הרבה בקשות נוספו ל’אבינו מלכנו’ במהלך הדורות (כפי שמעידים נוסחי העדות השונים), ודווקא הבקשה על הגשם, תפילתו הראשונה של רבי עקיבא, חסרה, ככל הנראה, כי ברוב הגלויות לא הייתה בעיה חמורה של גשם, כמו בארץ ישראל. באמת, אין שום בעיה הלכתית להוסיף ל’אבינו מלכנו’ לפי צורכי השעה והדור, ובמיוחד בזמני איומים ומלחמות, בארצנו, ובעולם בכלל.
קריאה נוספת לנשיא המדינה
כהמשך לקריאתי הקודמת, לפני הבחירות השלישיות, אני חוזר וקורא לנשיא המדינה ראובן ריבלין, לנהוג כ’מבוגר האחראי היחיד’, ולהזמין יחד את בנימין ואת בני אליו,
מי דואג לעצמו?
לא קל לשמוע שטויות במנות גדושות, במערכת בחירות שלישית, אבל לפעמים כבר אי אפשר שלא להגיב –
טילים לקלפיות
ממש עם תחילת ההצבעה בנציגויות הישראליות בעולם, יורה ‘מפלגת טילי ג’יהאד’ מעזה, את ‘פתקי ההצבעה’ שלה – לא מדהים?
‘יש שתי מדינות ואין שלושה עמים’!
שום מפה של פיתרון לזהותם ולאזרחותם של ערביי שכם וג’נין, בית-לחם ורמאללה לא תוכל להתקיים בלי חיבור צודק ואזרחי לאחיהם ובני משפחותיהם בעמאן וא-סלט, עג’לון ואירביד, שבממלכת ירדן – ביום החלת החוק הישראלי על בקעת הירדן, חובה עלינו להשאיר שני חיבורים פתוחים (בגשר אלנבי ובגשר אדם), בין הפלסטינים משני צידי הירדן.
קבלת האחר, השונה?
פשוט יחסית לאהוב את בני עמך ב’אחדות לאומית’, וללחום כתף אל כתף מול אויב, שונא ומאיים – אבל מה אם היריב הפוליטי נתמך על ידי נבחרים דמוקרטיים, שמעודדים את האויב ומצפים להצלחתו נגדנו?
מי אחראי לאלימות?
ההתנתקות מעזה ועקירת גוש קטיף היו טעות חמורה של אריק שרון, ועוד כמה שנים לפני כן אמר לי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, שתמך בגוש קטיף (!) – ‘אם לא נשב בקטיף, יהיה שם הטרור של חמאס’. למרות זה, לטרור המתעצם מעזה אחראים רק ארגוני הטרור הפלסטיניים, מנהיגיהם ותומכיהם.
נס תחיית הלשון העברית
הרב יהודה אלקלעי הבין כי תחיית ישראל תבוא עם תחיית השפה יחד: “הכרח גדול הוא אצלנו לקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ להיות לאגודה אחת, כי בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו ומפורדים מאד איש מאחיו, כי לכל מדינה ומדינה יש להם [ליהודים] כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד, מה שמפריד הקיבוץ ומעכב הגאולה […].
‘מאה’ ברכות – ‘מאה’ בעיות
המצב הטוב ביותר מבחינת ישראל יהיה, אם הפלסטינים יעמדו בסירובם המוחלט לתכנית, ועם זה, ירדן לא תבטל את הסכם השלום (אולי רק תקפיא אותו), והמציאות בשטח תתחיל להשתנות מבחינת החוק. כפי שקרה אחרי תכנית ה’חלוקה’ של ה’או”מ’ ב-47, ישראל תממש את חלקה, והפלסטינים (כדרכם) יפסידו את הכל, ובעיקר, אם לא יקימו ‘מדינה’ מכוח התכנית בהסכמה ישראלית, וימשיכו את ‘המאבק המזוין’.
‘פה ושם בארץ ישראל’
נראה, ש’התנאים המוקדמים’ של דוד בן גוריון התמלאו, ואולי מעל למצופה אפילו במונחים של ‘ההיסטוריה היהודית’ –
האם היה ‘הזקן’ תומך בתכנית ‘המאה’, ורואה בה ‘הזדמנות היסטורית’?