זכרונות מתחדשים בהרי חברון

ערוך מתוך ספרי החדש, ‘מחביון תורתך’ – מתורת ארץ ישראל, כרך ב’, עמ’ 559-554, על ‘ל”ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא’.

---

עם הקמת בית ספר שדה כפר עציון אחרי ששת הימים, טיילנו פעמים אחדות, בשנות השקט, מדרום למעיין הגדול של ‘אל-עַרוּבּ’, וגם עלינו דרומה אל ‘חר. כּוזיבא’ במורד המזרחי של גבעות החורש הגדול ממזרח לבית אוּמר שבהר חברון. הבנו כבר אז, שנים לפני שנחשפה מערת מסתור ממרד ביתר מצפון לאל-עַרוּבּ, שהשם ‘אל-עַרוּבּ’, משמר את ‘קרית עַרבַּיה’ שנזכרה במכתבים ממדבר יהודה,[1] ועלו בראשינו כמה ממקורות חז”ל אודות מרד ביתר, שבסיסו העיקרי היה בוודאי ביישוב היהודאי הגדול בהרי חברון, שנותר במלוא היקפו גם אחרי חורבן ירושלים ובית המקדש השני.

במדרש מפורסם שזכרנו,[2] נזכר “חד יהודאי” שגעתה פרתו עם החורבן פעמיים – בפעם הראשונה אמר לו “חד ערביי” (בתרגום מקוצר מארמית), התר פרתך שכבר חרב מקדשם של ישראל (ואין טעם לחרוש); בפעם השנייה אמר לו אותו “ערביי”, קשור פרתך שכבר נולד מושיעם של ישראל – אל מול הנוף והשמות ששרדו בהר חברון, הֵבַנּוּ, שאותו “ערבי” היה יהודי[3] טוב מקרית עַרבַּיה הסמוכה לכוזיבא בה נולד בשנת חורבנו של בית המקדש, שמעון בן כּוזיבא, וגודל במחבוא, כי בהמשך המדרש מספרת אמו על רוח גדולה שחטפה את הילד מידיה, והוא נעלם …

והנה אני נוסע עם בני אליעד בכביש החדש מצומת הגוש דרומה, משקיפים מן הגשר הנפלא על ‘אל-עַרוּבּ’, עולים עם הכביש אל ‘חר. כּוזיבא’, ופונים מערבה אל כרמי צור, שהשתחררה מן המצור (בית אוּמר מצפון, וחלחול מדרום), והלב פועם ונרגש ושואל: כמה מנוסעי הכביש החדש יודעים שמץ דבר על ‘קרית עַרבַּיה’ ועל ‘כּוזיבא’, ועל הזכרונות שנעלמו במחבואי מערות המסתור, ובשכחת ההיסטוריה אחרי חורבן ביתר …

תלמידי רבי עקיבא

כאמור, מנהיג מרד ביתר, שמעון בן כּוזיבא, שמו על שם מקומו בא מן היישוב ‘כּוזיבא’ שבהר חברון; היו לו רבבות לוחמים, ובתוכם כמובן, 24 אלף תלמידי רבי עקיבא.[4]

עליו אמר רבי עקיבא: “דרך כוכב מיעקב – דרך כּוּזבא מיעקב”,[5] ‘כּוּזבא’ כאמור, על שם מקומו; באיגרות שלו הוא חתם (בהשפעת הארמית), ‘שמעון בר כּוּסבא’; “דרך כוכב” כמובן, על שם הצלחתו המדהימה בתחילת המרד ברומאים.

לקשר העמוק בין רבי עקיבא לבין מנהיג המרד יש כמה עדויות מן המטבעות ומן הממצאים והתעודות, ומהם ברור, שהלוחמים ומנהיגיהם הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי עקיבא –

• במטבע מזמן המרד[6] רואים אתרוג ולולב, הדס אחד וערבה אחת, כשיטת רבי עקיבא, בשונה מרבי ישמעאל שקבע, שלושה בדי הדס ושתי ערבות, כפי שנקבע להלכה.
• במערת האיגרות שבנחל חבר נמצאו סלי קבורה משנית מתחת לאבנים, ובהם שני מתים בסל, אחד הונח כשראשו לצד אחד של הסל, והשני לצד השני; בדיוק כך מובאים דברי רבי עקיבא במסכת שמחות (פרק יב), בניגוד לדברי רבי יוחנן בן נורי, שלא הסכים לקבורת שני מתים בסל אחד.

נפילת החיילים, תלמידי רבי עקיבא

הצבא היהודי הזה הובס בידי הרומאים בתחילת הקיץ, 65 שנים אחרי חורבן בית המקדש – ושוב בתשעה באב “נלכדה ביתר”![7] מהממצאים סביב תל ביתר עם המחנות וסוללת המצור הרומי שנתגלו שם, ברור ששארית הצבא היהודי נסוגה לביתר והתבצרה שם עד לסוף הנורא, בעוד רבים אחרים ברחו למדבר יהודה, יחד עם אנשי הרודיון (הבירה המנהלית של המרד); תעודות רבות אכן נמצאו במערות מדבר יהודה.

אם נפעיל את ההיגיון הגיאוגרפי-היסטורי, ונגולל שלב אחד לאחור, נבין שקרבות ההכרעה עד ניצחון סוורוס הרומי התנהלו באזור בית לחם בתחילת הקיץ (בימי ספירת העומר), במאמץ להבקיע את המעוז הגדול של המרד, בהר חברון;

מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור, וברור שהמגפה והמלחמה חד הם. לפיכך ברורים מאוד דברי הגמרא[8] על ‘תלמידי רבי עקיבא’, הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו “בפרק אחד” עוד בחייו, “מפסח ועד עצרת”, בימי ספירת העומר.

בשחזור זהיר התברר לי, שקרב ההכרעה התנהל ככל הנראה בין פסח לעצרת, בעמק הפתוח שמדרום לבית לחם ומצפון לבריכות שלמה (=דהיישה), כי שרידי מחנה צבאי רומי, נוסף למחנות של מצור ביתר, נמצאו ליד בריכות שלמה, מצפון. הצבא הרומי עלה בסופו להר חברון, והפריד בין מדבר יהודה והרודיון, ובין ביתר – לכן ברחו השרידים מערבה לביתר, ומזרחה למדבר יהודה.

בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים וחזרה אני רואה בעיניים, היכן נפלו תלמידי רבי עקיבא במגפת המלחמה ההיא – בעמק שבין בית לחם להר חברון, מצפון לבריכות שלמה! כמה נוסעים יודעים מה התרחש כאן בימי החורבן האחרון של היישוב היהודי בהרי חברון?  

אחד הסיפורים המדהימים בעיניי מופיע בדברי רבנו ירוחם[9] בשם רב האי גאון, ובו מתוארות נשים שהיו יוצאות עם שקיעת החמה להתעסק בקבורתם של תלמידי רבי עקיבא; להבנתי, גברים לא יכלו לעשות זאת כי רבים רבים מתו, ואלו שנותרו חששו לחייהם אם יזוהו בשטח בידי הרומאים, וייחשבו ללוחמים המחפשים כלי נשק על הגופות; מכאן נרשם בספרי ההלכה מנהג הזיכרון המזעזע: “נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך”;[10] בעל ערוך השולחן דייק ופרט: “זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם”, כלומר להביאם לקבורה בלילות.

ההסבר לאסון בגמרא ובמדרש, “שלא נהגו כבוד זה בזה”, בא כנראה לתאר הסתייגות מהאווירה הצבאית הקשה ששררה בין הלוחמים, ותלמידי רבי עקיבא הם הם חייליו של בן כוזיבא; כך עולה גם מתוך ההסתייגות המפורשת בדברי חז”ל ממבחני האומץ של שמעון בן כוזיבא לחייליו;[11] ניתן להוסיף גם את זו להסתייגות מהמשיחיוּת בדברי רבי עקיבא, ומדרכו הרעיונית-תורנית בכלל, בגלל האסון שגרם המרד האחרון.

לדעתי, תחת השלטון הרומי, שנקם ברבי עקיבא ובחבריו הרוגי המלכות, קשה היה לומר דברים מפורשים יותר מן הדברים הקצרים האלה, ואי אפשר היה לדון בבהירות במנהגי האבלות ובסיבותיהם; ואילו בדורות הבאים כבר נותרו רק אגדות עמומות; לכן, אין להתפלא על אזכור מנהגי האבלות לראשונה, רק בתשובות הגאונים (שערי תשובה רעח), וברבינו ירוחם (נתיב כב) בשם רב האי גאון.12] 

מקורו של ל”ג בעומר

רק מקורו של ל”ג בעומר נראה תמוה.

ל”ג בעומר נזכר לראשונה רק בדברי ראשונים, שאז פסקו מלמות;[13] ברור שקרב ההכרעה מדרום לבית לחם במעלה להר חברון התנהל בימי ספירת העומר (כפי שהסברתי לעיל), אבל מנין באה המסורת שהכרעת הקרב וניצחון הצבא הרומי היו בל”ג בעומר? מכל ההסברים נראה לי הסברו של רבינו ירוחם בשם התוספות, ש-33 ימים הם ימי ספירת העומר כולם, פחות ימי שבת וחג וראש חודש, שאסורים באבלות (49 פחות 7 ימי הפסח ועוד 6 שבתות, ו-3 ימי ראש חודש אייר וסיון), ולפי זה, נכון לנהוג אבלות של זיכרון בכל ימי הספירה.

ואולם, ל”ג בעומר הפך ליום זיכרון היסטורי-הלכתי גם ללוחמים תלמידי רבי עקיבא, וגם להישרדות רשב”י ותורתו במערה, כאשר ניתקו כל קשר לגשרים ולמרחצאות של התרבות הרומית השלטת.

ראוי הוא הזיכרון הזה לתלמידי רבי עקיבא הלוחמים למקום כבוד במנהגינו, אף שהכרזת המרד הייתה טעות נוראה אשר גרמה לחורבן שממה של ארץ יהודה, ולאובדן שרידי הסיכוי לעצמאות היהודית ל-1813 שנה (עד שנת התש”ח) –

כשהביא דוד בן גוריון את ‘חוק השבות’ לכנסת של מדינת ישראל (בשנת התש”י), אמר בפתח דבריו:

“מדינת ישראל איננה מדינה חדשה לחופו המזרחי של הים התיכון – היא מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא שקמה מחדש, 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר”!

והלב פועם: לו זכו רבי עקיבא ותלמידיו עם מנהיגיהם לשמוע דברים אלה…

קבורתם של הרוגי ביתר

בכל פעם שמברכים ברכת המזון, נכון לחשוב על ברכת “הטוב והמיטיב” שנתקנה על הבאת העצמות של הרוגי ביתר לקבורה אחרי שנים רבות (ברכות מח, ב).

ברוך השם, זכיתי גם אני, בעזרתו של תלמיד-חבר, פרופ’ חנן אשל (ז”ל), להביא לקבורה במו ידיי שרידי עצמות מפוזרות של שישה מתים שנחבאו ומתו במערת ‘כתף יריחו’, אליה לא הגיעו לא הרומאים ולא הקוברים מאז חורבן ביתר; העצמות היו מפוזרות בכל המערה.

חנן אשל מצא במערה ההיא שרידי שתי תעודות וסנדל מסומר מתקופת המרד האחרון; לפי ממצאים אלו, העצמות היו של יהודים שברחו למערות עם חורבן ביתר; בניגוד למערות במדבר יהודה, שהרומאים רדפו וצרו עליהן עד שמתו כולם, לא היה מצור רומאי על מערת ‘כתף יריחו’, ואולי לכן גם לא הגיעו אליה הקוברים בתקופת המשנה.

בתום החפירה קרא לי חנן אשל (ז”ל) וביקש ממני לקבור את העצמות.

אמרתי: “מת מצווה קונה מקומו”,[14] כפי שלימדו חכמים את רבי עקיבא בתחילת דרכו, ולכן נקבור אותם באותה המערה;

חנן אשל אמר: כמובן.

טיפסנו בסולם גבוה אל פתח המערה, וזחלתי אל קצה העומק; בחרתי כוך, ובחצי שכיבה קיבלתי את העצמות שליקטו הצעירים מכל המערה, וסידרתי אותם בתוך הכוך; הנחתי את שש הגולגלות מעל לעצמות, בניתי קיר מאבנים שהביאו לי, אמרתי תפילה לזכרם ויצאתי בזחילה.

זכיתי לקבור מתים יהודים אלמונים מהרוגי ביתר, כמתי מצווה שקנו מקומם, בתוך המערה שבה היו עצמותיהם מפוזרות כ-1860 שנה.

ברוך השם הטוב והמטיב.

ב”ה, הזיכרון ההיסטורי-הלכתי נפגש בממצאים, ומאפשר לנו כיום לצאת מהנסתר אל הנגלה, ומהמערות לאור עולם, במדינת ישראל העצמאית – יהי רצון שנדע לשמור עליה!  

---

[1] איגרת 4 המינים, ראו בספרו של יגאל ידין, בר-כוכבא, עמ’ 129; האיגרת מ”שמעון ליהודה בר מנשה לקרית ערביה” כדי שיעמיסו על החמורים וישלחו אליו למחנה “ללבין ואתרגין”, והוא יעמיס וישלח ממקומו “הדסין וערבין”, כדי שיהיו ללוחמים הרבים כל 4 המינים; קרית ערביה הייתה לפי האיגרת המקור של הערבות וההדסים, שגדלו שם על מי המעיין הגדול ביותר בהר חברון.

[2] ירושלמי ברכות ב ג; איכה רבה א;

[3] אמנם בנוסח המדרש שבידינו כבר התפרש ה”ערבי” כנכרי, אבל זה קרה כנראה בעיבוד האחרון של המדרש, מול נופי הגליל.

[4]  יבמות סב, ב; תמיכתו החזקה של רבי עקיבא בשמעון בן כּוזיבא הפכה את רבבות הלוחמים לתלמידיו המובהקים.

[5] ירושלמי תענית ד, ו;

[6] בספרו הנ”ל של יגאל ידין, בר-כוכבא, עמ’ 25 (המטבע העליון) – מן האגד יוצא ענף אחד לימין ואחד לשמאל; שיטת רבי עקיבא מפורשת במשנה סוכה ג, ד.

[7] משנה תענית ד, ו;

[8] יבמות סב, ב, ובמקבילה בבראשית-רבה פרשה סא, ג;

[9] נתיב ה, ח”ד;

[10] טור ושולחן ערוך אורח חיים תצג, ד;

[11] “מטיפי אצבע… בעלי מומין”, ירושלמי תענית ד, ו; “יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא”, ירושלמי שם.

[12] לשם השוואה – גם צומות החורבן לא נזכרו כלל בספר ירמיהו, ורק בתחילת הבנייה של בית שני (בשנת 4 לדריוש; זכריה ז, א-ה), כאשר באו לשאול אם לבטלם, נזכר בפירוש שכבר צמו שבעים שנה; לולי השאלה על ביטולם, ספק אם היה זכר כתוב לצומות אלה, עד למשנה ולתלמוד.

 

[13] ראב”ן בספר המנהיג בשם ר’ זרחיה מגירונדא, מצוטט מאבודרהם עד טור ושולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב;

[14] ירושלמי נזיר ז, א; מסכת שמחות פרק ד; וכך פירשו בתוספות בבלי כתובות יז, א, ד”ה ‘מבטלין’;