מי התיר ליהודים לשבת בחו”ל?

משנה סוף כתובות (קי ב):

“הכל מעלין לארץ ישראל (רש”י: אדם מעלה את כל בני ביתו(, ואין הכל מוציאין”;

הגמרא (כתובות קי – קיא) מפרשת את המילה “הכל”, לרבות עבדים – כי גם עבד בורח מפני אדונו ומצא מקלט בארץ ישראל, אסרה התורה (דברים כ”ג, טז-יז) להוציאו ולהסגירו, והעניקה לו זכות לשבת “במקום אשר יבחר, באחד שעריך, בטוב לו…”;

“תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נכרים, ואל ידור בחו”ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה… שנאמר (ויקרא כ”ה, לח): ‘… לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים’; … לומר לך: כל הדר בחו”ל כאילו עובד אלילים; וכן בדוד הוא אומר: ‘… כי גֵרשוּני היום מֵהִסתַפֵּחַ בנחלת ה’, לֵאמֹר: לֵך עֲבֹד אלהים אחרים’ (שמואל-א כ”ו, יט) …”; כלומר, אף שגת פלשתים נמצאת בתחומי ארץ ישראל שבתורה (במדבר ל”ד), מכיוון ששלט בה מלך עובד אלילים, הרי כל הנתון למרותו כאילו עובד אלילים, ודוד נאלץ לברוח מפני שאול אל אכיש מלך גת!  

כאן מופיע בגמרא הוויכוח העמוק בין ר’ ז(ע)ירא שהשתמט מרב יהודה רבו ועלה לארץ ישראל, כי הבין את דברי התורה ודברי חז”ל כמכוונים גם אליו בימיו, בעוד רב יהודה הבין ופירש דברים אלה על ארץ ישראל של תקופת יהושע והשופטים והמלכים, ואילו בימיהם חל האיסור מנבואת ירמיהו (כ”ז, כב): “בבלה יוּבָאוּ ושמה יהיו עד יום פָּקְדי  אֹתם, נאֻם ה’…”, ובנוסף לכך גם השבועות משיר השירים, שלא למרוד באומות, ולא לעלות “בחומה” (רש”י: “יחד ביד חזקה”), וכל זה בא לתמוך ברב יהודה נגד תלמידו, שהתעקש לעלות לארץ ישראל – 

 בכל שנה, ביום הזיכרון לשואה, אני נזכר בזעזוע עמוק בוויכוח הגדול הזה אודות חובת העלייה לארץ ישראל, ודווקא בשיטת רב יהודה שאסר לעלות מבבל לארץ ישראל, כי הוא גם אסר לצאת מבבל לשאר ארצות! והנה הרמב”ם, שדחה מן ההלכה את האיסור לעלות לארץ ישראל, קיבל את האיסור השני להלכה, וכתב (הלכות מלכים פרק ה’, יב): “כשם שאסור לצאת מהארץ (=ארץ ישראל) לחוצה לארץ, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר (בנבואת ירמיהו; כ”ו, כב): ‘בבלה יובאו ושמה יהיו'”;

מדוע אני מזועזע כל כך?

מתוך מבט כולל (ראו מאמרי, ‘מתי התחילה השואה’) למדתי שהרדיפות, הרציחות והגירושים נגד יהודים בארצות הדמים באירופה כללו גם את מרוקו המוסלמית, והתחילו מאות שנים לפני הפוגרומים במזרח אירופה –

אז פניתי לבדוק אם היו תופעות כאלו בתולדות היהודים במזרח – בבל ופרס, מצרים ותימן? עם כל תיאורי ההשפלה והחיים הקשים ליהודים בקהילות המזרח, לא מצאתי שם גירושים והשמדות, פרט ל’פַּרהוּד’ ביהודי עירק (ב-1941), שהיה שיקוף של השפעה אירופית, בתוך מלחמת השואה. 

והלב זועק – מי התיר ליהודים לנדוד, גם מארץ ישראל וגם מבבל, ולהיאחז בארצות הדמים במאגרב-ספרד-צרפת-גרמניה-אנגליה, ובארצות מרכז ומזרח אירופה? המוני יהודים שהקפידו על מצווה קלה כחמורה, איך התירו לעצמם לשבת על אדמת הדמים? איך לא ראו שדווקא ארצות אלו מקיאות אותם שוב ושוב? איך לא ראו את יד ה’ מכה בהם עוד ועוד? איך ציטטו שוב ושוב את דברי הגמרא שם, שהעוברים על השבועות שהשביע ה’ את ישראל, הקב”ה יתיר את בשרם “כצבאות וכאילות השדה”, ולא ראו שזה בדיוק מה שקורה להם ומסביבם – הלוא זה בדיוק מה שקרה שוב ושוב בארצות אירופה ובצפון אפריקה, בשר היהודים הותר ודמם נשפך! המציאות המרה הוכיחה מי עבר על השבועות – לא אלה שעלו לארץ ישראל, אלא אלה שישבו על אדמות הדמים במאגרב ובאירופה!

איך גם לא קראו ולא שמעו את פסוקי הקללות שבספר דברים (כ”ח, סד-סז) המכוונים בדיוק אליהם: “וֶהֱפיצך ה’ בכל העמים מִקְצֵה הארץ ועד קְצֵה הארץ, ועבדת שָם אלֹהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך עץ ואבן; ובגוים ההם לא תַרגיעַ ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן ה’ לך שם לב רַגָז וכִליוֹן עֵינים ודַאֲבון נפש; והיו חייך תְלֻאים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך; בבֹּקר תֹאמַר מי יִתֵן ערב ובערב תֹאמַר מי יִתֵן בֹּקר, מִפַּחַד לבבך אשר תִפחָד וּמִמַראֵה עיניך אשר תִראֶה”?  

ואם אמרו לעצמם בלבבם, שהם נשמרים מעבודת אלילים בכל כוחותיהם ומוסרים נפשם על כך, ולכן הקללות האלה לא חלות עליהם – הנה באו דברי רש”י (שם, על פי אונקלוס), לטפוח על פניהם – “לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודת אלילים”, כי המעלה מס לכמרים כאילו עבד לאליליהם! כך גם מפורש בגמרא (כתובות קי ב), ש”כל הדר בחו”ל כאילו עובד אלילים”, מעצם העובדה שהוא משועבד להם; ועוד בגמרא (עבודה זרה ח א), ש”ישראל שבחו”ל, עובדי אלילים בטהרה הם”, כי אינם יכולים לסרב להשתתף במשתה השליט, וגם אם ישמרו כשרות בטהרה, ההתבוללות תמיד מתחילה במשתאות השליטים, שנאמר בתורה (שמות ל”ד, טו-טז): “… וקרא לך ואכלת מזבחו – ולקחת מבנֹתיו לבניך, וזָנוּ בנֹתיו אחרי אלֹהיהן, והִזנוּ את בניך אחרי אלֹהיהן”; איך עוד מרשים לעצמם יהודים יראי שמים ושומרי מצוות, לחיות בחו”ל כאילו היו ‘עובדי אלילים בטהרה’ (כלשון חז”ל בגמרא)?  

אפילו כיום, כאשר דלת העלייה לציון פתוחה ומפנקת, יהודים ממשיכים להתעקש, ונאחזים בשארית כוחותיהם באדמת הדמים הטמאה, כמו גם בארצות ההתבוללות המזעזעת באמריקה, בעיוורון גמור, ובניגוד מוחלט לתורה, לגמרא ולהלכה – איך?   

בכל כניסת שבת שרים ברחבי העולם היהודי את שירו המופלא של ר’ שלמה הלוי אלקבץ “לכה דודי לקראת כלה” – והנה, בשיר הזה יש רק 3 בתים על שבת ו-6 בתים הפונים לכנסת ישראל בזעקה ובתחנונים לצאת מן הגלות ולפגוש את כבוד ה’ עם שבת מלכתא בארץ מקום השכינה –

“מקדש מלך עיר מלוכה – קומי צאי מתוך ההפכה – רב לך שבת בעמק הבכא…

התנערי מעפר קומי… התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי – עורי עורי שיר דברי…”;

כ-500 שנה זועק שירו של ר’ שלמה הלוי אלקבץ, ושרים אותו בכל מקום מבלי להבין את המילים – בכל ליל שבת ליבי נסער על כך, ותוהה: מתי ישמעו ויבינו, ויקומו המוני יהודים שניצוץ הקודש עוד בוער בליבם, יֵצאו “מעמק הבכא”, ויקבלו שבתות בהתרגשות בארץ כבוד ה’?

 אחרי 900 שנה של פרעות, גירושים והשמדה, עדיין מתעקשים יהודים לשבת, ואף לקיים קהילות יהודיות על אדמות הדמים, וההתבוללות – 

לעומת זה, קהילות יהודי המזרח, שהמשיכו את מסורת בבל, עלו כולן ארצה אחרי קום המדינה, מבלי להשאיר אחריהם קהילות יהודיות של ‘בבל’, כי הבינו שאכן הגיע ‘יום הפקידה’ ברגע ההיסטורי בו התאפשרה עלייה חופשית למדינה יהודית חופשית, מדינת קיבוץ הגלויות.