‘שמאל’ רדיקלי – לאן?

בעקבות הפוגרום בקישינב בקיץ 1903 נפגש הרצל עם שר הפנים הרוסי, שהיה שונא יהודים, כדי לשכנע אותו ללחוץ על התורכים ולסייע להגירת היהודים לארץ-ישראל; השר הרוסי התפעל לראות יהודי זקוף, ואמר להרצל: ‘קח את היהודים מכאן! יותר ממחצית המהפכנים בבתי הסוהר ברוסיה, הם יהודים’.

היהודים הנלהבים מנאומיו של טרוצקי, המנהיג היהודי-קומוניסטי, התגייסו בהמוניהם למען המהפכה, ובלטו בנוכחותם גם בצבא המהפכה, וגם בממשל הקומוניסטי הסובייטי בתחילת דרכו. כשהייתי צעיר בחיפה ‘האדומה’ (אז), סיפרו על ועדה קומוניסטית שהתכנסה בקרמלין, והיו שם 11 ‘חברים’ – בדרך של הלצה אמר היו”ר שאם רק יצא ‘החבר’ היחיד שהיה שם ‘גוי’, יהיה להם מניין לתפילת מנחה…

גם בשירות החשאי (נ.ק.ו.ד. לימים קג”ב) שירתו המוני יהודים, והם הובילו את הרדיפה הקומוניסטית נגד אחיהם היהודים שנשארו נאמנים לדתם ולעמם, ובהם ציונים רבים. רוב בתי הכנסת והישיבות ברוסיה הקומוניסטית נסגרו. כשעלה הצורר סטאלין התהפכה הרדיפה נגד היהודים-הקומוניסטים שנחשדו בחוסר נאמנות, רוב היהודים נשלחו למחנות בסיביר, ומתו שם בהמוניהם. טרוצקי ברח למקסיקו ושם נרצח בהוראת הצורר.

ועדיין היו המוני יהודים, גם בארץ, עיוורים לחלוטין, מאמינים ודבקים בלהט ב’שמש העמים’ – התנועה הקיבוצית בארץ התפלגה בתוכה על רקע זה בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. חלק התפקחו ב’משפטי פראג’, וחלק נשארו בעיוורונם, ‘ראש בקיר’.

גם באירופה הקימו המוני צעירים-משכילים את ‘השמאל החדש’, נשאו ברמה דגלים אדומים ודיברו בהתלהבות עצומה נגד הריקבון והשחיתות במערב הקפיטליסטי, שבלי ספק יקרוס במהרה. רבים מהמבוגרים יותר אמרו: ‘better to be red, than dead’ – אני זוכר גם את המשפט הזה משנות נעורי.

עוד בשנים הראשונות של ‘גוש אמונים’, אחרי ששת הימים ואחרי יום הכיפורים, אמרו לנו בביטחון נחרץ, שעלייה יהודית גדולה כבר לא תהיה, לא מרוסיה הסובייטית ולא מאמריקה הקפיטליסטית, ולכן, ‘אסור’ להקים יישובים יהודיים בלב האוכלוסיה הפלסטינית, כי ‘הדמוגרפיה’ הערבית תנצח – ‘חובה’ לחזור אל הגבול (המסוכן) לאורך ‘הקו הירוק’, כי ‘הרוב היהודי’ בסכנה.

אחרי כ-70 שנות מהפכה קרס השלטון הקומוניסטי הסובייטי, נותצו פסלי סטאלין ולנין בכל המדינות ההן, וכמיליון וחצי יהודים (וצאצאי יהודים) עלו מאז ארצה – מדינת ישראל פורחת במידה רבה בזכותם.

בתמימותנו חשבנו שתבוא התפקחות גורפת בחוגי השמאל הרדיקלי.

מלחמת יום הכיפורים הייתה האחרונה בה ניסו צבאות ערב לתקוף את ישראל. הטרור הערבי והפלסטיני נכשל גם הוא, ורק האיום והכסף האיראני עוד מחזיקים אותם עדיין. הבריחה הישראלית מעזה ומלבנון העניקה להם שטחים חיוניים ויכולת לאיים על ישראל. המצב הכלכלי של הפלסטינים בעזה מזעזע, וכל אדם מוסרי ישר היה חייב להודות, שהנסיגה הישראלית מעזה חוללה אסון מוסרי – מספרי ההרוגים עלו במידה מחרידה (גם שלנו, אבל במיוחד בצד הפלסטיני), והסבל ברצועה נורא ואיום.

לעומת זה, רוב הפלסטינים ביהודה ובשומרון (בשטחי ‘הגדה הכבושה’) חיים ברמת חיים טובה – העיר חברון למשל עשירה היום יותר משכם בזכות קשרי מסחר עם ישראל בהיקף של 7 מיליארד שקל לשנה (לפי נתוני המנהל האזרחי), אבל את השמאל הרדיקלי ואת התקשורת הישראלית המגויסת זה לא מעניין בכלל.

מה כן מעסיק אותם?

למנוע בכל מחיר את החלת החוק הישראלי על היישובים היהודיים, כי לעקור ולגרש יהודים ולהחריב את בתיהם זו התגלמות ‘הנאורות’ וחיסול ‘הכיבוש’, אבל לעשות את אותם הדברים לפלסטינים זהו כמובן ‘פשע נתעב’ – מי שמתנגד (כמוני) להחרבת יישובים ולגירוש יושביהם בין אם הם ערבים או יהודים, קולו כמעט ולא נשמע.

אבל איך עוצרים את תכנית טראמפ, ובמיוחד את החוק הישראלי על בקעת הירדן, בכל מחיר?

הנה כמה הפתעות, ‘גלולות מרות’ –

1. מדליפים לתקשורת הישראלית הפחדות ואיומים מגורמי ביטחון אנונימיים שמזהירים – בעיקר את שר הביטחון בני גנץ וחבריו – מפני ‘הקריסה’ הצפויה של הרשות הפלסטינית, אם ממשלת ישראל בראשות נתניהו תעז להעביר החלטה בכנסת להחלת החוק הישראלי על הבקעה ועל ההתיישבות.
2. מבקשים מהירדנים, ומגורמים ערביים ‘מתונים’ להצטרף למקהלת האזהרות.
3. שולחים שליחים מתאימים לאירופה ולאמריקה כדי להזעיק כל גורם אפשרי שיעצור את התכנית.
4. מגייסים אישים אמריקניים שיש להם קשרים טובים עם ממשל טראמפ כדי להכניס שינויים במתווה, לרעתנו, וישראלים יורדים מן הקצה הדמוקרטי מפעילים את קשריהם עם שרים בכירים בישראל, כדי לבלום את טראמפ.
5. מאתרים את ראשי האוונגליסטים המקורבים ביותר לממשל טראמפ, כדי להסביר להם מכאן (בשיחת זום רבת משתתפים), עד כמה מחייבת האמונה הנוצרית לחבק דווקא את הפלסטינים ‘האומללים’, כמו את השחורים באמריקה – בהתעלמות מוחלטת מטרור פלסטיני דתי בן מאה שנה, שאין שום דבר דומה לו באמריקה מאז תום המלחמה בימי לינקולן.

כל הדברים האלה ידועים לי כעובדות, לצערי הרב, ואינם פרי השערות. רוב גלי ההתנגדות להחלת החוק הישראלי על יישובים ישראליים ועל בקעת הירדן באים מתוכנו, מן השמאל הרדיקלי בישראל, שחש איום ממשי על השקפת עולמו.

למרבה הצער והכאב לא למדו מובילי השמאל הרדיקלי דבר וחצי דבר ממאה ועשרים שנה של טעויות חמורות וכישלונות מזעזעים, שגבו מחירים כבדים מהעם היהודי השב לארצו, מיהודי הגלויות (בעיקר במדינות רוסיה), ומעמים רבים אחרים. איש שמאל שלא הפנים את האסונות הנוראים ההם ואת הכישלון הקולוסאלי, מי יוכל להסביר לו?