חוסר אמון בבני גנץ

בני גנץ איש טוב ויקר, אבל איננו מנהיג.

אם אחפש חברותא לשיחה או לדיון משותף, אעדיף ללא ספק את בני גנץ על בנימין נתניהו, אבל לא להנהגת העם והמדינה. רוב הציבור כבר הבין זאת, והדבר בא לידי ביטוי בסקרים, אבל בראיון לעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’ הוכיח זאת גנץ בדרך כואבת במיוחד – תחילה, בעצם העובדה שגנץ הציג בראיון עמדת פתיחה חדשה למו”מ עם הסעודים אשר עומדת בניגוד חריף למה שאמרו, הוא ואנשיו לציבור הישראלי –

הם אמרו לציבור הבוחרים בישראל שהם תומכים בבקעת הירדן המורחבת, רק לא בצעד ישראלי חד צדדי, ואילו בראיון לעיתון הערבי אמר גנץ, שבקעת הירדן לא תהיה 30 אחוז מהשטח, וכל מה שישראל צריכה בבקעה אלו נקודות שליטה אסטרטגיות להבטחת הביטחון. פירוש הדבר הוא מחיקת ההתיישבות הישראלית בבקעת הירדן ובמדבר יהודה, וצריך להיות ברור לכל בר דעת, שנקודות השליטה יהפכו חיש קל למוצבים נצורים מסביב, כמו הר הצופים בתקופת ירדן בירושלים.

הם גם אמרו, שעל ירושלים לא יהיה ויתור, והנה גנץ העניק בנקודת הפתיחה, לפני מו”מ, בירה פלסטינית בתוך ‘ירושלים המאוחדת’ – כשר ביטחון ורמטכ”ל בעבר חייב בני גנץ לדעת מה קרה בירושלים בשנים בהן פעל האוריינט-האוס כמוקד הנציגות והפעילות הפלסטינית בירושלים – גל של פיגועי התאבדות מזעזעים –

רק אחרי מותו של פייסל חוסייני (שהמבנה שייך למשפחתו) העיזה ממשלת שרון לסגור את המבנה ולהרחיק מירושלים את מוקד הטרור הפלסטיני. אם מבנים כאלה יוגדרו כ’בירה’ אי אפשר יהיה לסגור אותם. בני גנץ גם יודע שאין ‘בירה’ בלי ריבונות – בירה פלסטינית בתוך ירושלים פירושה חלוקת הריבונות בעיר לשתי המדינות, ועמדה זו, גם אם היא כלולה ב’עסקת המאה’ האמריקנית, נמצאת בישראל בקצה השמאלי של המפה הפוליטית (באזור של מר”ץ והמשותפת).

חמור מזה הוא עצם ההתייצבות מול הסעודים באמירה ברורה: ‘אל תתנו הישג לנתניהו כי אני אתן לכם הרבה יותר ממנו’ – זה חמור מבחינה מדינית, חמור מבחינה ביטחונית, זה פוגע בהישגים הגדולים של מדינת ישראל מול מדינות המפרץ ואחרות, וזו פגיעה חמורה בציבור הבוחרים הישראלי ובמיוחד באלה שנתנו אמון בגנץ, בעוד רובם לא נמצאים כלל בעמדות אלה, שגנץ אף לא רמז עליהן.

כל זה עוד לפני מו”מ ממשי, רק בתור קריצה לסעודים, שיבינו אם מי כדאי לנהל מו”מ – לי זה נראה מזעזע – אני מקווה מאד שגנץ ישוב לביתו מעצמו כדי שלא יקבל מהציבור הישראלי את מה שמגיע לו במסלול דמוקרטי של חוסר אמון כללי – לא ‘חליפי’ ובוודאי לא ‘ראש ממשלה’.