שרים ושרות בממשלת ישראל מאשימים אלה את אלה (בין היתר) בניתוק מהמציאות בשאלות הקריטיות –
מי המתקיף ומי המתגונן בעימות הדמים הישראלי פלסטיני? מי החזק ומי החלש? מי חייב להגביל ולבלום את תגובותיו? ובעיקר, מי הכובש ומי הנכבש?
אלו הקרויים ‘שמאל’ אומרים בפירוש, שישראל היא הכובשת, היא החזקה, והפלסטינים הם הנכבשים, הם החלשים, הם המתגוננים מול ‘הכיבוש’ הישראלי – לכן, ישראל חייבת להגביל את תגובותיה, לבלום את ‘ההתנחלויות בשטחים הכבושים’, לציית לחוקים הבינלאומיים, וגם לעצור את “אלימות המתנחלים”, שאיננה אלא פשיעה מעצבנת של קנאי ‘תג מחיר’, ואיננה חלק של שום התנחלות!
כראיה ‘מוחצת’ מביאים את מספרי ההרוגים הפלסטינים, שנמדדים באלפים (ורובם המכריע מירי כוחות הביטחון הישראליים!), בעוד מספרי ההרוגים הישראליים נמדדים בעשרות, ולכל היותר במאות.
מאידך, אלו הקרויים ‘ימין’ מתפלאים איך ישראלים שלחמו ולוחמים על הגנתה של מדינת ישראל מסוגלים לדבר כך, בעיוורון גמור אל מול ההיסטוריה של הסכסוך, כאשר, לאורך מאה השנים האחרונות, הפלסטינים ותומכיהם בעולם הערבי היו תמיד המאיימים והתוקפים, והיישוב היהודי ומדינת ישראל התגונן, וניצח בגדול!
גם היום, ארגוני הטרור הפלסטינים הם התוקפים, והם הרוצחים מתנחלים וחיילים, כפי שהוכח בעצם הימים האלה!
אם אני מבין אל נכון את דוברי ‘השמאל’, הם מפרידים בעקשנות (בלתי מובנת לי) בין המלחמות שקדמו ל-67, לבין כל מה שמתחולל ‘בגדה המערבית’ (של הירדן) אחרי 67, כאשר מדינת ישראל הפכה ל’כוח כובש’ בשטח ושולטת על האוכלוסיה הפלסטינית, שאיבדה בשלבים גם את האזרחות הירדנית, ואין לה מדינה; אמנם יש להם אוטונומיה פלסטינית, ואילו רק רצו היו חוזרים ומתחברים לירדן, אבל רבים נוטים להתעלם.
ובכן (כפי שכתבתי בעבר), שלוש נקודות למחשבה, עוד לפני הדיון העיקרי על ההיסטוריה של ארץ ישראל כחלק ממעצמות, או כארץ אבותינו:
- פעמים רבות שאלתי אנשי ציבור פלסטינים (אזרחים ישראליים ופלסטינים), מן הטובים והמשכילים שביניהם – מתי התחיל ‘הכיבוש’?
תשובתם לא הותירה מקום לספק – ב-1948!
שאלתי אם יש פלסטיני שחושב אחרת? אמרו לי, שיש רבים החושבים שהכיבוש החל כבר אחרי הצהרת בלפור, אבל אין אף פלסטיני שחושב על ‘כיבוש’ מ-67.
מי שאינו מאמין, שינסה בעצמו; רק חסידי האשליות בישראל חושבים שה’כיבוש’ התחיל ב-67. למרבה הצער, יש ישראלים רדיקליים, שבאמת משווים את המפעל הציוני כולו ל’קולוניאליזם מערבי’, אבל אם כך אין להם באמת מה לחפש כאן.
הוא הדין ב’זכויות צודקות’ וב’שלום צודק’ – תשאלו את הפלסטינים אם ליהודים כעם בארץ הזאת, יש ‘זכויות צודקות’ למדינה יהודית ריבונית ועצמאית בכל גבול שהוא, ואז תדעו אם יש סיכוי לשלום אמת.
- מבחן ברור, היסטורי ומוסרי, מתחולל לנגד עינינו בעזה, מאז יציאת צה”ל והחרבת ההתיישבות היהודית:
- הנסיגה מעזה הובילה לעלייה במספר ההרוגים הישראליים, ולעלייה דרמטית במספרי ההרוגים הפלסטיניים!
- לא היה קשה לדעת זאת מראש – יצחק רבין כראש ממשלה הסביר לי בשיחה אישית (בזמן השיחות על ‘אוסלו א’) את תמיכתו בגוש קטיף, במילים אלה: “אם אנחנו לא נשב בקטיף, יהיה שם הטרור של חמאס”!
- הפלסטינים יכלו להפוך את עזה לדוגמת מופת של פריחה ושגשוג תחת שלטון פלסטיני ריבוני עם תמיכה בינלאומית וישראלית וסיוע כלכלי נרחב; הם בחרו להשקיע את רוב הכספים בטילים ובטרור, בבניית צבא חמאס, ובהפיכת עזה לאיום צבאי “בדרך לירושלים”.
- חיי הפלסטינים בעזה נפגעו קשות מאבדן העבודות בישראל, וממלחמת הג’יהאד נגד ישראל; גם הדיכוי של השלטון הפלסטיני, במיוחד זה של חמאס, חמור בהרבה מן הדיכוי הישראלי, בזמנו.
- לדוגמה, כ-5000 פלסטינים עבדו והתפרנסו בכבוד בחממות גוש קטיף – האיחוד האירופי השקיע סכומי כסף גדולים כדי לרכוש חממות מידי המגדלים הישראליים לפני הנסיגה, כדי שהעובדים הפלסטיניים ימשיכו לעבוד ולהתפרנס שם; כל זה ירד לטמיון – ארגוני הג’יהאד והחמאס השתלטו על חורבות היישובים, והחממות חרבו ונמחקו.
- 21 יישובים יהודיים משגשגים, גדולים וקטנים, חרבו כליל ותושביהם נעקרו – חשבו נא על 21 כפרים פלסטיניים, גדולים וקטנים, שייעקרו למען הסכם כזה או אחר – שום אדם מוסרי בעיני עצמו לא יקבל החרבה אפילו של כפר פלסטיני אחד למען שום ‘שלום’! אבל בעיני ליברלים רדיקלים, ליהודים-ציונים אין זכויות אדם בסיסיות בשטחי הארץ, כי הם ‘עם מהגר’, ולא ‘עם ילידי’!
במילה אחת: גזענות!
- מדינה יהודית חייבת להכיל את ה’אחר’, ואת ה’שונה’, ובמיוחד אוכלוסיה פלסטינית גדולה; אבל מדינה פלסטינית חייבת להיות ‘נקייה מיהודים-ציונים’! במילה אחת: גזענות!
מבחינה מוסרית בלבד, הנסיגה מעזה היא כישלון חמור, אבל אנשי ‘המוסר’ עוצמים עיניים מול מציאות הטופחת על פניהם, ואינם נרתעים מדבקות בסיסמאות שקר, ממש כמו מאמינים ‘דתיים’ מאד, שהמציאות הקשה לא תשפיע כלל על השקפותיהם.
הסיכום המוסרי הוא ברור – הנסיגה משחיתה הרבה יותר מהשליטה הישראלית! היא גם מגדילה את השנאה, ומרחיקה את השלום!
- בנאום של ‘רודף שלום’ מובהק (לאוזני העולם), שנשא אבו מאזן באו”ם (לפני כשנתיים), הוא אמר משפט פתיחה חשוב ביותר: ‘אני מדבר בשם 10 מיליון פלסטינים‘!
רוב הפלסטינים, כחמישה מיליון, חיים בממלכת ירדן, והם רוב מוחלט של אזרחי ירדן! רובם מן הסתם תומכים ב’מדינה פלסטינית-אש”פית’, בתנאי שהם יישארו אזרחי ירדן! מי אומר שאין לפלסטינים מדינה ריבונית?
שום מפה של פיתרון לזהותם ולאזרחותם של ערביי שכם וג’נין, בית-לחם ורמאללה לא תוכל להתקיים בלי חיבור צודק ואזרחי לאחיהם ובני משפחותיהם בעמאן, בג’רש ובא-סלט, בעג’לון ובאירביד, שבממלכת ירדן.
יותר ממיליון פלסטינים הם אזרחי ישראל, ורובם תומכים בגלוי ובדגלים מונפים ב’מדינה פלסטינית-אש”פית’, במיוחד באום אל-פאחם, אבל בתנאי שהם יישארו אזרחי ישראל! אחדים ממנהיגיהם אמרו לי כך בפירוש (במפגשי טלוויזיה) – אני אשאר בכל מקרה אזרח ישראלי!
במקום לצאת במחול על ההצעה לחבר את כפרים ערביים בישראל ל’מדינה הפלסטינית’, בלי לגרש שום אדם מביתו ומנחלתו, הם יצאו בזעקות שבר, עם דגלי פלסטין בידיהם.
גם בעזה תומכים כמובן ב’מדינה פלסטינית-אש”פית’, אך מעדיפים את שלטון חמאס. לולי היה זה כל כך מטורף ומסוכן, זו יכלה להיות ‘בדיחת המאה’ – רוב הפלסטינים רוצים ‘מדינה’, שתייצג את ‘זהותם הלאומית’, בלי לרצות להיכלל בה!
חזיון תעתועים זה חוזר ומזכיר לי את דברי יגאל אלון, אחד ממנהיגי הדור של תקומת המדינה וששת הימים – ‘יש שתי מדינות, ואין שלושה עמים‘!
Leave a Reply