בתחילת ספרי החדש (שזה עתה יצא לאור), ספר עיון והלכה ‘מחביון תורתך’, הראיתי את המקור לתורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב (על פי חז”ל), דרך ההשוואה בין לוחות הברית השניים שה’ כתב בהם את עשרת הדברים בדיוק כמו בלוחות הראשונים, לבין מידות הרחמים שה’ לימד למשה בעל פה בתפילה המיוחדת, אחרי מאבק מדהים של משה (40 יום ו-40 לילה) לחשיפת סודות הסליחה והרחמים בהנהגת ה’ את עמו.
וכך כתבתי בספרי:
בעשרת הדברים לא נזכרו כלל מידות הרחמים!
לא “אֶרֶך אַפַּיִם” ולא סליחת “עָוֹן וָפֶשַע וחַטָּאה”, אלא רק מידת הדין:…לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם,
כִּי אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֵ-ל קַנָּא –
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי;
וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי;(שמות כ, ד-ה)
מידת הדין היא המידה השלטת בלוחות הברית – כתובה בהם פקידת עוונות עד דור רביעי לחוטאים, וחלוקה חדה בין שונאים ואוהבים, בלי מצבי ביניים ובלי אפשרויות של סליחה!
לפי זה, אם מקבלים את הלוחות אין דרך להתמודד עם חטא העגל אלא באמצעות עונש טוטאלי! משה בחר (בהצלה מהממת) – שבר את הלוחות, השמיד את העדות הראשית במשפט על הפרת הברית, והציל את עם ישראל!
אבל משה גם הבין שמאחורי הלוחות הכתובים מסתתרים עולמות שלמים של הנהגה, ובהם גם הסליחה והרחמים, והוא נאבק ארבעים יום וארבעים לילה, כדי שה’ יגלה לו את דרכי הנהגתו הנסתרות בעולם, ככתוב מפי משה:
…הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ
לְמַעַן אֶמְצָא חֵן (=חנינה) בְּעֵינֶיךָ,
וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה;(שמות לג, יג)
והנה, מכוח תפילת משה אחרי חטא העגל, ה’ גילה למשה את סודות הרחמים:
ה’ | ה’ אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת;
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה – לֹא יְנַקֶּה,
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים;(שמות לד, ו-ז)
הזיקה לדיברות מפורשת בסוף המידות, כאשר מוזכרת פקידת עוונות עד דור רביעי, בדיוק כמו שכתוב בלוחות, אולם אין במידות הרחמים חלוקה חותכת לשונאים ואוהבים, משום שיש מצבי ביניים עד אין סוף – יש אריכות אף, דחיית עונש, סליחה, חנינה ונשיאת עוונות וכפרת פשעים; במקום עשיית חסד לאלפים נזכרת נצירת חסד לאלפים; במילים אחרות, לא תמיד יכול החסד להיעשות, ולפעמים הוא רק נצור ושמור לדורות הבאים.
בלוחות, גם השניים, תיכתב לעולם רק מידת הדין החותכת בין שונאים לאוהבים, בלי רחמים ובלי סליחה!
לעומת זאת, בתפילה מכוחו של משה על פי ה’ – תישמר, כתורה שבעל פה ביחס ללוחות הכתובים – הנהגת הסוד של מידות הרחמים עם סליחה והארכת אף, עם “נַקֵה” ועם “לא יְנַקֶה”; בהנהגת הרחמים שבעל פה אין שונאים ואוהבים אלא אנשים לאלפים, שהטוב והרע מעורבים בהם, ולעולם אי אפשר לדעת מי הם שונאי ה’, ומי הם אוהביו.
והנה אחרי כתיבת הלוחות השניים נאמר בפירוש:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל;(שמות לד, כז)
מן הפסוק הזה למדו חז”ל, ש”לא כרת הקב”ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה” (ר’ יוחנן, גיטין ס, ב); הסיבה לפירוש זה לא מבוארת בגמרא, אך ההקשר הרחב של הפסוק מתבאר לפי דרכנו, כי הוא כולל את התורה הכתובה על הלוחות, יחד עם מידות הרחמים שבתורה שבעל פה.
וכך הוא פירוש הפסוק (לפי ביאורנו ולפי הסוגיה בגמרא):
כתוב לך לפי מידת הדין שעל הלוחות השניים בדיוק כמו שהיה כתוב על הלוחות הראשונים “אשר שִׁבַּרתָ” (לד, א) –
אבל עליך ללמד לבני ישראל את סודות הרחמים והסליחה בתפילה, כתורה שבעל פה –
“כי על פי הדברים האלה כָּרַתּי אִתְּךָ ברית ואת ישראל” (שם, כז).
עד כאן מספרי –
מכאן אני פונה אל המוני מתפללים מבקשי סליחות בימי הדין והרחמים:
אם העולם היהודי והישראלי, בכל המגזרים, מתחלקים בתודעתכם בלב ובשכל לשונאי ה’ ולאוהביו – ואתם יודעים בדיוק מי צדיק וישר ותמים, ומי חס ושלום עובר עבירות בגלוי או בסתר – מי ראוי לכל התארים הנצמדים לשמו, ומי לא – מי הם ‘אחים אהובים’ ומי ראויים לבוז ולשמצה –
חוששני מאד, שריבון העולמים לא ישמע מפיכם את מידות הרחמים והסליחות אפילו אם תחזרו עליהן אלפי פעמים, כי בלב ובשכל אתם עומדים על מידת הדין שבלוחות הכתובים – ואם כך, תוכלו לעמוד לפני ה’ רק בתמימות שלמה בלי חטא ועוון כלל… אפילו החזרות על י”ג מידות עם פער בלתי נסבל בין הפה לבין הלב, עלולות לפגוע בכם, חס ושלום, כי במידת הדין, אין עצה ואין תבונה לפני ה’!
אני מפציר ומתחנן, שנעמול קשה ונשכנע את עצמנו שלא נשפוט כלל את זולתנו, ונשתחרר בכל כוחותינו מתוויות ‘שונאיו’ ו’אוהביו’! נשאיר בלוחות הכתובים את מידת הדין שאין העולם יכול לעמוד בה, נדבק במידות הרחמים והסליחות בלי שונאים ואוהבים ככל יכולתינו, ונתאמץ מאד להיות ראויים לרחמי ה’ בימי הסליחות, לקראת יום הדין ותרועות הזיכרון, שלכל אחת מהן נצמדת – לפניה ואחריה – תקיעה פשוטה ומאחדת.
Leave a Reply