?חג האביב

“וּפָניתָ בַבֹּקֶר והָלַכתָּ לאֹהָלֶיךָ” (דברים ט”ז  ז)

האם היה אי פעם ‘חג אביב’[1] בעת הנפת עומר השעורים, או “מֵהָחֵל חֶרמֵש בַּקָמה”?

אנו מוצאים בתורה את חג הקציר (=הביכורים), ואת חג האסיף (שמות כ”ג טז; ל”ד כב), אבל אין ‘חג אביב’, אלא רק “חג המצות … למועד חֹדש האביב” (כ”ג טו; ל”ד יח) – גם לא מצאנו חג ומועד ביום הנפת העומר (ויקרא כ”ג ט-יד; דברים ט”ז ט), אלא קרבן בלבד, להנפה לפני ה’ ולריצוי.[2]

האם חבוי כאן איזה חג חקלאי קדום עם ראשית הקציר, חג שנבלע כולו בתוך חג המצות ההיסטורי, זכרון יציאת מצרים, ויום הנפת העומר הוא מעין ‘שריד’ שלו ?

התורה לא ביטלה ולא העלימה חגים חקלאיים במידה שהיו נהוגים בארץ האבות, אף שהיו ודאי חגים פגניים (=אליליים), אלא טיהרה אותם וקבעה אותם כחגי הודיה לה’, והראיות הן ‘חג הקציר וחג האסיף’[3] – אילו היה חג חקלאי כזה באביב לא היה נעלם ונבלע בחג המצות וביום הנפת העומר, אלא, התורה היתה מציינת אותו, מטהרת אותו, ומחברת אותו עם חג המצות. אולם הנפת העומר וראשית הקציר לא היו חגים.

גם הפסח איננו יכול להיות ציון של חג חקלאי קדום, מפני שהוא חג של הצלה פלאית, ובהקשר ההיסטורי דווקא, כפי שראינו.[4]

האמת היא, שלא היה חג כזה וגם לא יכול היה להתקיים!

באביב עוד לא היה די מזון לחג – התבואה החדשה עוד לא נקצרה – מן התבואה הישנה נשאר מעט, ולפעמים לא נשאר כלום – העדרים אך זה עתה יצאו למרחבי מרעה שופעים,[5] והפירות עודם מבשילים. הקוצרים בשדה היו אוכלים שיבולי ‘קָלי וכרמל’,[6] והתיאור במגילת רות (ב’ יד, “וַיִּצבָּט להּ קָלי”) משקף את הקיום הבסיסי בעונת הקציר. כדי לקיים חג, יש צורך במזון רב, ובממון רב, ובאביב עוד לא היה. וזה עוד לא הכל –

אבות אבותינו החקלאים ספרו את ימי האביב בחרדה גדולה, מיום ליום, ועד קציר החיטים לא יכלו לנוח ולשקוט – כל עמלם, עם כל שפע הברכה מיורה ועד מלקוש, היו נתונים על כפות המאזנים של משפט הא-לוהים על התבואה[7] – די היה ביום אחד של רוח שרב קשה כדי לשדוף שדה שלם, וגשם פתאומי וכבד בהישבר שרב, עלול להכות לארץ גם את פריחת הזיתים,[8] וגם שדה תבואה שלא נקצר עדיין, אבל שיבוליו כבר קשים ושבירים, כפי שהברד במצרים היכה את הפשתה ואת השעורה – “כי השׂעֹרה אביב, והפשתה גבעֹל” (שמות ט’ לא).

החקלאי ספר בחרדה טבעית את ימי ‘החמישים’ (=’חמסין’) מיום ליום, בלי שום צו הלכתי, מפני שהיה דאוג כולו לעבור את התקופה הקשה של תבואה משתבלת במזג אוויר הפכפך, ולהגיע אל הקציר הגדול, קציר החיטים, במצב טוב – אז יוכל לחגוג.

ספירת העומר מבטאת היטב גם את החרדה הקיומית של האיכרים. חג המצות, שבהלכותיו משקף בעיקר הימנעות מכל חמץ, שעוד לא הגיע זמנו, משתלב לחלוטין בתמונה זו, ממש כמו יציאת בני ישראל ממצרים, לא לשפע ולרווחה, אלא לדרך ארוכה של נדודים במדבר, דרך תלאות ומצוקות, וקיום בסיסי.[9]

לכן ברור, שחג טבעי-חקלאי לא יכול להתקיים בארץ באביב, אלא רק בקציר ובאסיף, וזאת בדיוק התמונה המתקבלת בחגי התורה – חג המצות, שהוא חג זיכרון היסטורי, “למועד חֹדש האביב” – חג הקציר (=הביכורים) – וחג האסיף, שעל גביו[10] חג הסוכות כחג זיכרון היסטורי.

עתה נתבונן בתיאור המפורט של שלושת החגים בפסוקי ספר דברים (ט”ז), ונתבונן בהבדל העמוק בין פסח וחג המצות, לבין חג השבועות וחג הסוכות –

“שמור את חֹדש האביב ועשית פסח לה’ א-להיך …

לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עֹני, כי בחִפזון יצאת מארץ מצרים, למען תִּזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים, כל ימי חייך.

… שם תִּזבַּח את הפסח בערב, כְּבוֹא השמש, מועד צאתך ממצרים – וּבִשַּלתָּ ואָכַלתָּ … וּפָניתָ בַבֹּקר, והלכתָּ לאֹהליךָ …”.

“שִבעה שָבֻעֹת תִּספר לך, מֵהָחֵל חֶרמֵש בַּקָּמה תָּחֵל לִספֹּר שִבעה שָבֻעוֹת.

ועשית חג שָבֻעוֹת לה’ א-להיך מִסַּת נִדבַת ידך אשר תִּתֵּן,

כאשר יברכך ה’ א-להיך.

ושמחת לפני ה’ א-להיך – אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך

והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בְּקִרבֶּךָ …”

חג הַסֻּכֹּת תעשה לך שבעת ימים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.

ושמחת בְּחַגֶּךָ – אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך

והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.

שבעת ימים תָּחֹג לה’ א-להיך …

כי יְבָרֶכךָ ה’ א-להיך בכל תְּבוּאָתךָ ובכל מַעשֵׂה יָדֶיךָ, והיית אך שָׂמֵחַ.                     

התמונה ברורה מאד – בפסח אין עדיין ברכה מאת ה’, ולכן יש לזבוח את הפסח, ולפנות בבוקר וללכת הביתה (=”לאֹהליך”) – החובה להיראות את פני ה’ “שלוש פעמים בשנה” צמודה למידת הברכה שה’ נותן – “איש כמַתנַת ידו, כְּבִרכַּת ה’ א-להיך אשר נָתַן לך” – לכן, יש לספור שבעה שבועות (וגם קרבן העומר מצומצם מאד) עד שאפשר יהיה לחוג יום אחד בשמחה עם כל המשפחה, ועם כל אלה שאין להם, ועדיין צריך להמתין עד האסיף כדי לחוג שבעה ימים עם כולם, כמידת הברכה – כך השמחה, “והיית אך שָׂמֵחַ”.

לא רק שאין בתורה מקום ל’קמחא דפסחא’, אלא שגם אי אפשר שיהיה כי עדיין אין קמח חדש. רק בחברה שחדלה מלהיות חקלאית אפשר להשוות את המידות בין חג המצות וחג הסוכות, ולחוג שבעה ימים כבר באביב “כְּבִרכַּת ה’ א-להיך אשר נָתַן לך”.

“וּפָניתָ בַבֹּקר[11] והלכתָ לאֹהליך” בא לומר, שאין חובה להישאר בעלייה לרגל באביב הדחוק והדוחק, ויוצאים ידי חובה בפסח – “צאן וּבָקָר” – כלומר, במה שאפשר לחגוג עם קרבן הפסח, ובצדק הבינו חז”ל, שכוונת הבָּקָר לקרבן חגיגה.[12] אולם התורה אינה מכבידה על החקלאי מעבר למידה באביב, כאשר עדיין מצפים וסופרים לקציר ולברכה.

---

[1] כפי שסברו חוקרים רבים, ראה למשל יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א’ עמ’ 575-6.

[2] ויקרא כ”ג יא – “והניף את העֹמר לפני ה’ לרצֹנכם …”.

[3] את ההבדל המכריע בין חגי ישראל לבין החגים הכנעניים, הראה יחזקאל קויפמן בבהירות רבה בחיבורו, תולדות האמונה הישראלית, כרך א’ עמ’ 576-9.

[4] ראה במאמר על חג האסיף וכפל המשמעות של החגים.

[5] היציאה אל מרחבי המרעה אחרי החורף, בשיא הצמיחה, היא זמן מתאים להקרבת בכורות מן הבהמה, ומסתבר מאד הקשר של עונת הבכורות בטבע, עם קדושת בכורות מיציאת מצרים – אכן, פרשת הבכור מקדימה בספר דברים (ט”ו יט-כג) לפרשת הפסח בחֹדש האביב, ואוסרת עבודת שדה בבכור השור, וגז בכור הצאן – אולם כל אלה מציינים פתיחה והתחלה ויציאה, ולא חג שיש בו כבר שפע ברכה. גם עונת הייחום בצאן (ראה ראש השנה       ) היא התחלת דרך, ולא חגיגת שפע וברכה.

[6] קרבן העומר מתיר לאכול לחם “וקָלי וכרמל” (ויקרא כ”ג יד), אבל אין זה קרבן חג אלא מאכל דל של ראשית העונה, שרק ברכה מיוחדת מפי נביא יכולה לחולל בו שפע שמעבר לטבע, כמסופר על אלישע – “ואיש בא מבעל שָלִשה, ויָבֵא לאיש הא-להים לחם בִּכּוּרים, עשרים לחם שׂעֹרים וכרמל בְּצִקלֹנוֹ, ויאמר, תֵּן לעם וְיֹאכֵלוּ. ויאמר משרתו, מה אתן זה לפני מאה איש …”, מלכים-ב ד’ מב-מג (וראה ויקרא ב’ יד-טו).

[7] “בארבעה פרקים העולם נדון – בפסח נידונים על התבואה, ובעצרת (=בשבועות, נידונים) על פירות האילן (משנה ראש השנה, פ”א-ב).

[8] כמאמר חז”ל ההולם את רוח התקופה – “רוח צפונית יפה לחיטין בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בשעה שהן חונטין – רוח דרומית יפה לזיתים בשעה שהן חונטין, וקשה לחיטין בשעה שהביאו שליש – וסימנך, שולחן בצפון ומנורה בדרום” (יומא כא ע”ב); מאמר זה ומשמעותו למדתי מפי נֹגה הראובני ז”ל, חוקר למדן עם נשמה ארצישראלית.

[9] ראה במאמר על ‘חמץ ומצה וקרבנות הלחם.

[10] ראה במאמר על חג האסיף/הסוכות.

[11] באמת לפי הפשט, הבוקר יכול להיות בוקר ט”ו “ממחרת הפסח” אם האוהל סמוך למקום “אשר יבחר ה’ (כפי שציין ראב”ע), ויכול להיות ‘בוקר שני’, בוקר יום ט”ז, כמדרש ההלכה, שדורש לינה של מוצאי יום טוב (ספרֵי, פרשת ראה קל”ד; חגיגה יז) – הפסוק לא בא לומר דבר ביחס ליום ט”ו כיום חג, אלא לומר שחובת העלייה לרגל בפסח/חג המצות מסתיימת מיד, מפני שהחקלאי דחוק מאד, ודאוג מאד.

[12] ראה תרגום אונקלוס ורש”י, ומדרש ההלכה בספרֵי (פרשת ראה קכ”ט).