים ידעו שהאישה המקורית עלולה להיפגע אם שפחתה תרים את הראש ותתגאה עליה, והחוקים נתנו רשות לאישה להחזיר את השפחה למעמדה ולא לתת לה להרים את הראש.

כאן ההתנגשות הראשונה בין שרה לבין אבר(ה)ם. אבר(ה)ם איש החסד היה רוצה לראות בישמעאל בן הגר את בנו לכל דבר. אבל הגר הרימה את ראשה עוד לפני שילדה, ושרה נפגעה ונגרם לה עוול (=חמס).

העימות הזה בין שרה שדאגה למשפחה הגרעינית, לבין אברהם שרצה לנטות חסד ולחבק את ישמעאל ואת הגר, היה אחד המשברים הקשים במשפחת אברהם ואולי בתולדות ישראל בכלל. הרמב”ן עורר את השאלה האם חטאה אימנו שרה בעינוי הגר? ושמא אנחנו נענשים על כך לדורות?

הרמב”ן חשב שהיה כאן חטא של שרה, אבל המשפט הקדום בארצות מוצא האבות התיר לשרה להחזיר את הגר לעבדותה; אמנם אבר(ה)ם במידת החסד, רצה לנהוג אחרת, אלא שהיה אסור לו בשום פנים לפגוע בשרה והוא נאלץ לשמוע בקולה ולנהוג על פי דרכה.

בראשית יז – ברית המשפחה

ברית המילה המשפחתית, זו של יצחק, תְעַצֵב את משפחת האבות ואת משפחת ישראל עד היום

פרק יז הוא פרק ברית המילה.

ברית בין הבתרים הייתה בתרדמה, בלילה, בחיזיון, ובה נכרתה הברית בנבואה העתידית על האומה העתידה לקום, על הגלות ועל היציאה. אברהם בתרדמת הלילה צופה היה בהיסטוריה עתידה של אומה מזרעו, שבחיי האבות עוד לא יכלה להיות קיימת.

בברית המילה אברהם ער, ביום, והוא בעצמו כרת את הברית במעשה. ברית מילה היא ברית המשפחה, משפחת האבות החיה בתוך המציאות, והיא תהפוך (מלידת יצחק) לברית הכניסה למשפחה של כל בן שייוולד ביום השמיני.

המילה עצמה הייתה ידועה בין שבטים ועמים עתיקים, במצרים היו רבים נימולים בחבורות גדולות בגילאי ההתבגרות. אבל רק בישראל הפכה המילה כברית למאפיין המשפחתי שאחרי הלידה.

המילה של בית אברהם הייתה מילה של חבורה גדולה, וישמעאל נימול בן שלוש עשרה שנה, בדומה לחבורות המתבגרים שהיו נימולים במצרים. אכן, הגר הייתה שפחה מצרית וגם במשפחת ישמעאל יש שפחה מארץ מצרים. ברית המילה של יצחק תהיה שונה לחלוטין ממילת ישמעאל עם “כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם” (יז, כג).

אברהם כבר חשב שרק ישמעאל הוא זרעו וכבר לא ראה תקווה לבן משרה. אבל בברית המילה שבפרק יז א-לוהים קרא מחדש את השמות – אברם יהיה לאברהם, שרי תהיה לשרה, ולמשפחה הזאת שנולדה מחדש ייוולד יצחק.

ברית המילה המשפחתית, זו של יצחק, תְעַצֵב את משפחת האבות ואת משפחת ישראל עד היום.

בראשית יח – יש צדיק ויש צדיק

פרק הכנסת האורחים בביתו של אברהם הוא הפרק שבו התברר הייעוד, לשם מה נבחר אברהם – “כי ידעתיו (=יעדתיו, בחרתיו) למען אשר יְצַוֶה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית יח, יט).

הבחירה הזאת נתנה לאברהם את זכות העמידה לפני ה’ במשפט על סדום כי מכוחה ה’ גילה לו את “צעקתהּ”, ואת חורבנה.

אנחנו קוראים עד היום לתפילה ‘תפילת עמידה’, והיא נפתחת ב”מגן אברהם”. בזכותו של אברהם אנחנו עומדים. באמת איך אפשר לעמוד לפני “שֹפֵט כל הארץ”?

אברהם עצמו יאמר מיד בתום התפילה, כשהוא מתחיל להתחנן: “ואנֹכי עפר ואפר” (יח, כז).

באמת, מי אדם שיכול לעמוד לפני ה’ ולהתפלל?

“ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע” (יח, כג) – אברהם ניגש להתפלל במובן המקורי של השורש ‘פלילים’, להתווכח כמו בדיון משפטי – אברהם עמד בתפילה כסנגור ואמר לא פחות ולא יותר: “השֹפֵט כל הארץ לא יעשה משפט?” (יח, כה)?

מאלף להשוות את התיאור הזה לאיוב,שצעק ובכה והתחנן על ייסוריו. איוב רצה לעמוד לפני השם ולהישפט “שם ישר נוֹכָח עמו” (איוב כג, ז), והיה בטוח שיצא זכאי במשפטו אם רק יינתן לו לעמוד במשפט ישר, נוכח פני השופט. איוב לא זכה לזה בעוד אברהם הוזמן לעמוד ולהתפלל, כי השם גילה לאברהם מה הוא עומד לעשות בסדום אך לא הסביר לאיוב על מה ולמה הוא סובל.

את ההבדל הזה הסביר יחזקאל הנביא ׁ(טו, יב-כ) בכך שאיוב כמו צדיקים רבים אחרים, כמו נח, דאג לעצמו, בכה על עצמו, נאבק על מעמדו שלו, והתאמץ להציל את עצמו. אברהם לעומת זאת לא עמד בתפילה על עצמו ולא התווכח עם השם על עצמו, אפילו לא על משפחתו שלו, רק על לוט בן אחיו ועל אנשי סדום. כשם שהוא יצא למלחמה כדי להציל את לוט, כך הוא עמד בתפילה כדי להתווכח עם שופט כל הארץ על משפטה של סדום. לזה הוא נבחר, למען משפט וצדקה.

בראשית יט – ליל הסדר של לוט

אין ספק שסיפור לוט מתואר בתורה כפסח. חוץ מן השה או הגדי שלא היה שם, כל השאר היה. הבית הסגור, המצות, המלאכים, ההצלה הפלאית

לפרק הזה אני קורא ‘פסח לוט’. לוט אירח את המלאכים בביתו, עשה להם משתה, ואפה מצות. רד”ק הסביר שלוט היה צריך להכין במהירות אוכל עבור האורחים ומצות אופים מהר, ואילו רש”י כתב “פסח היה”.

בצעירותי הייתי תמה על רש”י – איך יכול להיות פסח לפני יציאת מצרים? וכי מפני שלוט אפה מצות היה זה פסח? רק אחרי שנים קראתי את הפרק בתשומת לב.

בית סגור, מלאכים על פתח הבית מצילים את אנשי הבית ומוציאים אותם החוצה, לוט אומר לחתניו “קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה’ את העיר” (יט, יד) וכל זה מקביל בדיוק לתיאור פסח מצרים – זאת השפה של פסח ומצרים: בתים סגורים, מלאך מציל על הפתח “ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף” (שמות יב, כג). ההכרעה נמצאת במילה הנדירה “ויִתמַהמַהּ” (יט, טז) אצל לוט, “ולא יכלו להִתמַהמֵהַּ” (שמות יב, לט) אצל בני ישראל בפסח מצרים.

גם לוח הזמנים הוא אותו לוח זמנים – מן הלילה אל הבוקר.

היציאה מסדום, ההצלה הפלאית, המכות הגדולות על סדום והצלת לוט ומשפחתו בזכות הכנסת האורחים של בית אברהם, ושני עמים שייוולדו ללוט מתוך ההצלה הזאת.

אין ספק שסיפור לוט מתואר בתורה כפסח. חוץ מן השה או הגדי שלא היה שם, כל השאר היה. הבית הסגור, המצות, המלאכים, ההצלה הפלאית. מדרש חז”ל ורש”י קלעו למטרה בדיוק.

כאשר העמים עמון ומואב, צאצאי לוט, לא ינהגו בעם ישראל שיצא ממצרים את מנהגי הכנסת האורחים של בית אברהם, תגזור עליהם התורה הרחקה מחיתון עם עם ישראל לעולם.

בראשית כ – ההבדל בין צדיק לנביא

אברהם לא מוגדר בתורה כצדיק ולא כסופר צדיק, אלא כנביא. מה פירוש נביא?

שרה מול אבימלך כמו מול פרעה. אישה יפה הם לוקחים. מימי דור המבול זה הרגל ההשחתה של המלכים והשליטים וכל בעלי הכוח. אבל אבימלך היה בכל זאת שונה. אבימלך הרגיש שיש בעיה, יש מחלות שלא אפשרו לו לגשת אל שרה. והוא אמר לפני הא-לוהים בחלום, בדומה למה שאמר אברהם על סדום – “הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִֹיתִי זֹאת” (כ, ד-ה).

א-לוהים לא דיבר עם פרעה ולא עם כל השליטים האחרים, אבל עם אבימלך הוא דיבר.

א-לוהים לא אישר לו ניקיון כפיים כי הוא לקח אותה, אבל הוא בהחלט אישר לו תום לבב – “גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִֹיתָ זֹּאת” (כ, ו), ולכן הוא פתח לו פתח – “הָשֵׁב אֵשֶׁת-הָאִישׁ כִּי-נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה” (כ, ז).

אבימלך השיב את שרה לאברהם, ערך להם חופה (“כסות עינים”, כ, טז) על חשבונו, ונתן להם לשבת במקום שירצו. אברהם התפלל לרפואת אבימלך וביתו.

כאן אנחנו לומדים על מדרגת אברהם. אברהם לא מוגדר בתורה כצדיק ולא כסופר צדיק, אלא כנביא. מה פירוש נביא? מי שמתפלל בעד אחרים, אפילו בעד אלה שפגעו בו.

איוב (בפרק האחרון בספר), השם גילה לו את הסוד הזה – תתפלל בעד הרֵעים שפגעו בך ואז תיגאל מייסוריך – “וה’ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ” (איוב מב, י).

בראשית כא – מיהו בן האמה?

בקריאה ראשונה ברור שבן האמה המגורש עם אימו אל המדבר הוא ישמעאל. אך ישמעאל בשלב זה כבר לא ילד קטן וחסר ישע. אולי הילד הוא נכדה של הגר?

“בן האמה” נראה בפרק כילד קטן, על שכם אמו או שאחזה בידו – והפסוק “וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם” (בראשית כא, טו) מתאר בוודאי ילד קטן.

וישמעאל – בברית המילה הוא כבר היה בן שלוש עשרה, כשנולד יצחק הוא היה בן ארבע עשרה וכשיצחק נגמל הוא היה בן שש עשרה, אם לא יותר. התיאור הזה לא מתאים לישמעאל, והשם ‘ישמעאל’ לא נזכר כלל, בפרק.

לא מצאתי דעה כזאת במפרשים, אבל לעניות דעתי “בן האמה” הוא בן של ישמעאל: “ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מְצַחֵק” (כא, ט), כלומר “בן הגר” שכב עם אחת האמהות שהיו שם בבית אברהם, והוליד ממנה בן, אולי נְבָיוֹת, אולי קֵדָר (מבני ישמעאל). ישמעאל עצמו כבר בחור בוגר, מוביל שיירות, הולך לדרכו, יוצא ובא. לא הטריד אותו כלל הילד הקטן הזה שנולד מהאמה הזאת, גם היא לא רצתה אותו במיוחד. מי גידלה את הילד הזה? הגר, אמו של ישמעאל הפכה להיות ‘אימו’ של הנכד הקטן.

והנה “בן האמה” משחק עם יצחק – אברהם איש החסד מוכן לחבק גם את “בן האמה”. ושרה מתפוצצת ורואה בו איום על יצחק ועל עתידו – את הגר לאברהם ואת הולדת ישמעאל היא יזמה, אבל גם “בן האמה” יירש עם יצחק?

א-לוהים אומר שהפעם שרה צודקת, וזה הביא לשילוחו של “בן האמה” עם אִמו, שהיא בעצם סבתו, עם הבטחה לאברהם שגם הוא יהיה לגוי, גם הוא יגדל ויהיה חשוב, אבל “לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק” (כא, י).

הבן הזה ניצל ממוות בצמא כי א-לוהים שמע את בכיו (בזכות שם אביו, ישמעאל), והראה להגר את הבאר. בהמשך נמצא שמלאך ה’ התייצב להציל את יצחק ממזבח העקדה. שני הילדים האלה ניצלו בנס, אבל “בן האמה” יגדל במדבר, בדרך למצרים.

בראשית כב – קרבן אדם – תועבה

הפרשה והניסיון לא באו בשביל העקדה, אלא כדי ללמד לדורות שה’, רק הוא, יבחר את המקום ואת הקרבן, והוא איננו חפץ בקרבן אדם

פרק העקדה. הביטוי ‘לך לך’ נאמר רק פעמיים בכל התנך – “לך לך אל הארץ אשר אראך” (יב, א), “ולך לך אל ארץ המֹריה” (כב, ב). מהביטוי הראשון יש לנו ‘הארץ’, מן השני יש לנו המקום המקודש אשר “ה’ יִרְאֶה” – את מה הוא יִרְאֶה?

“וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם מֵרָחֹק” (כב, ד). ואחר כך – “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל…” (כב, יג). כאשר יצחק שאל “וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה” (כב, ז), אמר לו אברהם – “אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה” (כב, ח).

הפרשה והניסיון לא באו בשביל העקדה, אלא כדי ללמד לדורות שה’, רק הוא, יבחר את המקום ואת הקרבן, והוא איננו חפץ בקרבן אדם. דבר ה’ בפרשה מופיע שלוש פעמים ולא פעם אחת – מלאך ה’ הודיע לאברהם “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשֹ לוֹ מְאוּמָה” (כב, יב), לא כי אין צורך, אלא כי זה אסור. כי הקרבת ילדים היא תועבת ה’ “אֲשֶׁר שָׂנֵא” כמו שכתוב בספר דברים (טז, כב), ובנבואת ירמיהו (יט, ה), וכך פירשו חז”ל (תענית ד ע”א).

ה’ הוא אשר ‘יִרְאֶה’ (=יבחר) גם את המקום וגם את הקרבן הראוי. לשם כך באה פרשת העקדה וייסדה לדורות את המקום אשר “ה’ יִרְאֶה” (כב, יד), הוא הוא המקום אשר “יִבְחַר ה’ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ” (דברים יב, יא, ועוד).

בראשית כג – רוצה מערה? קח את כל השדה

ברגע שאברהם שמע את “השדה”, התהפך סדר העדיפויות – לקנות שדה בארץ ישראל ולו אפילו שדה טרשים הופך לעדיפות ראשונה

בפרק הזה אנו מוצאים את אברהם משתחווה פעמיים לפני עם הארץ, בני חת. איך יכול אברהם אבינו להשתחוות לפני עם הארץ? את זה יכולים לשאול רק עמי ארצות שאינם יודעים שהביטוי עם הארץ בתורה אין לו דבר וחצי דבר עם עמי ארצות שבלשוננו. ‘עם הארץ’ שבתורה, במקרא, פירוש האנשים החשובים, בעלי הנחלות, בעלי האדמות, בעלי הזכויות. מי לא יודע שבעלי אדמות הם בעלי נכסים ובעלי זכויות. אברהם הוא נשיא האלוהים בעיני בני חת אבל אין לו זכויות באדמה, הוא גֵר ותושב. הוא מבקש לקנות בכסף מלא את מערת המכפלה בקצה שדהו של עפרון החִתי כדי לקבור את שרה.

בני חת אמרו לאברהם: למה לך – “בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ” (בראשית כג, ו). עפרון יאמר לו השדה והמערה, “הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ” (כג, יא), ואחר כך גם יאמר לו “אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא” (כג, טו)? כאילו בא אדם לקנות דירה ואומרים לו: אתה יכול לקנות את כל המגדל אם אתה רוצה, או את כל הגבעה הזאת.

ברגע שאברהם שמע את “השדה”, התהפך סדר העדיפויות – לקנות שדה בארץ ישראל ולו אפילו שדה טרשים הופך לעדיפות ראשונה. קבורת שרה הדחופה, נדחתה לרגע קט כדי לקנות שדה עם “הָעֵץ … אֲשֶׁר בְּכָל-גְּבֻלוֹ סָבִיב” (כג, יז). זו הפעם הראשונה והיחידה שהוצע לאברהם לקנות שדה. “ארץ ארבע מאות שקל כסף”? אין בעיה. אברהם מוציא את זה ישר על המאזניים. עובר לסוחר, ומכאן ואילך לא מדובר רק על מערת המכפלה, אלא על השדה והמערה. 

הפרק הזה בא לתת לאברהם ולזרעו אחיזה בארץ לא רק בקברי אבות, אלא קודם כול בשדה נחלה.

בראשית כד – אל תיקח את בני ל’שם’

שלוש פעמים קרא אברהם לחוץ לארץ ‘שם’ ו’שמה’, הארץ היא הארץ הזאת, כי זה הייעוד של אברהם וזרעו

אברהם שלח את עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אל משפחתו בארם נהריים כדי להביא משם אישה ליצחק.

שאל העבד “אוּלַי לֹא-תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת-בִּנְךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָצָאתָ מִשָּׁם” (בראשית כד, ה).

אומר לו אברהם “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה” (כד, ו).

מדוע חשב העבד שהארץ הזאת והארץ אשר “יצאת משם” יכולות להיות טובות באותה מידה בעיני אברהם?

אברהם השביע אותו “בַּה’ אֱלהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלהֵי הָאָרֶץ” (כד, ג). אלוהי הארץ זה אלוהי התבל, אלוהי הבריאה – זה מושג אוניברסלי, את זה הבין העבד.

אברהם הסביר לו את טעותו. “אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה” (כד, ז-ח). שלוש פעמים קרא אברהם לחוץ לארץ ‘שם’ ו’שמה’, הארץ היא הארץ הזאת, כי זה הייעוד של אברהם וזרעו.

בראשית כה – אב המון גויים

יש בספר בראשית תולדות אדם ותולדות נח ובניו, תולדות תרח, תולדות ישמעאל ותולדות יצחק, עשיו ויעקב. ואין תולדות לאברהם

רק בפרק כה נשלם ספר התולדות של משפחת תרח. מסוף פרשת נח עד סוף פרשת חיי שרה יש לנו סיפור אחד ארוך על משפחת תרח. על אברהם ועל לוט, על בני נחור ומִלכה, על לוט ובניו שהתנתקו מאברהם, על ישמעאל שנולד, על יצחק שנולד. שיא הסיפור הוא נישואי יצחק בן אברהם בן תרח עם רבקה בת בתואל בן נחור בן תרח. ועכשיו – ששת הבנים שנולדו לאברהם מקטוּרה וסוף חיי אברהם ואז יבואו תולדות ישמעאל.

למה התורה מספרת את זה כך? למה אין תולדות אברהם? יש בספר בראשית תולדות אדם ותולדות נח ותולדות בני נח ותולדות שם, תולדות תרח ותולדות ישמעאל ותולדות יצחק ותולדות עשיו ותולדות יעקב ואין תולדות לאברהם.

אברהם הוא אב המון גויים. אילו היה ספר תולדות לאברהם, אולי אי אפשר היה להצטרף לשם. כל אדם בכל העולם שבא להתגייר הופך להיות בן לאברהם אבינו. אין ספר תולדות לאברהם, הוא פתוח. סיפור אברהם מסופר בתוך תולדות תרח. משפחת תרח הגדולה שכוללת גם את אברהם, גם את נחור, גם את לוט ובסופו של דבר יצחק ורבקה, הם פרי ההילולים של המשפחה הזאת. אבל ספר תולדות לאברהם – התורה נמנעה ממנו, וכך כל אדם לדורות יכול להצטרף להיות זרעו של אברהם אבינו.

בראשית כו – החקלאי העברי הראשון

הנה לנו הסבר מדוע אהב יצחק את עשיו. עשיו שהיה איש שדה וציד בפיו, יוכל להיות גם איש צבא, להקים כוח שיגן על שדה יצחק ונחלתו

זה שהיו ליצחק עדרים ומקנה אין חידוש לעומת אברהם, אבל יצחק גם זרע והיה חקלאי. דבר כזה לא שמענו, לא אצל אברהם וגם לא אצל יעקב.

משאסר ה’ על יצחק לרדת למצרים הוא מנסה להיאחז בארץ ולהתקשר בה דרך השדה, ובזה הוא משקף את הדור השני של העולים לארץ שמנסים לשבת עליה ולהוציא ממנה את לחמם.

היו שנות ברכה עד “מאה שערים” (כו, יב), אבל היו גם שנים קשות. הפלשתים דחקו את יצחק ממקום למקום ומבאר לבאר. ברגע שמנסים להתיישב במקום אחד, קמים השונאים ומנסים למנוע זאת.

והנה לנו הסבר מדוע אהב יצחק את עשיו. עשיו שהיה איש שדה וציד בפיו, יוכל להיות גם איש צבא, להקים כוח שיגן על שדה יצחק ונחלתו. יעקב איש תם יושב אוהלים לא יוכל להתמודד עם משימה שכזאת.

את הנדודים על דרכי השיירות השאיר יצחק לבני ישמעאל ולמדיינים, והוא ניסה להתיישב בארץ. בניסיונו זה היה צריך להתמודד עם הפלשתים. הפלשתים לא אמרו לו ‘הבאר שחפרת היא שלנו’. הם אמרו “לָנוּ הַמָּיִם” (כו, כ) – מי התהום, והבאר שלך מדלדלת את הבארות שלנו. מי ששולט במי התהום שולט בחקלאות כולה. לפיכך היה צריך יצחק להתרחק ולחפור באר עצמאית וממנה יוכל להתפתח בלי ‘עֵשֶׂק ושִטנה’, אל רחובות ובאר שבע.

יצחק אבינו שניצל מן העקדה נולד בארץ, מעולם לא יצא ממנה, חפר בארות, והתחיל להתיישב בה כחקלאי.

בראשית כז – איך הפכו ידי יעקב לידי עשיו

כל זה היה תרמית. לא היה שם באמת מישהו שקולו קול יעקב וידיו ידי עשיו. איך תחול הברכה ואין לה על מי לחול?

יצחק ראה בעשיו את הבן הבכור היורש והמנהיג שיכול להגן על עם ועל נחלה. הוא לא ראה את יעקב ועשיו כעמים נפרדים ולכן לא ראה סיבה לדחות את עשיו מבכורתו, גם אחרי שלקח נשים זרות. אבל יצחק לא בירך באמת, לא את עשיו ולא את יעקב, אלא סינתזה מבורכת, ידי עשיו וקול יעקב, חלום סמוי של יצחק שלפתע נראה מתגשם (בטעות) – ‘עשיו’ שרכש לו את קולו של יעקב, לזה בוודאי ראויה הברכה.

אבל כל זה היה תרמית. לא היה שם באמת מישהו שקולו קול יעקב וידיו ידי עשיו. איך תחול הברכה ואין לה על מי לחול?

יעקב ישלם על התרמית (שלא רצה בה) וימצא את עצמו עשרים שנה בשדה עם עורות גדיי העיזים, עד שיהפכו אותם עורות לחלק ממנו. בעמל ובייסורין ובהתמודדות מול רמיות חוזרות ונשנות של לבן ירכוש יעקב את ברכת אביו. אבל ‘איש ציד’ בסיפור הזה הוא כינוי ללוחם. יצחק אהב את עשיו משום שידע לאחוז בחרב. ויעקב? מעולם לא נלחם ואף פעם לא אחז בחרב. איש תם יושב אוהלים, שבכל עת סכנה הוא בורח.

רק כאשר ייאבק יעקב באשמורת הבוקר עם האיש הפלאי ויוכיח שהוא יודע להילחם כאשר אין ברֵרה, רק אז יזכה בשם ‘ישראל’, ואז תחול הברכה של יצחק. כי יקום עם שיש לו ‘קול יעקב עם ידי עשיו’ והוא יהיה ראוי לברכה.

בראשית כח – בין חלום למציאות

מרגע שיצא יעקב מבאר שבע אין התורה מספרת על יצחק ורבקה אפילו מילה אחת!

לכאורה ניתן היה לצפות שיקרה להפך – שהשראת השכינה תישאר עם יצחק ועם רבקה בארץ, גם יעקב חשב כך. הלוא הוא ברח ל’פַּדָן ארם’ ועשיו אחיו נשאר עם אביו בארץ. והנה בתורה הכול התהפך. הנשארים בארץ – לא מוזכר מה עבר עליהם. מה קרה לרבקה עד שמתה מבלי לראות עוד את יעקב בנה האהוב (וכפי שאמרה בפיה: “עָלַי קִלְלָתְךָ, בְּנִי”, כז, יג)? מתי חזר יצחק לקריית ארבע? מה קרה לעשיו עד שנהיה ראש גדוד של ארבע מאות לוחמים? אך כל זה לא הוזכר – הכתוב יחזור ויספר לנו על עשיו רק כאשר ישוב יעקב לארץ האבות.

יעקב הופתע מעצם העובדה שה’ התגלה אליו באותם הדברים שאמר לאברהם סבו ובאותו המקום – “מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל” (בראשית יב, ח), אלא שאברהם היה רואה ויעקב שוכב וחולם, אברהם ביום ויעקב בלילה, אברהם מתהלך בארץ ויעקב הולך לגלות. וכאן מתגלה הבטחת “וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ” (כח, טו) כסולם מגשר בין חלום גאולה שמימי של יעקב הבורח ובין ארץ ממשית עתידית.

לשון המקרא משתמשת גם ב’אני’ וגם ב’אנוכי’ ובגיוון משמעות, ואילו בשפות השמיות משתמשים או ב’אנא’ או ב’אַנַכּוּ’. ‘אני’ הוא חיווי פשוט, כמו בפרק הקודם “אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו” (כז, לב). ‘אנֹכי’ הוא ביטוי מורחב, מחוזק, והוא נאמר כלפי מתח גדול וחששות עצומים. ולפעמים, הביטוי ‘אנֹכי’ מופיע בברית שבועה ובקריאה מחייבת (בעשרת הדיברות).

בראשית כט – בין שידוך לאהבה ממבט ראשון

מה רב ההבדל בין עבד אברהם שהגיע לחרן ובין הגעתו של יעקב. העבד הגיע עם עשרה גמלים עמוסים כל טוב, ואילו יעקב הגיע כחסר כול.

יעקב פגש את רחל כרועָה. יעקב ‘יושב אוהלים’, ורחל רועה. המפגש ביניהם נתן ליעקב כוח יותר מאשר לכמה רועים לגלול את האבן מעל פי הבאר. בסיפור עבד אברהם, רבקה היא השואבת, ואילו כאן, יעקב הוא השואב.

אכן, מודל הנישואין של יצחק ורבקה שונה לחלוטין ממודל הנישואין של יעקב ורחל. אצל יצחק ורבקה הנישואין נעשים באמצעות שליח, כמו בשידוך, והאהבה תבוא אחר כך. אצל יעקב ורחל האהבה הגדולה נולדה על הבאר ולא תכבה לעולם. מחיר הנישואין על ידי שליח הוא הפער שנותר ביניהם עד שרבקה לא יכלה לספר ליצחק על נבואת ה’ לה – “שני גוֹיִם בבִטנֵךְ, ושני לאֻמים מִמֵעַיִךְ יִפָּרֵדוּ” (כה, כג).

מחיר הנישואים בין יעקב לרחל הוא הטרגדיה הגדולה שהתחילה בלילה שבו היה יעקב שקוע כל כך באהבת רחל, עד שלא הרגיש בתרמית של לבן שהביא לו את לאה ושילם את מחיר התרמית שלו לפני אביו (כמו שאמרו חז”ל במדרש ‘תנחומא’, בפרק זה).

המחיר עוד יתעצם בפרקים הבאים ובמהלך הדורות עד נבואת ירמיהו (לא, יד-טז) על רחל המבכה על בניה וממאנת להתנחם “על בניה כי איננו” – אך הנביא מנחם אותה בשם ה’ “כי יש שכר לפעֻלָתֵךְ … ויש תקוה לאחריתֵךְ … ושבו בנים לגבולם”.

בראשית ל – זבולון? זה על שם הסבא?

כל קריאת שֵם בתנך היא מדרש שלם. והשם הקצר מכיל לפעמים תוכן נוסף ואף שונה ממשפט ההסבר. הכרזת לאה ‘ראו בן’, איננה זהה למשפט “כי ראה ה’ בעניי” (כט, לב). אצל זבולון אנחנו מוצאים גם ‘זבד טוב’, כלומר מתנה טובה ושפע טוב, וגם ‘יזבלני אישי’, כלומר יבנה לי זבול (=ארמון). השם יוסף שונה מקריאת רחל הראשונה: “אָסַף א-להים את חרפתי” (ל, כג), ומבטא את הבקשה להמשך – “יֹסֵף ה’ לי בן אחר” (ל’, כב-כג).

בהולדת בני יעקב אנו רואים שלאה ורחל קראו שמות (גם לבני בלהה וזלפה), ובעת הלידה. כאשר נולד לוי התפייס כנראה יעקב עם לאה על ליל התרמית והיה אִתה בלידה, ובלשון לאה: “עתה הפעם יִלָוֶה אישי אלי כי ילדתי לו שלֹשה בנים” (כט, לד) – “על כן קרא (יעקב) שמו לוי” (כט, לד). בהולדת הבן הרביעי כבר יכלה לאה להודות לה’, והיא קראה לו ‘יהודה’.

השמות ‘דן ונפתלי’ מבטאים את המתח הנורא ששרר בין לאה ברוכת הבנים ובין רחל העקרה, והקנאה הגדולה הביאה ליעקב ארבע נשים שרק אחת אהב.

ביצחק נמצא דבר מיוחד – שניהם צחקו ושניהם קראו לו ‘יצחק’. אבל אברהם קרא את שמו בברית המילה, ומנהג זה גבר על מנהג קריאת השם בלידה, לרוב על ידי האם. חשיבותה של ברית המילה היא שקבעה כך, אך מנהג האמהות לקרוא שם בלידה נשמר בתנך בעיקר בלידתם של בני יעקב.

בראשית לא – שאלה של רכוש

המאבק בין יעקב ללבן הוא על הרכוש שיצא מבית לבן, ועל כן נראה שהתרפים הם חלק מהמאבק

רחל לא גילתה ליעקב על גנבת התרפים והמחיר הנורא נקבע בגזרתו של יעקב: “עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה” (לא, לב). בפרשה הבאה נקרא על מותה הטרגי של רחל בהולדת בנימין.

למה גנבה רחל את התרפים?

המאבק בין יעקב ללבן הוא על הרכוש שיצא מבית לבן, ועל כן נראה שהתרפים הם חלק מהמאבק. אכן, באחת התעודות הקדומות שנמצאו בעיר נוּזי (במזרח ארם נהריים) נכתב שאם בן מאומץ יעבוד את אביו המאמץ וייחשב יורש על פי נוהג או חוזה, אם ייוולד בן טבעי יתחלקו בשווה, אבל הבן הטבעי יקבל את האלים של הבית. משמעות החוזה מנוזי לדעת חוקרים חשובים היא שהבן הטבעי יקבל את האלים של הבית, ובכך יהיה הוא אדון המשפחה והרכוש כולו.

חוקרים אלו הסבירו על פי זה שגנבת התרפים נועדה למנוע מלבן להוכיח את אדנותו ולקחת מהם את הרכוש. אמנם היו חוקרים שחלקו על פירוש זה, אבל ההקשר של הפרשה מוכיח שהשאלה שעל הפרק היא אכן שאלת הרכוש – האם הוא באמת של יעקב או שהכול שייך ללבן. רחל ולאה אמרו ליעקב: “כִּי כָל הָעֹשֶׁר אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ לָנוּ הוּא וּלְבָנֵינוּ” (לא, טז), בעוד לבן ביקש לקחת את הכול בחזרה, וכך יאמר בהמשך: “וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב – הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא …” (לא, מג). יעקב עצמו סיכם בזעקתו: “לולי א-לֹהי אבי, א-לֹהי אברהם ופחד יצחק היה לי, כי עתה ריקם שלחתני, את עניי ואת יגיע כפי ראה א-להים וַיוֹכַח אמש” (לא, מב).

בראשית לב – כשאין ברֵרה צריך להילחם

אז, בעלות השחר, קיבל יעקב הבורח, הגולֶה, העסוק בהישרדות בלתי פוסקת את שֵם העם שעתיד לקום מזרעו

אמרו חז”ל שיעקב הכין את עצמו לשלושה דברים: לדורון (המנחה שנשלחה לעשיו), לתפילה (לה’ א-לוהי אבותיו), ולמלחמה. על המלחמה אומרים רוב המפרשים, שהכוונה למצוא תחבולות לברוח. כך פירש רשב”ם גם את מאמציו העליונים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק ברגע האחרון לפני שעשיו יגיע – כניסיון לברוח. רק רש”י פירש שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו ברֵרה אחרת – “על כורחו אלחם בו”.

עוד כתב רש”י בפירושו לפסוק: “ויִירָא יעקב מאד, ויֵצֶר לו” (לב, ז): “ויִירָא יעקב מאד – שמא ייהרג, ויֵצֶר לו – שמא יהרוג הוא את אחרים”.

הנה רש”י שאמר שאם לא תהיה בררה “על כורחו אלחם בו”, בכל זאת ירא להילחם מכיוון שחושש לשפוך דם של ‘אחרים’, ומי יודע מי ייפגע. לכן רק באין בררה יילחם יעקב, וכל דרך שבעולם ראויה אצלו כדי למנוע מלחמה. מכאן בא הרעיון שלו לשלוח מנחה יוצאת מן הכלל לעשיו אחיו, ואפילו להשתחוות “ארצה שבע פעמים עד גִשתוֹ עד אחיו” (לג, ג).

אבל ה’ רצה אחרת, ובמעבר יבוק, בלילה, לבדו מול איש מסתורי שנאבק עמו, שם נולד השם ‘ישראל’, כי שם נאבק יעקב “פנים אל פנים” (לב, ל), באין בררה, בפעם הראשונה ואולי היחידה בחייו.

אז, בעלות השחר, קיבל יעקב הבורח, הגולֶה, העסוק בהישרדות בלתי פוסקת את שֵם העם שעתיד לקום מזרעו, עם שיֵדע באין בררה להילחם “עם אלהים ועם אנשים” (לב, כח), לצאת צולע אך מנצח.

בראשית לג – מפגש חם, שלום קר

מה מבין ישראלי שזכה לשרת בצה”ל ולהילחם על שחרור ירושלים בששת הימים, במאבק ההישרדות של אבותיו בכל הגלויות?

קשה לי כישראלי לקרוא בתורה על יעקב אבינו משתחווה “ארצה שבע פעמים” (לג, ג), ואחריו ישתחוו הנשים והילדים, ויעקב קורא לעֵשָׂו אחיו ‘אדוני’ (5 פעמים בפרק) ולעצמו ‘עבדך’ (וכך גם בפי מובילי העדרים למנחה, בפרק הקודם) – אני מודה, קשה לי.

אבל מה מבין ישראלי שזכה לשרת בצה”ל ולהילחם על שחרור ירושלים בששת הימים, ובסואץ במלחמת יום הכיפורים, במאבק ההישרדות של אבותיו בכל הגלויות?

יעקב התאמץ לשכנע את עֵשָׂו שהוא ויתר לחלוטין על “הֱוֵה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך” (כז, כט) באותה הברכה שקיבל מיצחק אביהם בתחפושת עֵשָׂו. והנה הוא משתחווה לאחיו שבע פעמים כדי להחזיר לו את הברכה ההיא ואת הכבוד ‘המגיע’ לאח הגדול, האדום והחזק, שבא לפגוש את אחיו ואת משפחתו עם 400 לוחמים.

המאמץ של יעקב הצליח – עֵשָׂו התפייס בראותו את יעקב משתחווה לו, והם התחבקו והתנשקו ובכו – ברגע זה ניסה עֵשָׂו ליצור קשר מתמשך עם יעקב, ללכת יחד, להשאיר עם יעקב לוחמים שילוו אותו וישמרו עליו, אך יעקב דחה את כל ההצעות.

“אדֹני יֹדע כי הילדים רכים… יעבר נא אדֹני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאִטי… עד אשר אָבֹא אל אדֹני שֵׂעירה” (לג, יג-יד) – יעקב לא התכוון להגיע לשֵׂעיר ולא הגיע לשם, הוא רק רצה להרחיק ממנו את האיום הפוטנציאלי שעלול להתפרץ במצבים בלתי צפויים, והוא הצליח גם בזה.

בכל זאת, אני מעדיף את מעבר יבוק, ואת השם ‘ישראל’.

בראשית לד – טוהר הנשק

שמעון ולוי רצו נקמה על כבוד אחותם שחולל, ואולי גם הרתעה לעתיד, וטבחו באנשי העיר. לימים יעקב יפקיע מהם את זכותם לנחלה בארץ

לפי סדר התורה, המעשה הראשון של יעקב בארץ לפני תשלום הנדר בבית אל, לפני חזרה לבית אבא, הוא קנייה של חלקת השדה הסמוכה לשכם “במאה קְשׂיטה” (לג, יט) ובניית מזבח לה’ א-לוהי ישראל.

אבל ההתנחלות הזאת בשכם נכשלה – אין לטעות, דינה נחטפה והוחזקה בבית שכם וחמור כל זמן המו”מ, וכך נאמר בסיום הנקמה – “… ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו” (לד, כו) – שכם וחמור ניסו לכפות על יעקב ויתור על בתו כאילו לא היה אונס וכאילו מדובר בחתונה מתוך רצון להשתלב עם יושבי הארץ.

כך מובנת לגמרי המרמה של יעקב ובניו בהציבם ברית מילה כתנאי נחרץ במשפחתם לחתונה כזאת. ניצול חולשתם של בני העיר “ביום השלישי בהיותם כֹאבים” (לד, כה) הוא תכסיס מוצלח ונכון כדי לחלץ את דינה החטופה ולפגוע בכל מי שיעמוד מולם, ובייחוד בחוטף האנס ששמו כשם עירו – שכם. אכן, כך פירש רמב”ן את תכנית המרמה, שיעקב הסכים לה.

אולם שמעון ולוי “אחֵי דינה” (לד, כה) רצו נקמה על כבוד אחותם שחולל, ואולי גם הרתעה לעתיד, וטבחו באנשי העיר. על זה כעס יעקב וחרד. בפרק הזה רק הביע את חרדתו, אבל בסוף בראשית, הפקיע יעקב משמעון ולוי את זכותם לנחלה בארץ, ואמר: “בסֹדָם אל תָבֹא נפשי” (מט, ו), ורש”י כתב שם – “אומנות זו של רציחה … מברכת עֵשָׂו היא זו, אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה ממנו”. זהו המוסר של ‘טוהר הנשק’ בתורה.

בראשית לה – הטרגדיה של יעקב נמשכת

מעגל ההתגלות והנדודים נסגר, ויש שנים עשר בנים. אולם את הנשים שהוא אוהב לא יפגוש יותר לעולם

יעקב חזר לבית-אל ומעגל ההתגלות והנדודים נסגר. ביציאה מן הארץ התגלה ה’ ליעקב עם חלום הסולם המוצב “ארצה וראשו מגיע השמימה” (כח, יב). רבים אוהבים מאוד את הסולם המחבר שמים וארץ, אבל זה היה בחלום הלילה ויעקב יצא לגלות. אכן רש”י פירש שמלאכי א-לוהים העולים ויורדים בסולם הם מלאכי ארץ ישראל שעלו לשמים, ומלאכי חוץ לארץ שירדו ללוות את יעקב ביציאתו לחרן.

בחזרתו של יעקב לבית-אל אין לילה, אין חלום ואין מלאכים – א-לוהים מדבר עמו ביום ובפשטות ישראלית (“ויקרא את שמו ישראל”, לה, י), בביטויים משפחתיים של ברית מילה (“… פְּרֵה וּרְבֵה … ומלכים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ”, לה, יא) – אין שום מרחק בין שמים וארץ, ואין צורך במלאכים עולים ויורדים.

כאן נשלמים גם בני יעקב, שנים עשר עם הולדת בנימין – הבן היחיד שנולד בארץ, היחיד שלא השתחווה לעשיו. נחלתו תהיה נחלה מקודשת, שאין לה גבול חיצוני והיא מחברת בארץ בין בית-אל לירושלים (כברכת משה לבנימין: “ידיד ה’ יִשכֹּן לָבֶטַח עליו, חֹפֵף עליו כל היום ובין כתפיו שָכֵן”, דברים ל”ג, יב) – נחלה מקודשת בארץ במקום סולם לשמים ולגלות.

רק הטרגדיה של יעקב ואהבתו נמשכת – את רבקה אמו הוא לא יפגוש, “דבורה מינקת רבקה” (לה, ח) מתה בבית-אל ורבקה עצמה לא נזכרת, ורחל, האישה היחידה שאהב מתה בלידת בנימין משטף דם פנימי (“בצֵאת נפשהּ”, לה, יח), כשהיא מבינה היטב מה קורה לה בלידה הקשה.

בראשית לו – המדינה של עשיו

הפסוקים מספרים לנו שעשיו המליך מלכים דורות רבים לפני ישראל. מה יש בעשיו שאיפשר לו להקדים כל כך את יעקב?

האריכות והפירוט שהתורה מקדישה לתולדות עשיו ולהליכתו לשֵׂעיר מחייבים אותנו להתבוננות.

לא מפני הקנאה והכעס בין יעקב לעשיו הלך עשיו לשעיר, שהרי כבר בא משעיר לפגוש את יעקב שחזר מפדן ארם. אברהם ולוט יצאו לדרך יחד ונפרדו בגלל הריב. עשיו ויעקב התרוצצו מבטן רבקה, רבו על הברכה ונפרדו דווקא אחרי הפיוס, בהשלמה, מתוך ההבדלים העמוקים ביניהם.

ממקומו של יצחק בבאר שבע פנה עשיו דרומה אל ההרים והמדבר, ארץ המתאימה לאופיו, ויעקב ינחל צפונה בארץ כנען.

הלוא על כן תאמר לנו התורה בספר דברים שיש איסור לקחת מנחלת עשיו הוא אדום, כמו מנחלת עמון ומואב בני לוט, עד מדרך כף רגל (=אף שעל). עשיו ולוט נחשבו חלק ממשפחת אברהם ויצחק.

עשיו הוליד עם טבעי – עם טבעי יורש את ארצו בכוח צבאי, ומצד שני מתערה ומתחתן ומתבולל ביושבי הארץ. כאן מדובר בבני שעיר החורי שהפכו לחלק אינטגרלי של אדום.

לכן היו לעשיו מלכים דורות רבים לפני מלוך מלך בבני ישראל, כאשר עם ישראל התגבש בסבל, בעבדות מצרים. עם ישראל אמנם פועל בתוך הטבע, אך גם חורג ממנו, ומבטא עולמות שלמעלה מהטבע – גלות וגאולה.

מאותן סיבות טבעיות, העם האדומי כלה מן העולם בדרכי התהפוכות של ההיסטוריה, ועם ישראל לעומתו, חי וקיים, כעם ששורשי קיומו הם מעל הטבע וההיסטוריה, עם עולם.

בראשית לז – שמעון ולוי – החטא ועונשו

בפרק הזה אין שם ה’ ואין שם א-לוהים. במקום שבו שוררות גאווה וקנאה, שנאה ופירוד בין אחים, אין מקום לשם שמים, כאילו ה’ בעצמו אומר (מה שיאמר יעקב על שמעון ולוי, מט, ו): “בסודם אל תבוא נפשי”.

עם ההתיישבות בארץ הפקיד יעקב את יוסף על בני בלהה וזלפה “נשי אביו” (לז, ב) – עד אז הן היו שפחות, ויעקב הפך אותן לנשים ואת בניהן לשבטים יורשי נחלה בישראל – כך נוצרו 12 שבטי ישראל (כמספר חודשי השנה). ומול 6 בני לאה החזקים הופיעו בני רחל ובני בלהה וזלפה (6) בהנהגת יוסף. כתונת פסים איננה פיג’מה, אלא בגד מלכותי ארוך (עד פיסת היד). כאן החל הכעס של בני לאה, ומכאן הדיבה הרעה שהביא יוסף אל אביו. אחר כך באו חלומות המלכות והשנאה הבוערת.

ככל הנראה, שמעון ולוי שנקמו וטבחו בשכם בעת שחרור דינה, הם שהובילו את אחיהם שוב לשכם, כדי לנסות שוב להיאחז בה. לכן יפגוש יוסף בשכם איש בשדה שהכיר את האחים ויֵדע שהלכו לדותן. חז”ל הבינו ששמעון ולוי הם “איש אל אחיו” (לז, יט) שרצו להרוג את יוסף (הרי ראובן ויהודה ניסו להציל את חייו, והיתר היו צעירים).

כאשר השליכו את יוסף לבור לא העלו על קצה דעתם שבזה הם השליכו לבור גם את תכניות ההתנחלות שלהם במרחבי ארץ שכם (השומרון), כי יעקב יפקיענה מידם וייתן אותה לאפרים ולמנשה, בני יוסף.   

בראשית לח – מבצע החילוץ של פרץ

כמו החטא, גם ההיריון של תמר נראה אבוד – התאומים שכבו ב’מצג רוחב’ וסיכנו את אמם. ואז הגיע פרץ

אחרי מכירת יוסף מצרימה ירד גם יהודה (שהציע את המכירה) “מאת אחיו”, וגם ירד מחברון הגבוהה בהר לאזור עדולם שבעמק האלה. הירידה נמשכה בנישואיו ל”בת איש כנעני”, דבר שאברהם ויצחק נמנעו ממנו, וגם בהתנהגות הבנים שמתו, עֵר ואונן, שניכרת בהם השפעה כנענית.

לבסוף נפל יהודה למלכודת העונש של תמר, שנעזבה לנפשה (כמו נשים עגונות רבות בימינו). בעקבות פרשה זו תכתוב התורה – “לא תהיה קדֵשה מבנות ישראל” (דברים כג, יח), והלוא באמת “לא היתה בזה קדֵשה” (בראשית לח, כא).

לזכותו של יהודה יש לומר שני דברים חשובים:
א. הפיתוי ליהודה בא אחרי מות אשתו. ללמדנו, שבחיי אשתו היה נאמן לה.
ב. יהודה הודה על האמת, עצר את משפט הניאוף, לא ניסה לטייח, ואמר: “צדקה ממני” (לח, כו) – כמו דוד ממשפחת פרץ, הגדוּלה איננה בצדקות שאין בה חטא, אלא בכוח הנפשי והמוסרי להודות ולומר “חטאתי לה’ ” (שמואל ב’ יב, יג) – כוחה של תשובה.

כמו החטא, גם ההיריון של תמר נראה אבוד (כפי שהבנתי מידידי פרופ’ שמחה יגל) – התאומים שכבו ב’מצג רוחב’, שרק כך יכול העובר התחתון להוציא יד, אבל הוא חסם בזה את פתח הלידה וסיכן את חייו, את חיי אחיו ואת היולדת.

מבטן התגלה טבעו של פרץ, כמאפיין של יהודה ושל בית דוד – הוא דחק הצִדה את אחיו, פרץ החוצה, והציל את עצמו, את אחיו ואת אימא.

בראשית לט – השם עימו

בניגוד גמור לפרקי השנאה והמכירה שם לא נזכר כלל שם שמים, כאן ה’ מופיע בכל מעשיו של יוסף

יוסף הוא היחיד מכל משפחת יעקב שלא ירד מצרימה – כי הוא נלקח בכוח ו”הורד מצרימה”, כעבד. והנה ראו פלא – ה’ היה עמו בכל מה שעשה בבית פוטיפר – הוא במצרים, וה’ עמו.

זהו היפוך גמור לפרק השנאה והמכירה (לז), שם לא נזכר כלל שם שמים – ה’ הסתיר את פניו מהחלומות, משנאת האחים, ממכירת יוסף ומהטעיית יעקב – אבל ה’ הופיע בחיי העבד יוסף, במצרים, בבית פוטיפר.

גם אשת פוטיפר הבינה זאת וראתה בעבד יוסף את האדון האמיתי שם. אולם הפיתוי שלה נכשל, כי יוסף היה צדיק והתגבר (יהודה היה בעל תשובה, אבל יוסף היה צדיק).

אז הפכה הגברת את האשמה (כפי שקורה תדיר) – יוסף ‘אשם’ בניסיון האונס, והיא ‘התנגדה בחירוף נפש’. אילו האמין פוטיפר לאשתו היה מוציא את יוסף להורג. כנראה שהכיר את הגברת ודאג רק להפריד ביניהם – בית הסוהר הוא לא רק עונש, אלא גם הגנה על אסירים מפני נקם.

והנה, גם כאן ה’ עם יוסף, בבית הסוהר – “ואשר הוא עֹשֶׂה, ה’ מצליח” (לח, כג).

אבל זו ההופעה האחרונה של שם ה’ בספר בראשית (חוץ מ”לישועתך קויתי ה'”, מט, יח). מכאן ואילך, יש רק שם א-לוהים, הידוע ומובן גם לפרעה.

מדוע? ננסה להבין בפרק הבא.  

פרק ? – או ה’ או פרעה

רק כאשר יברח משה מפני פרעה ויֵצֵא ממצרים, יופיע אליו שם ה’, במעמד הסנה

מרגע שפגש יוסף בבית האסורים שני שרים מצריים החל הקשר שלו עם בית המלוכה המצרי. קשר שיביא אותו עד פרעה עם הכרה מצרית כ’פותר חלומות’. כאן נכנס יוסף אל תוך התרבות המצרית, והוא גם מכיר בפרעה כשליט הממונה על צדק ומשפט במצרים.

לשרים השפוטים אמר יוסף – “הלוא לא-להים פתרונים, ספרו נא לי” (מ, ח), ובלשון זו יאמר גם לפרעה – “בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה” (מא, טז), ופרעה יענה לו – “… אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת, אין נבון וחכם כמוך” (מא, לט).

שם א-לוהים הוא שם כללי, אוניברסלי, ויש לו משמעות אובייקטיבית והיררכית. מבחינה לשונית, כמו כל שם כללי, הוא מקבל ה”א הידיעה (‘הא-לוהים’), והטיות (‘א-לוהי’; ‘א-לוהיך’; ‘א-לוהינו וא-לוהי אבותינו’). הצורות המקוצרות (‘א-ל’; ‘א-לוה’) ידועות ומוכרות גם במקרא וגם בשפות עתיקות אחרות.

שם ה’ הוא שם פרטי, פרטיקולארי, ואי אפשר להוסיף לו ה”א הידיעה, ולא הטיות. במדע הלשון, אין אלה שני שמות מקבילים (כפי שחושבים רבים מחוקרי המקרא), אלא שמות משלימים – שם פרטי ושם כללי.

לכן שם ה’ מבטא את ההשגחה הפרטית ואת הקשר הבלתי אמצעי. זה מה שנעלם בגלות מצרים. מרגע שנוצר הקשר של יוסף אל התרבות ואל השלטון הפרעוני אין שם ה’ מופיע עוד. אולם משה הוא היפוכו של יוסף – הוא יגדל בבית פרעה, ויֵצֵא משם.

רק כאשר יברח משה מפני פרעה ויֵצֵא ממצרים, יופיע אליו שם ה’, במעמד הסנה.

בראשית מא – פותר חלומות, לא נביא

יוסף הציל את שלטונו של פרעה וחילץ את מצרים ממשבר צפוי. אבל יוסף לא ידע לאן כל זה יוביל, הוא לא ידע על הטרגדיה שבפתח

יוסף חלם חלומות והם התקיימו. יוסף פתר חלומות ודבריו התקיימו. פרט ל’ירח’, שספק אם יכול היה להשתחוות לו – הכול התקיים.

האם יוסף היה נביא? האם החלום הוא אחת הדרכים שבהן ה’ מדבר עם בני האדם? האם יש הבדלים בין חלום לנבואה?

הרמב”ן סבר שחלומות יוסף היו נבואה מחייבת, ויוסף פעל “לקיים החלומות, כי ידע שיתקיימו באמת” (פירוש רמב”ן לבראשית מב, ט). אבל סוגיית הגמרא (ברכות נה ע”א) חשבה שבכל חלום יש גם “דברים בטלים” ויש הבדל עקרוני בין חלום לנבואה, כפי שירמיהו (כג, כח) הבדיל בין חלום לנבואה כמו בין בר לתבן, בין גרעין לקליפה. בעקבות הגמרא (ברכות נז ע”ב), הרמב”ם כתב, ש”חלום [הוא] אחד משישים בנבואה”.

פרעה הגדיר את יוסף כ”איש אשר רוח א-להים בו” (מא, לח), אבל אין שום פסוק שבו ה’ פונה אל יוסף. וזה ההבדל הגדול מול האבות – אצלם החלומות הובילו להתגלות ה’ (כמו בחלום הסולם), אבל אצל יוסף נותרו חלומות ופתרונות לבדם.

דמויות כמו יוסף ויעקב השתלבו היטב בעולמם של פרעוני ה’היקסוס’ במצרים של אותה תקופה, אבל המצרים ראו בהם שליטים זרים. כפי שפרעה הבין מיד, יוסף הציל את שלטונו וחילץ את מצרים ממשבר צפוי. אבל יוסף לא ידע לאן כל זה יוביל. הוא לא היה יכול לצפות את הזעם המפעפע של המצרים שעתיד להביא על בית אביו שעבוד כאשר יתחלף השלטון במצרים ויקום פרעה “אשר לא ידע את יוסף” (שמות א, ח).

בראשית מב – יוסף, מה עם טלפון לאבא

בחלום האלומות של יוסף (לז, ז), לא נזכר מִספָּר, והנה ראה יוסף את עשרת אחיו משתחווים לו כדי לקבל ‘אלומות’ של בָּר מ’השדה’ של יוסף במצרים. יוסף נזכר בחלומות, וראה איך הראשון מתקיים לנגד עיניו.

הוא החליט להתנכר והעליל עליהם עלילת ריגול – מבחן היחלצות יהיה בהבאת אחיו הקטן, היחיד שאותו באמת רצה. אחרי שלושה ימי מעצר יוסף התרכך והשאיר במעצר רק את שמעון – מזה הסיק רש”י (מב, כד), ששמעון הוא שרצה להרוג את יוסף, והוא שהשליכו לבור.

אז שמע יוסף את האחים מתחרטים ביניהם – “אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – על כן באה אלינו הצרה הזאת” (מב, כא).

יוסף הסתובב ובכה, אך דבק בהחלטתו – להביא אליו את בנימין אחיו, ולהשאירו אצלו.

הרמב”ן, אחרי שעלה ארצה וראה את המרחק בין מצרים לחברון (כשִשה ימי רכיבה), שאל את השאלה הגדולה: מדוע לא שלח יוסף שליח אל אביו, כשעלה לגדולה?

לדעתי, יוסף הוא ששאל שאלה זו במשך 13 שנה – מדוע אביו ואחיו אינם מחפשים אחריו. הוא לא ידע דבר על כתונת טבולה בדם, ועל אביו שמתאבל עליו, וחושב (בטעות) שנטרף.   

מה שחשב יוסף (בטעות) הוא ביטֵא בשם בכורו –

“… מנשה, כי נַשַּני א-להים את כל עמלי, ואת כל בית אבי” (מא, נא);

לא שאביו היה שותף למזימת האחים, חלילה, אלא שא-להים ציווה על נשייתו (=הרחקתו לעולם) מבית אביו (כמו שקרה לישמעאל ולעשיו), אולי בגלל גאוות חלומותיו ובגלל השנאה והפירוד שיצר.

בראשית מג – פרק של הכרעות

במצרים נקבע מי יהיו השבטים שינהיגו את צאצאי יעקב בדורות הבאים

שתי הכרעות מעצבות לדורות בפרק הזה.

אחרי שראובן פגע בבלהה אשת יעקב, ואחרי שנכשל בהצלת יוסף, אביו שוב אינו יכול להקשיב לדבריו הסוערים (מב, לז-לח), ויהודה חזר ותפס מקום כמנהיג אחיו. הצעתו שקולה יותר מזו של ראובן, ונאמרה בטון הנכון (“אנכי אֱעֶרבֶנוּ…”), ובזמן הנכון (אחרי שכילו לאכול את מה שהביאו ממצרים), כאשר יעקב ראה שאין בררה. כך יקרה גם בהמשך הדורות – ראובן דחוי, ויהודה מנהיג – “אתה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ” (מט, ח), כברכת יעקב אליו בסוף ימיו.

ובמצרים נפגשו לראשונה 12 בני יעקב, כאשר יוסף יושב בראש ושולט בהם – “ויֵשבוּ לפניו, הבכֹר כִּבכֹרָתוֹ, והצָעִר כִּצעִרָתוֹ” (מג, לג). הפעם השתחוו ליוסף 11 ‘כוכבים’, ועוד פעם השתחוו בשם אביהם – “ויאמרו: שלום לעבדך לאבינו, עודנו חי, ויִקדוּ וישתחוו” (מג, כח) – כך התקיים גם חלום נעוריו השני, חלום השלטון. לא סביב אלומות, אלא בסעודה מלכותית, בבית השליט. שבטי יוסף יהיו שבטים דומיננטיים בישראל, לדורות הבאים.

ואולם יוסף טרם נרגע – אף ששמע את חרטת אחיו (בפרק הקודם), וגם התקיימו שני החלומות לנגד עיניו, ואחרי שבכה שוב, ושוב התאפק – דבק יוסף בתכניתו הראשונה, להשאיר אצלו את בנימין, אחיו מאמו, על ידי עלילת הגביע הגנוב.

בראשית מד – לא תשכח!

בחוסר בררה מוחלט, על גבול האומץ, התחנון והחוצפה, התייצב יהודה לפני השליט המוזר. ומול האשמותיו החמורות בעלילות שהוא ממציא יחד עם השפע והחסד שהוא מרעיף – יהודה הציע את עצמו לעבד (ליוסף!) במקום בנימין הקטן, הנאשם ב’גנבת הגביע’ – מימוש הערבות שלו לאביו.

בזה כיפר יהודה על חטאו במכירת יוסף לעבד – “לכו ונמכרנו לישמעאלים …” (לז, כז). אבל זו כפרה מול ‘שופט כל הארץ’, ולא זה הדבר ששבר את התנכרות יוסף ואת תכניתו להשאיר את בנימין אצלו. מבלי דעת, יהודה שבר את חומת הטעות של יוסף ביחס לאביו, שכאילו נָשָה אותו בדבר א-לוהים –

“ויאמר עבדך אבי אלינו: אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי [האהובה] – ויצא האחד מֵאִתי, וָאֹמַר אך טָרֹף טֹרָף, ולא ראיתיו עד הנה – ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון, והורדתם את שֵׁיבתי ברעה שאֹלה” (מד, כז-כט).

אחרי 22 שנה שמע יוסף לראשונה, שאביו בוכה ומתאבל עליו, שהנְשִיָה שייחס לצו א-לוהים היא טעות גמורה, שאביו חי בטעות גמורה ממש כמוהו, טעות של “טָרֹף טֹרָף” – “ולא יכֹל יוסף להתאפק … אני יוסף (!) העוד אבי חי?” [ואוהב?] (מה, א-ג).

לדורות עלינו ללמוד, שכל מחשבה על נשיית שבט מישראל היא טעות נוראה, שסופה להתברר.

(איור: omtatsat graphic/shutterstock)

בראשית מה – מחיר הפילוג – גלות

נגד כל הסיכויים הסבירים המשפחה התאחדה.

אחרי שנאלצו האחים להכיר בעצמם בהיותם 12 אחים “בני איש אחד בארץ כנען” (מב, יג), ולא בני לאה מול בני רחל בקנאה ובשנאה, ואחרי שנשברה חומת הטעות של יוסף המתנכר, הגיע נס האחדות.

אבל יוסף כפה את איחוד המשפחה בארץ מצרים. וכך נקבע שפילוג ושנאת אחים בארץ עלולים להביא לגלות – בארץ האבות שלט הפירוד, והמשפחה התאחדה בירידה למצרים. מחיר האיחוד היה ויתור על נחלת אבות בחיים הממשיים והחלפתה בתקוות גאולה עתידיות.

מדוע לא עלה יוסף כעת אל אביו לארץ כנען?

הסיבה הגלויה – תפקידו המלכותי ואחריותו “להחיות עם רב” (נ, כ) לא הותירו בררה. אבל יוסף כדרכו, שוב תלה את הכול בא-לוהים – במקום נְשִיָה מא-לוהים, יש עכשיו שליחות מא-לוהים –

“…כי למחיה שלחני א-להים לפניכם; … וישלחני א-להים לפניכם לָשׂוּם לכם שארית בארץ, … לא אתם שלחתם אֹתי הֵנה, כי הא-להים … כה אמר בנך יוסף: שמני א-להים לאדון לכל מצרים, רְדָה אלי אל תעמֹד; …” (מה, ה-ט).

יעקב אבינו קיבל התקף לב! בלשון המקרא: “וַיָפָג (=התפוגג) לבו” (מה, כו) – בשל בשורת יוסף המדהימה, ואולי גם בשל ההכרח לרדת מן הארץ – ואז התאושש – “וַתְחִי רוח יעקב אביהם” (מה, כז). כדרכם של יורדים התנחם יעקב במחשבה שהירידה היא זמנית וקצרה – “רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות” (מה, כח).

בראשית מו – שם ה’ נעלם

פעמיים יצא יעקב מן הארץ (לפדן ארם ולמצרים), בשתיהן יצא מבאר שבע (כח, י; מו, א, ה), בשתיהן ראה ‘מראות לילה’ שבהם אישר לו ה’ את הירידה מן הארץ, והבטיח לו גם עלייה בחזרה, וכל זה בלשון ‘אנוכי’ – “והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וַהשִבֹתיךָ אל האדמה הזאת …” (כח, טו), “… אנכי אֵרֵד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עָלֹה” (מו, ד).  

אלא, שהפעם – שם ה’, השם המפורש, השם המבטא את האינטימיות של היחס המיוחד והאישי – נעלם! הגלות העלימה אותו!

זהו אחד המקומות הבולטים שבהם המקרא מסרב ‘לציית’ לתאוריות מחקריות מודרניות – ביטויי הסגנון מתאימים ומקבילים להופעות שם ה’ בספר בראשית (ראו תיאורי ברית בין הבתרים בפרק טו; שני תיאורי התגלות ה’ ליצחק בפרק כו, ב-ה, כד; וההתגלות ליעקב ביציאה הראשונה עם חלום הסולם, כח, יב-טו) – אך ההתגלות בשם א-לוהים, במקום בשם ה’ הנעלם.

רשימת כל 70 בני ישראל “הבאים מצרימה” (מו ח-כז) חותמת את הירידה מן הארץ על המחיר הנורא – איחוד המשפחה בלי הנחלה, עם שעתיד להתגבש בכור הברזל של הגלות. רשימה זו היא הפירוט של “אלה תֹלדות יעקב” (לז, ב, כפי שכתב שם רשב”ם בפירושו), והיא ספר התולדות האחרון בעשרת ספרי התולדות של ספר בראשית –

‘כולם היו בָּנַי’, רק הארץ נותרה מאחור.

פתיחת הרשימה: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה” (מו, ח), תלווה דורות של גלות, ותפתח כעבור מאות שנים את ספר שמות (א, א).

בראשית מז – לו הייתי יועץ של יוסף

זה מה שהייתי מציע לו. וייתכן שהייתי צריך לברוח ממצרים אחרי עצות כאלה

לו הייתי יועץ של יוסף, הייתי אומר לו להימנע מ’רפורמה אגררית’ כוללת של הפקעת אדמות לפרעה תמורת מזון וזרע בסוף שנות הרעב, ובייחוד לא להעביר איכרים מצריים מאדמותיהם “מקצה גבול מצרים ועד קצהו” (מז, כא).

מהפכות אגרריות כאלה מעניקות לשלטון כוח כמעט בלתי מוגבל לטווח קצר, אך בטווח ארוך הן עלולות להוביל למהפכות דמים ולאבדן השלטון. זה קרה במקומות רבים בהיסטוריה, וזה קרה גם במצרים, עם גירוש פרעוני ה’היקסוס’.

איש לא יזכור אז את יוסף ואת מאמציו להצלת מצרים בשנות הרעב – יזכרו רק את בני ישראל, משפחתו של יוסף, שזכו ליחס מועדף – בשעה שיוסף העביר את המצרים מאדמותיהם שנקנו לפרעה, הושיב יוסף את אביו ואת אחיו “במיטב הארץ” (מז, יא). זה יעלה עליהם את זעם המצרים אחרי המהפכה.

יוסף היה יכול לתת למצרים הרעבים מזון וזרע כהלוואה מאת פרעה, והיא תיפרע בסכומים קטנים בשבע השנים הבאות. זאת במקום להפוך אותם לאריסים, שאומרים בהכנעה “הֶחֱיִתָנוּ, נמצא חן בעיני אדֹני והיינו עבדים לפרעה” (מז, כה). בעוד כמה דורות ינקמו בבני ישראל על ההשפלה הזאת, ויהפכו את בני ישראל לעובדי פרך.

ייתכן שהייתי צריך לברוח ממצרים אחרי עצות כאלה.

מאידך לא הייתי מערער על הושבת משפחת ישראל יחד “בארץ גֹשֶן” (מז, כז), אף שגם בזה יש סכנה של צמיחת שנאה לעם בני ישראל כמו שקרה במצרים ובגלויות רבות אחר כך. כי פיזורם של בני יעקב המוכשרים לתפקידים חשובים ברחבי מצרים היה מפורר את המשפחה ומטמיע אותה תוך זמן קצר במצרים.

בראשית מח – 17 שנה בלי לראות את הנכדים?

ועוד כמה שאלות קשות שמעורר פרק מח

מיקומו של פרק מח מעורר שאלות קשות, שכולן נפתרות בנקל אם משתמשים בכלל שקבעו חז”ל: “אין מוקדם ומאוחר בתורה” (פסחים ו ע”ב).

1. הייתכן שיעקב לא פגש את מנשה ואת אפרים במשך 17 שנות ישיבתו במצרים?
2. “מי אלה?” שאל יעקב, ויוסף ענה: “בני הם אשר נתן לי א-להים בזה” (מח, ח-ט) – התיתכן תשובה כזאת אחרי 17 שנה?
3. יעקב אמר ליוסף: “רְאֹה פניך לא פִלָּלתי, והנה הראה אֹתי א-להים גם את זרעך” (מח, יא) – אחרי 17 שנה?
4. “ויוצא יוסף אֹתם מֵעִם ברכיו” (מח, יב) – בני כמה היו מנשה ואפרים כשהוציא אותם אביהם “מֵעִם ברכיו”? – כאשר הגיע יעקב למצרים הם היו בני 3 ו-4, בהחלט בגובה ברכיים, אבל כעבור 17 שנה הם היו בני 20 ו-21, ולא יכלו להסתופף בין ברכיים.
5. ממה חלה יעקב? – הרי לא היה זה חולי ממנו מת, כי מותו בתום צוואתו לבניו התרחש בלא שום מחלה, כ’מיתת נשיקה’ – “וַיכַל יעקב לצַוֹת את בניו, וַיֶאֱסֹף רגליו אל המטה, וַיִגוַע וַיֵאָסֶף אל עמיו” (מט, לג).

לא מצאתי זאת במפרשים, אבל נראה לי ברור שפתיחת הפרק “ויהי אחרי הדברים האלה” פירושה ‘אחרי בוא יעקב למצרים’. יעקב חלה בגלל ההתרגשות של המפגש עם יוסף, ובגלל טלטולי הגוף והנפש בדרך מצרימה. מנשה ואפרים היו באמת ילדים קטנים בגובה ברכיים, שיכלו אפילו לקבל את היפוך הסדר, ולהשלים עמו.

כדי למנוע את גידולם של בני יוסף ואסנת כנסיכים מצריים, הפך יעקב את אפרים ומנשה (בסדר הזה), לבנים שלו – ושל רחל.

בראשית מט – סיפורים מן העתיד

“באחרית הימים” (מט, א) בלשון העברית המקראית לפי הפשט איננו ‘קץ הפלאות’ של ההיסטוריה, אלא ‘הימים האחרים’, וברכות יעקב רומזות להתנחלות השבטים בארץ האבות בימים שאחרי הגלות ויציאת מצרים.

ראובן יפסיד נחלה שמגיעה לבכור בגלל חטאו הכבד “כי עלית משכבי אביך”.

שמעון ולוי יפסידו נחלה בארץ (שכם) ויישארו שבטים נודדים בגלל נקמתם האכזרית על חילול דינה ובגלל יחסם האכזרי ליוסף, שרצו להורגו וגרמו למכירתו – יוסף ובניו הם שינחלו בארץ שכם, שיעקב (ולא שמעון ולוי) לקח “מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי” (מח, כב).

יהודה כמנהיג השבטים ינחל את הרי חברון המיוחדים בגפנים וביין, ובחלב העדרים.

“זבולֻן לחוף ימים יִשכֹּן, והוא לחוף אֳנִיֹת, ויַרכָתוֹ על צידֹן” (מט, יג).

יששכר ינחל בעמק הגדול והפורה (עמק יזרעאל), וירבוץ “בין המִשפְּתָיִם” (בין הרי גלבוע, להר תבור). לכן ייאלץ לסבול “מס עֹבֵד” של ערי העמק הכנעניות, שבני יוסף לא יכלו להוריש (יהושע יז, טז), עד ימי דוד.

דן יכה באויבי ישראל (שמשון בפלשתים) כ”נחש שפיפֹן” המפיל סוס ורוכבו.

גד יאסוף גדודים כשבט לוחם, ויגן גם על נחלת ראובן (בגלעד).

אשר יפיק לחם ושמן זית (בגליל המערבי).

“נפתלי אַיָלָה שְלֻחָה” (מט, כא) יירש מרחבים של בקעת שלחין פורייה (בעמק הירדן).

“בן פֹּרָת יוסף, בן פֹּרָת עלֵי עין, בנות צעדה עלֵי שוּר” (מט, כב), כמו גפן פורייה נטועה על מעיין, שבענפיה מטפסת על חומה, יזכו שבטי יוסף לשפע ברכות האבות (בהר המרכזי) במרחבי “גבעֹת עולם”, כשבטים מובילים.

בנימין כשבט לוחם (שאול), יאכל “בבֹקר” יבול מוקדם (ביריחו), “ולערב יחלק שלל” (מט, כז), יבול מאוחר (בהרי בית-אל).

בראשית נ – בני הערובה של השלטון המצרי

יעקב היה מזועזע מהמחשבה על פולחן המתים המצרי באותה מידה שהמצרים החשובים היו מזועזעים מלמות בלי חניטה ובלי הטקסים שהובילו את המת בגופו ל’עולם הבא המצרי’. יעקב השביע את יוסף וציווה לכל האחים לקבור אותו בקבורת אבות במערת המכפלה.

התלות ביוסף ובמעמדו המלכותי לא נתנה ליעקב אפשרות לעלות ממצרים בתום הרעב, ובלחץ גדול הוא ניסה להיאחז בהבטחת העלייה, לפחות במותו.

יוסף לא יכול היה לנהוג באביו מנהג של ביזיון בעיניים מצריות, וכך ‘זכה’ יעקב בחניטה מצרית, אך ניצל מהקבורה המצרית. חלק מהטקסים אי אפשר היה למנוע, אבל במאמץ כביר הושלמה קבורת אבות.

אבל מדוע חזרו לגלות מצרים? מדוע לא נשארו בארץ האבות?

מעמדו של יוסף נחלש כאשר לא נזקקו לו עוד, והוא נאלץ לבקש מאנשי “בית פרעה” שידברו באוזני פרעה לאשר להם קבורה “בארץ כנען” (נ, ה), וגם הבטיח לשוב.

יחד עם שיירת הקבורה עלו גם זקני מצרים ועבדי פרעה, ולא ניתן להימלט מהצביון המצרי בדרך ובעבר הירדן, עד שהכנענים ראו לנגד עיניהם “אבל כבד זה למצרים” (נ, יא). אבל הנורא מכול היו בני הערובה לחזרתם מצרימה – “רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גֹשֶן” (נ, ח) – ספר בראשית מסתיים בגלות!

בדיוק על זה יתנהל המאבק החריף של משה מול פרעה החדש, שיסכים (אחרי הברד) ליציאה של גברים בלבד (שמות י, י-יא), ולקראת הסוף יאמר – “רק צאנכם ובקרכם יֻצָג” (י, כד). משה יענה בתוקף – “לא תשאר פרסה” (י, כו).