ל”ג בעומר ותלמידי רבי עקיבא

המקור נכתב בל”ג בעומר התשע”ד, 1879 שנה לחורבן ביתר. עודכן בל”ג בעומר התשפ”א לאחר האסון במירון.

דרישה אל המתים ושחיטה בחוץ – אסורים!

מעולם לא חגגתי בל”ג בעומר (חוץ מהשגחה על ילדים ועל חניכים, ולפעמים שיחות קצרות במדורות), בעיקר מפני שהדרישה אל המתים בקברים קרובה היא לפי דעתי לאיסור תורה שקשור לעבודת אלילים –

“לא יִמָצֵא בך … קֹסֵם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף; … ודֹרש אל המתים” (דברים י”ח, י-יא); אם מתפללים בקברים גם אל נשמות הצדיקים שגם הם כביכול ‘ישמרו עלינו מן השמים’, זו פגיעה חמורה ביסוד האמונה בה’ “אחד ושמו אחד”, ו”אין עוד מלבדו”; מותר ונכון וראוי להתפלל רק לה’ לבדו, ואסור לשתף עמו חלילה, לא כוכב ולא מלאך, ולא נשמה של שום צדיק –

אבל אם מתפללים בקברים רק לה’ לבדו, וקבר הצדיק רק נותן למתפללים תחושת התעלות עמוקה כשהם מתפללים אל ה’, אז אין בתפילתם דרישה אל המתים. ועדיין חובה לזכור את טומאת הקברים החמורה, מן התורה.

בנוסף, מי שאומר או חושב שהוא שוחט בהמה “לזכרו של רבי שמעון”, הרי הבהמה הזאת בכלל ‘זבחי מתים’, ואם שוחטים בהמה לשם ה’, הרי זה כעין קורבן המוקרב מחוץ למקום המקדש, והוא אסור באיסור תורה, כ’שחוטי חוץ’. הנשחטים היום במירון הם לרוב או ‘זבחי מתים’ (‘כבש לר’ שמעון’, חלילה), או ‘שחוטי חוץ’ אם מתכוון להקריב לה’, או שניהם גם יחד, אם מתכוונים גם לתשלום נדר לה’, וגם ל’ר’ שמעון’.

מזעזע אותי לראות כל שנה את המודעות של המחלקה למקומות הקדושים במשרד לענייני דת על ‘העלייה לרגל’ למירון כאילו שם המקדש, ועל השחיטה המותרת רק במקומות המסומנים, שהוקדשו לכך – האם מישהו הסביר להם פעם, ששחיטה בבמות מחוץ לירושלים אסורה מן התורה (דברים יב), וכבר אין לה שום היתר (רמב”ם הלכות בית הבחירה  א, ג)?

אין לי ספק, שאילו קם רשב”י מקברו, ולו לרגע קט, היה נוטל מקל גדול ומגרש את כל החוגגים על קברו בקול רעש גדול, צועק עליהם שהם נטמאים בטומאת מתים, ועוד שוחטים שם ואוכלים מה שנראה בעליל כקודשים בחוץ, ואומר להם בחריפות – ‘לכו מכאן, ותשובו ללמוד תורה, ובכללה דברי תורה שאמרתי, כי רק לזה יש ערך בכל העולמות’.

 אחרי האסון הנורא במירון בל”ג בעומר התשפ”א, הרגשתי עצבות עמוקה ואבל כבד גם על המתים, שמעולם לא שמעו דברים כאלה ולא העלו אותם על קצה דעתם, וגם על התורה החוגרת שק ואומרת ‘אוי לחכמי התורה ואוי לתלמידיהם’! 

תלמידי רבי עקיבא

אולם לצד ההיסטורי-הלכתי של ל”ג בעומר, חשוב לעיין מחדש בסוגיות השונות הקשורות בו.

מנהיג המרד, שמעון בן כוזיבא, ששמו על שם מקומו, בא מן היישוב ‘כוזיבא’ שבהר חברון (מדרום למעיין הגדול של ‘אל-ערוב’, היא ‘קרית ערביה’ שנזכרה במכתבים ממדבר יהודה); היו לו רבבות לוחמים, וביניהם 24 אלף תלמידי רבי עקיבא (יבמות סב, ב).

עליו אמר רבי עקיבא: “דרך כוכב מיעקב – דרך כוזבא מיעקב” (ירושלמי תענית ד, ו); ‘כוזבא’ כאמור, על שם מקומו (באיגרות שלו הוא חתם ‘שמעון בר כוסבא’), והכוכב על שם הצלחתו המדהימה בתחילת המרד ברומאים.

יש כמה עדויות מן המטבעות ומן הממצאים והתעודות, שהלוחמים ומנהיגיהם הלכו בשיטתו ההלכתית של רבי עקיבא –

א.    במטבע מזמן המרד רואים אתרוג ולולב, הדס אחד וערבה אחת, כשיטת רבי עקיבא (משנה סוכה ג, ד), בשונה מרבי ישמעאל, שלושה בדי הדס ושתי ערבות, כמנהגנו.

ב.     במערת האיגרות שבנחל חבר נמצאו סלי קבורה משנית מתחת לאבנים, ובהם שני מתים בסל, אחד הונח כשראשו לצד אחד של הסל, והשני לצד השני; בדיוק כדברי רבי עקיבא במסכת שמחות (פרק יב), ובניגוד לדברי רבי יוחנן בן נורי.

נפילת החיילים, תלמידי רבי עקיבא

 הצבא היהודי הזה הובס בידי הרומאים בתחילת הקיץ, 65 שנים אחרי חורבן טיטוס (135 לס’) – ובתשעה באב “נלכדה ביתר” (משנה תענית ד, ו).

מהממצאים סביב תל ביתר עם המחנות וסוללת המצור הרומי, ברור ששארית הצבא היהודי נסוגה לביתר והתבצרה שם עד לסוף, בעוד רבים אחרים ברחו למדבר יהודה, יחד עם אנשי הרודיון (הבירה המנהלית של המרד), ותעודות רבות אכן נמצאו במערות מדבר יהודה.

בנוסף, שרידי מחנה צבאי רומי, נוסף למצור ביתר, נמצאו גם ליד בריכות שלמה, מצפון.

מכל זה עולה שקרבות ההכרעה עד ניצחון סוורוס הרומי התנהלו באזור בית לחם בתחילת הקיץ (135 לס’) במאמץ להבקיע את המעוז הגדול של המרד, בהר חברון; מותם של תלמידי רבי עקיבא מתואר בגמרא כמגפה, אך מגפות כאלה אופייניות מאוד למלחמות קשות, ולמצור.

לכן, אין באמת שום קושי בדברי הגמרא (יבמות סב, ב, ובמקבילה בבראשית-רבה פרשה סא, ג) על ‘תלמידי רבי עקיבא’, הם הם לוחמי בן כוזיבא, שמתו “בפרק אחד” עוד בחייו, “מפסח ועד עצרת”, בימי ספירת העומר.

בשחזור זהיר ברור לי, שקרב ההכרעה התנהל בין פסח לעצרת, בעמק הפתוח שמדרום לבית לחם (דהיישה), והצבא הרומי עלה בסופו להר חברון, והפריד בין מדבר יהודה והרודיון, ובין ביתר.

בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים וחזרה אני רואה בעיניים, היכן נפלו תלמידי רבי עקיבא במגפת המלחמה ההיא.

אחד הסיפורים המדהימים בעיניי מופיע בדברי רבינו ירוחם (נתיב ה, ח”ד) בשם רב האי גאון, ובו מתוארות נשים שהיו יוצאות עם שקיעת החמה להתעסק בקבורתם של תלמידי רבי עקיבא. להבנתי, גברים לא היו כי רבים רבים מתו, ואלו שנותרו חששו לחייהם אם יזוהו בשטח בידי הרומאים, וייחשבו ללוחמים. מכאן נרשם בספרי ההלכה מנהג הזיכרון המזעזע: “נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת, משקיעת החמה ואילך” (טור ושולחן ערוך אורח-חיים תצג, ד). בעל ערוך השולחן דייק ופרט: “זכר לנשים צדקניות שהיו בימי רבי עקיבא, שקדמו אצל תלמידיו להתעסק בהם”, כלומר, בהבאתם לקבורה על ידי נשות ישראל.

ההסבר לאסון בגמרא ובמדרש, “שלא נהגו כבוד זה בזה”, בא כנראה לתאר הסתייגות מהאווירה הצבאית הקשה ששררה בין הלוחמים תלמידי רבי עקיבא; כך גם ההסתייגות המפורשת בדברי חז”ל ממבחני האומץ של שמעון בן כוזיבא לחייליו (“מטיפי אצבע… בעלי מומין”, ירושלמי תענית ד, ו); ניתן להוסיף גם את זו להסתייגות מהמשיחיות בדברי רבי עקיבא (“יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבא”, שם), ומדרכו הרעיונית-תורנית בכלל, בגלל האסון שגרם המרד האחרון.

לדעתי, תחת השלטון הרומי, שנקם ברבי עקיבא ובחבריו הרוגי המלכות, קשה היה לומר דברים מפורשים יותר מן הדברים הקצרים האלה, ואי אפשר היה לדון בבהירות במנהגי האבלות ובסיבותיהם. בדורות הבאים כבר נותרו רק אגדות עמומות. לכן, אין להתפלא על אזכור מנהגי האבלות לראשונה, רק בתשובות הגאונים (שערי תשובה רעח), וברבינו ירוחם (נתיב כב) בשם רב האי גאון.

לשם השוואה – גם צומות החורבן לא נזכרו כלל בספר ירמיהו, ורק בתחילת הבנייה של בית שני (בשנת 4 לדריוש;  זכריה ז, א-ה), כאשר באו לשאול אם לבטלם, נזכר בפירוש, שכבר צמו 70 שנה. לולי השאלה על ביטולם, ספק אם היה זכר כתוב לצומות אלה, עד למשנה.

רשב”י והמערה

 מערות המסתור הרבות שנתגלו בשנים האחרונות היו בסיסי ההכנה למרד, וחלקן הפכו למערות מפלט בסופו; לכן הרומאים צרו בסוף המרד על כל מערה שזיהו במדבר יהודה (המחנות הרומיים זוהו בשטח), עד מות האחרונים.

מהממצא העשיר של מערות המסתור והמפלט סביב הר חברון, וגם במערב שומרון ובגליל, עולה הסבר טוב גם לסיפור המערה של רשב”י ובנו (שבת לג, ב) – תחילה הסתתרו רשב”י ובנו בבית המדרש ונשותיהם הביאו להם אוכל; כשהתחזקה הגזירה היה ברור להם שהמשטרה הרומאית תעקוב אחרי הנשים, תתפוס אותן ובעינויים קשים יוציאו מהן את מקום המחבוא; לכן ברחו למערה, שתהיה מנותקת מכל קשר ואספקת מזון, ונס ההצלה שלהם היה עץ החרוב והמעיין במערה, וכך אי אפשר היה לגלות אותם.  

סיפור המערה המנותקת  הפך לסיפור ההישרדות של התורה החופשית, שאיננה נתונה תחת עול הרומאים גם לא בלחם שמגדליו משלמים מיסים לשלטון הצוררים הרומאים, ומכסף זה בונים הרומאים את השווקים עם הזונות (כדברי רשב”י שם).

מהמערה המנותקת צמח הכוח לשרוד, והתקווה לצאת ממערות הגלות, ולהרים מחדש את קרן התורה העצמאית.

מקורו של ל”ג בעומר

רק מקורו של ל”ג בעומר נראה תמוה.

ל”ג בעומר נזכר לראשונה רק בדברי ראשונים, שאז פסקו מלמות (ראב”ן בספר המנהיג בשם ר’ זרחיה מגירונדא, מצוטט באבודרהם עד טור ושולחן ערוך, אורח חיים תצג, ב). מכל ההסברים נראה הסברו של רבינו ירוחם בשם התוספות, ש-33 ימים הם ימי ספירת העומר כולם, פחות ימי שבת וחג וראש חודש, שאסורים באבלות (49 פחות 7 ימי הפסח ועוד 6 שבתות, ו-3 ימי ראש חודש).

 ואולם, ל”ג בעומר הפך ליום הזיכרון ההיסטורי-הלכתי לתלמידי רבי עקיבא, וגם להישרדות רשב”י ותורתו, במערה, בלי שום קשר לגשרים ולמרחצאות של התרבות הרומית השלטת.  

ראוי הוא הזיכרון הזה לתלמידי רבי עקיבא הלוחמים, למקום כבוד במנהגינו, אף שהכרזת המרד הייתה טעות נוראה אשר גרמה לחורבן שממה של ארץ יהודה, ולאובדן שרידי הסיכוי לעצמאות היהודית ל-1813 שנה (עד שנת התש”ח).

כשהביא דוד בן גוריון את ‘חוק השבות’ לכנסת של מדינת ישראל (בשנת התש”י), אמר בדבריו: “מדינת ישראל איננה מדינה חדשה לחופו המזרחי של הים התיכון – היא מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר”!

והלב פועם: לו זכו רבי עקיבא ותלמידיו עם מנהיגיהם לשמוע דברים אלה…

קבורתם של הרוגי ביתר

בכל פעם שמברכים ברכת המזון, נכון לחשוב על ברכת “הטוב והמיטיב” שנתקנה על הבאת העצמות של הרוגי ביתר לקבורה אחרי שנים רבות (ברכות מח, ב).

ברוך השם, זכיתי אני, בעזרתו של תלמיד-חבר, פרופ’ חנן אשל (ז”ל), להביא לקבורה במו ידיי שרידי עצמות מפוזרות של שישה מתים שנחבאו ומתו במערת ‘כתף יריחו’, אליה לא הגיעו לא הרומאים ולא הקוברים מאז חורבן ביתר. העצמות היו מפוזרות בכל המערה.

חנן אשל מצא במערה ההיא שרידי שתי תעודות וסנדל מסומר, ועוד. הכל מהמאה השנייה לס’, כלומר מתקופת המרד האחרון.

 קברנו את העצמות בירכתי המערה שבה מתו, באחד הכוכים – כי “מת מצוה קונה מקומו” (ירושלמי נזיר ז, א; מסכת שמחות פרק ד; וכך פירשו בתוספות בבלי כתובות יז, א, ד”ה מבטלין), כפי שלימדו חכמים את רבי עקיבא בתחילת דרכו. לכן, לא הוצאנו את העצמות מהמערה שבה מתו ובה היו מפוזרות כ-1850 שנה.  

ברוך השם הטוב והמטיב.

ב”ה, הזיכרון ההיסטורי-הלכתי נפגש בממצאים, ומאפשר לצאת מהנסתר אל הנגלה, ומהמערות לאור עולם, במדינת ישראל העצמאית.