אהבה ושנאה – מבחן פשוט

נכתב במשך חודש וחצי של סגר בריאותי וסערה ציבורית ללא תקדים.

לפני שנים רבות, בעת היותי פעיל במזכירות גוש אמונים, נתקלתי בפרצי זעם ובביטויי שנאה קשים מאד נגד ‘השמאל’ ו’השמאלנים’, עד שיום אחד שאלתי:

מה חזק יותר בלבבכם ומה מניע אתכם לפעול – אהבת העם והארץ?

או שנאת ה’שמאל’?

כך למדתי להבחין בין אוהבים לבין קנאים – אצל קנאים, הזעם והשנאה חזקים יותר, והם המניעים בעלי העוצמה לפעולה ‘נגד’;

האוהבים פועלים בעיקר ‘בעד’.

זמן קצר אחר כך גיליתי, שאותו המבחן תקף בכל הצדדים –

מה חזק יותר בלבבכם ומה מניע אתכם לפעול – אהבת העם והמדינה?

או שנאת ה’ימין והמתנחלים’?

עם אוהבי העם והמדינה יש בסיס לשיח, ולשיתוף פעולה.

בשנה האחרונה השאלה מתמקדת בראש ממשלת ישראל, שנמצא בתהליך של חקירות וכתבי אישום – מה חזק יותר בלבבכם ומה מניע אתכם לפעול – אהבת העם והמדינה?

או ‘שנאת ביבי’?

ולחילופין, ‘שנאת רודפי ביבי’?

להבנתי, יש רבים שהתחילו את דרכם הפוליטית מכוח האהבה, אולם גלי השנאה הנוראים עם משבר האמון העמוק העבירו אותם על דעתם ועל אהבתם.

בסיס משותף?

כמה פעמים תהיתי לאחרונה אם חברי כח”ל[1] קראו את המצע של הרשימה הערבית המשותפת (ולאו דווקא בל”ד), לפני שנתנו לעופר שלח לגרור אותם לתת לה לגיטימציה פוליטית ואידיאולוגית; אני מתכוון למשל לאיימן עודה, שרואה את עצמו כצלע הצרה של העם הערבי הפלסטיני, הנלחמת נגד ‘הכיבוש הציוני’ מ-1948; עודה וטיבי וחבריהם –  

‘ארץ ישראל’ היא ביטוי גזעני’!

‘היהודים הם מהגרים כאן, והערבים הם ילידים’! אמר אחמד טיבי, רק לאחרונה!

“בארץ ישראל קם העם היהודי! בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי” – כתב והכריז דוד בן גוריון בפתח ‘מגילת העצמאות’.

אם יש לחברי כח”ל בסיס משותף כלשהו עם אחמד טיבי, כי אז עיניהם נסתמאו, ואוזניהם נסתמו – לפי אחמד טיבי, ‘מגילת העצמאות’ של מדינת ישראל היא מסמך גזעני, וזאת הסיבה העיקרית לכך, שהיד המושטת לשלום ושכנות טובה, בסוף המגילה, נותרה מאז באוויר.

‘הגיע הזמן לבטל את חוק השבות’ במדינת ישראל היהודית, אמרה חברת כנסת תומא סלימאן מהרשימה הערבית המשותפת, רק לאחרונה!

עד כה חשבתי, שהם נאבקים למען ‘זכות השיבה’ הפלסטינית, במקביל ל’חוק השבות’ לעם היהודי; כעת היא מציעה לבטל את חוק השבות ‘הגזעני’, שמלכתחילה אסור היה לחוקק אותו, כדבריה, מפני ‘שפגע בבני עמה’.

אם יש לחברי כח”ל בסיס משותף כלשהו עם תומא סלימאן, כי אז נבקע ומתמוטט הבסיס המשותף שלהם עם המאמינים ב’חוק השבות’ לעם היהודי, כחוק מכונן של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

בפתח בית הנשיא, כנציג הרשימה הערבית המשותפת, סימן אחמד טיבי V של ניצחון מול משפחה יהודית שכולה!

אם יש לחברי כח”ל בסיס לגיטימי משותף עם הרשימה הערבית המשותפת, כי אז אבד להם הבסיס היהודי המשותף עם המשפחות השכולות ממלחמות ישראל, וביניהן גם מפקדים ופקודים בצה”ל ובמערכת הביטחון של מדינת ישראל, שהקימה מחדש את העם היהודי בארץ ישראל לחיי קוממיות ממלכתית, על פי חזון הנביאים מספר הספרים הנצחי.

רוב דמוקרטי?

‘רוב דמוקרטי’ צריך להיות בנוי על יושרה, לפחות מצד כל מי שדוגל ביושרה בהנהגת המדינה, וכאשר הושג רוב פרלמנטרי דחוק (61 ח”כים) במרמה – האם ראוי לבית המשפט העליון של מדינת ישראל להגן עליו? ברור, שרוב מצביעי כח”ל (וגם מצביעי ליברמן שחצה את הקווים בהצהרה ברורה), ראו את סיום עידן נתניהו כמשימת על שלשמה התלכדו, אבל כח”ל הצהירו בפירוש והתחייבו, שלא ישתתפו עם הערבית המשותפת גם לא בתמיכה מבחוץ, וכך קיבלו 33 מנדטים – אילו אמרו מראש, שהבטחה זו תופר, היו מקבלים 30 מנדטים ואולי הרבה פחות, ולא היה להם ‘רוב פרלמנטרי’ למרות השאיפות והתוכניות – לכן ברור, ש’רוב דמוקרטי’ הושג כאן במרמה, ודווקא יועז הנדל וצביקה האוזר ייצגו נאמנה את רבים מבוחרי כח”ל בזכות עמדותיהם! בית המשפט העליון היה חייב להגן על הצדק ועל היושר, ולא להפוך לבית משפט גבוה ל’צד’ פוליטי ידוע, שלא בוחל בדרכי מרמה כדי להיאבק נגד ‘שלטון מושחת’.

במילים אחרות: יו”ר הכנסת יואל (יולי) אדלשטיין צדק, ובית המשפט העליון שניסה לכפות עלינו את ‘הרוב הדמוקרטי’ של 61 ח”כים להדחת נתניהו – טעה!

רוב במדינה יהודית ודמוקרטית?

מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית – כך נוסחה מגילת העצמאות (“מדינה יהודית בארץ ישראל”), וכך נקבע בחוקי המדינה (“יהודית ודמוקרטית”). רוב דמוקרטי שאיננו רוב עם ישראל עלול לפגוע באופן חמור בעקרון היסוד של ‘מדינה יהודית ודמוקרטית’, מפני שהוא מאמץ רק את הדמוקרטיה, ושומט את הזהות היהודית.

‘רק פעם אחת’ אמרו חברי כח”ל, והנה כבר הצביעו פעמיים, ומי יודע עוד כמה פעמים נכונו לנו; כל מי שזועק נגד ‘רמיסת הדמוקרטיה’, רומס בפה מלא את היהדות במדינה, ואת הציונות – מנהיגי כח”ל כבר הצהירו שיקימו ‘ממשלה פטריוטית’, במקום ‘ממשלה ציונית’, ואכן, הרשימה הערבית המשותפת היא בהחלט ‘פטריוטית’ עבור העם הערבי הפלסטיני, והיא משמיעה את קולה ברמה בכיוון הזה.  

אם וועדות הכנסת, יו”ר הכנסת, ואולי גם הממשלה ייבחרו לפי שיטה דמוקרטית שאיננה נאמנה לזהות היהודית והציונית – מה עלינו לעשות?

לפי דעתי – עלינו להתייחס אליהם כמו אל שלטון טכני-זמני, להתעלם מהם, ולהתכונן לבחירות הבאות עלינו לטובה!

לא להפגין, כי הפגנות נותנות כוח ומחזקות את הממשל שנגדו מפגינים – ראינו זאת היטב בתקופת העקירה של יישובי גוש קטיף, וגם לפני כן; כל כך הרבה מאמצים וכסף הושקעו בהפגנות ולא יצא מהם שום דבר טוב.

כמובן, לא לנקוט שום צעד של אלימות, גם לא אלימות מילולית, ראשית, כי זה אסור בהחלט, ונוסף לכך, כל אלימות רק תחזק את הממשל ההוא. עלינו לשמור על החוק, כי רק זה יאפשר לנו לפרוק מעלינו עול זה, של ממשל פוסט-ציוני.

להמשיך להתפלל ‘תפילה לשלום המדינה’, ולהתכוון ל’ראשיה שריה ויועציה’, שישובו בתשובה, וגם לאלה שייבחרו בבחירות הבאות, אם נהיה ראויים לכך שיתקיים בנו: “השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה”, במהרה בימינו.

נס?

האם קרה לנו נס באחד בחודש הראשון, ראש חודשים (1.1.3333 ליציאת מצרים, לפי מניין שמונה הרב יעקב מדן על פי חז”ל) ?

בראש חודש ניסן, ברגע האחרון ממש, הסכים בני גנץ להציע את עצמו ליו”ר הכנסת כדי להשאיר דלת פתוחה לאחדות בעם ישראל היושב בציון, ולעצור את החיבור המסוכן עם אויבים מוצהרים של הזהות היהודית במדינת ישראל –

אולי משהו מנס יציאת מצרים?

יהי רצון שנהיה ראויים…

נס כן קרה לנו –  

פך שמן לא מצאנו,

חזרנו והתאחדנו?!  

בינתיים התפרקה החזית הפוסט-ציונית ‘המשותפת’, שהתהדרה באופן מוזר בצבעי הדגל הישראלי כשם של מפלגה, וחזרה האחדות הלאומית לשולחן המשא ומתן.

מלוא ההערכה וההוקרה לבני גנץ!

משא ומתן?

אחרי כל אחת משלוש מערכות הבחירות לא התנהל כלל משא ומתן להרכבת ממשלה, אלא מאמץ משני הצדדים לפרק את הגוש הנגדי – בניצוחו של ‘לשון המאזניים’ (ליברמן), ניסו כח”ל לדחוק החוצה את החרדים ואת ‘המשיחיים’; מנגד התאמצו בליכוד לפרק ולהפריד בין בני גנץ איש המרכז ותומכיו, לבין יאיר לפיד ועופר שלח וחבריהם. מאז העצרת בתל-אביב התאמץ עופר שלח להעלות את איימן עודה על במת ההנהגה הישראלית הדמוקרטית ולכפות על בני גנץ מהלך ‘פוסט-ציוני’.

רק אחרי שנמאס לבני גנץ להיגרר והתנפץ הגוש של מרכז-שמאל, התיישבו משני צידי השולחן שני נציגים מכל צד למשא ומתן קשה על הרכבת ממשלה –

לאחד משני הנציגים בכל צד קוראים ‘חוסר ברירה’, ולשני קוראים ‘חוסר אמון’ –

כל פעם שיש ‘התקדמות’ זה מכוחם של שני ‘חוסר ברירה’, וכל פעם שיש פיצוץ או הפסקה, זה בא מכוחם של שני ‘חוסר אמון’.

אבל ‘חוסר ברירה’ גם מייצר ‘חוסר אמון’ נוסף, שצועק על הצדדים מאחור ומן היציעים, ויש גם כאלה שדורשים ‘לתקן’ את ‘הטעות בניווט’, כאילו ‘יש ברירה’, כי אפשר לחזור לרוב דמוקרטי, לא יהודי ולא ציוני, ולו רק לשם הרחקת המשפחה מ’בלפור’. 

אולם אחרי שנחשפו עוד כמה ח”כים, שנקעה נפשם מרוב דמוקרטי לא יהודי ולא ציוני, כבר אין דרך חזרה לניווט המסוכן של עופר שלח – ברוך השם – ואכן, חברי ‘המשותפת’ השתתקו בבת אחת.

סוף סוף משא ומתן, אך האם יגבר ‘חוסר ברירה’ או ‘חוסר אמון’?

בחירות רביעיות?

המאבק בין שני ה’גושים’, שכל אחד ניסה לפרק את השני לאורך כל הדרך, הוכרע!

כמו מפא”י של פעם מול מפ”ם – באמת לא היה לבני גנץ ולעופר שלח בסיס משותף, והסקרים מוכיחים – יש לבני גנץ תמיכה ציבורית רחבה בקהל מצביעיו, שתואמת (פחות או יותר) את ממדי הפילוג בין ‘יש עתיד’, לבין ‘חוסן לישראל’. למען האמת, בני גנץ בחר לבסוף מ’חוסר ברירה’, בדרך בה רצה ללכת מלכתחילה, אלא ש’חבריו’ לא נתנו לו, וניסו לשלוט בו, כל עוד ‘חוסר האמון’ כלפי נתניהו שלט באווירה.

עד שקם בני גנץ והכריע, והציל את ‘המחנה הציוני’! 

אולם, מי שבאמת גרר אותנו מבחירות לבחירות היה ‘לשון המאזניים’ (ליברמן), שהתיימר בשם ‘ישראל ביתנו’, כאילו ‘ישראל’ שייכת לו, ורק הוא יקבע איזו ממשלה ואיזו דרך –

לבסוף חצה ליברמן את הקווים, ואז נשברו הכלים – באותו רגע הוא איבד את אחיזתו ב’הגה’, ובהיעדר ‘לשון מאזניים’ מרקדת ככל הנראה לא יהיו ‘בחירות רביעיות’; ברגע האחרון יגבר ‘חוסר ברירה’ על ‘חוסר אמון’, ותקום ממשלה עם בסיס מוצק בעם ובכנסת, אבל עם קשיי תפקוד עצומים. מצד אחד ‘צפירת הרגעה’ והחלשת גלי השנאה, ומצד שני, חריקות בכל ‘סיבוב’ בדרך. האם נצליח להתייצב?

מי רימה את הבוחרים?

כל מנהיגי כח”ל התחייבו שלא יישבו עם נתניהו, וגם שלא יקימו ממשלה במדינה יהודית ודמוקרטית בתמיכת הרשימה הערבית ‘המשותפת’ –

בני גנץ וגבי אשכנזי הפרו ב’חוסר ברירה’ (לדבריהם) את ההבטחה הראשונה, וכל מנהיגי כח”ל הפרו בגלוי את ההבטחה השנייה, עד שבני גנץ וגבי אשכנזי חזרו בהם מתרמית מסוכנת זו – הסקרים מוכיחים, שציבור בוחרי כח”ל באמת מתחלק לפי הפיצול, ורובו תומך בממשלת החירום והאחדות – לפיכך, מי שהטעה ורימה באמת הם יאיר לפיד, ולצערי הרב גם ידידי הטוב משה יעלון – גם בעצרת בתל-אביב, בפעם השנייה (!) העלו לבמה משותפת עמהם את איימן עודה, ובזה הוכיחו את הקו הפוסט ציוני, שהם אימצו מרוב שנאת נתניהו – אם נאמץ את הצעתם שלהם, נאמר להם:

‘עוד לא מאוחר לתקן את הטעות בניווט – חזרו בכם’! 

בג”ץ – ‘סנהדרין’ של המדינה?

פסקי דין של בית המשפט העליון נקראים ‘הלכה’ בספרות המשפטית הפנימית בישראל, ובכך מתברר שמדינת ישראל היא כבר מזמן ‘מדינת הלכה’, אלא שהסנהדרין שלה הוא בית המשפט העליון, והוא פוסק ‘הלכות’ ואף פוסל חוקים של כנסת נבחרת, כך שהוא בעצם הריבון ‘העליון’, שאיננו נבחר על ידי הציבור – במילים אחרות, לא משטר דמוקרטי שורר כאן באמת אלא ‘תיאוקרטיה ליברלית’. 

לפי סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, לא יוכל אדם או רשימה להיות מועמדים לכנסת אם יש במטרות, בהתבטאויות (גם במשתמע), או במעשים של האדם או של הרשימה כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, או כדי להסית לגזענות, או כדי להביע תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.

למרות הכתוב בחוק, פעם אחר פעם בג”ץ הכשיר לכנסת את אחמד טיבי ואת איימן עודה, את תומא סלימאן ואפילו את בל”ד, את עופר כסיף ואפילו את היבא יזבק, בעודו פוסל בעקביות את ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן ארי – מה פשר הדבר?

ברור, שמערכת הביטחון (שב”כ) מעדיפה עקרונית את נציגי הציבור הערבי בכנסת, ואת הקנאים היהודים בחוץ, כי כך יותר קל להם להתמודד עם סכנות ביטחוניות רבות, אבל זה לא יכול להיות נימוק משפטי –

בג”ץ חוזר ומתפלפל וסופר התבטאויות חמורות בעיניים עצומות, רק כדי לטעון שההצטברות של הדיבורים והמעשים של רשימות ‘המשותפת’ אין בהם די כדי לשלול באופן מוחלט את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – אילו רק קראו בעיניים פקוחות את מה שכולנו קראנו בהתבטאויות מפורשות, היו פוסלים את רוב חברי ‘המשותפת’ באופן חד משמעי –

זהו אותו קו מפלה בין יישוב יהודי (שהוקם כחוק) לבין כפר פלסטיני מוכר (שאסור לפנות אותו בשום מצב), בין אדמות העם היהודי (קק”ל), לבין ‘אדמות ווקף’, ובין יישוב יהודי לבין יישוב בדואי (פס”ד קעדאן מול פס”ד אביטן).

האם בג”ץ ימשיך בדרכו ויפסול ממשלת חירום ואחדות לאומית (הנתמכת על ידי 78 ח”כים, ובלי להסתמך על חוק מפורש), בעודו מתגייס נגד יו”ר הכנסת (הקודם, אדלשטיין) למען קואליציה של 61 ח”כים, שמשמעה היחיד הוא ‘מדינה דמוקרטית לא יהודית?

האם בג”ץ, כ’צד’ פוליטי מובהק במערכה, הוא שישלח את כולנו לבחירות רביעיות, רק כדי לסלק את נתניהו? האם גם ‘כתבי האישום’ הוגשו (בצורה לא מלאה כנדרש) רק כדי לגרום לפרישת נתניהו באיזה ‘הסדר’ טיעון?

אני מתפלל ל’נס’ –

לבג”ץ שיקבע, שאיננו יכול לפסול את תוצאות הבחירות במדינת ישראל בשום מצב! ולכן לא יקבע לכנסת הריבונית והנבחרת איך להתנהל, דווקא מבחינה דמוקרטית! 

אכן, עוד נס!

אחרי הנס של בני גנץ, שפירק בראש חודש ניסן את השיתוף עם ‘המשותפת’, והוביל בנחישות שקטה לעבר ‘אחדות לאומית’, התרחש אתמול הנס של חודש אייר ( ט’ עד י”ב באייר) – בית המשפט העליון הקשיב לגלי המחאה, פתח את הדיון לשידור חי מול 11 שופטים כדי להראות שהוא מקשיב לכולם, ונמנע מלהתערב ומלהטות את תוצאות הבחירות, ובלם את הניסיונות לפגוע בריבונות הכנסת הנבחרת –

יישר כוח לנשיאה אסתר חיות, שקבעה הפעם, שבאמת ‘לא הכל שפיט’!

---

אין באמת שום מקום להשוואה, אבל בכל זאת אינני יכול שלא להיזכר בפסח התש”ח –

במלחמת העצמאות, בערב ראש חודש ניסן התש”ח, נפל בקסטל (בטעות!) המפקד העליון של ‘הכנופיות’ הערביות-פלסטיניות, עבד אל-קאדר אל-חוסייני; למחרת, בראש החודשים עזבו המוני לוחמיו את כל המשלטים והלכו להלווייתו בחארם אל-שריף (=הר הבית) – מרגע זה ואילך, איבדו הערבים את מנהיגם ואת אחיזתם, היוזמה עברה אלינו, הקסטל נשאר בידינו, ורצף הניצחונות מחודש ניסן ומפסח התש”ח עד חודש אייר הביא להקמת המדינה, אחרי כניעת יפו (בג’ באייר) ובריחת רוב מוחלט של תושביה לעזה – מראש חודש ניסן התש”ח החל תהליך הניצחון של העם היהודי מכונן המדינה היהודית בארץ ישראל, שקמה בה’ באייר התש”ח.

---

[1] מי אישר להם בכלל את צבעי הדגל הלאומי – גם שלי – כשם של מפלגה מְפַלֶגֶת??