אמונה אל מול הפכיה, אמונה אל מול השואה

תקציר ממאמרו[1] של הרב ד”ר יואל בן-נון, ומספרו ‘נס קיבוץ גלויות’ (ידיעות ספרים), שער הזיכרון, חשוב במיוחד למלחמתנו כיום:

אין ‘כפירה’ בלשון המקרא בכלל! 

מה משמעות ה’אמונה’ במקרא?

על אבר(ה)ם נאמר, “והֶאֱמִן בַּה’ – וַיַחשְבֶהָ לו צדקה” (בראשית ט”ו, ו);

משה במעמד הסְנֶה שאל, “והֵן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקֹלי, כי יֹאמרו: לא נִראָה אליך ה'” (שמות ד’, א), וה’ נתן לו את האותות – והנה דווקא בני ישראל האמינו אחרי שראו את האותות –  “וַיַאֲמֵן העם, וישמעו כי פָקַד ה’ את בני ישראל …” (שמות ד’, לא);  

על משה ואהרן נאמר, “יען לא הֶאֱמַנתֶם בי להַקדישֵני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם” (במדבר כ’, יב);

הייתכן לומר על משה ואהרן ש’לא האמינו’ בה’ (במובן שלנו), ולוּ לרגע קט?

בעברית המקראית ידועה עבודת אלילים כתועבה, אבל אין ‘כפירה’! לעומת זה, בעברית של לשון חכמים יש ‘כפירה’, אלא שהיא כלל איננה ההפך של ‘אמונה’, כי אם ההפך של ‘הודאה’ (כמו בבית משפט) – “כל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה” (ספרֵי במדבר, שלח קי”א) – המושג ‘עיקרי אמונה’ (כהפך של ‘כפירה’) הופיע לראשונה בכתבי רב סעדיה גאון (רס”ג), ואחר כך בכתבי הרמב”ם.

‘אמונה’ בלשון המקרא פירושה ‘ביטחון’, וההפך שלה הוא חולשה וחוסר ביטחון, קודם כל במובן הקיומי, הפיזי, כפי שהיו ידיו הכבדות של משה כאשר הושיבו אותו על אבן, “ואהרן וחור תמכו בידיו… ויהי ידיו אמונה (=ניצבות בביטחון) עד בֹּא השמש” (שמות י”ז, יב); מכאן ‘אוֹמֵן’ ו’אומנת’, שתינוק נשען עליהם, וגם ‘אוֹמנוֹת’ (=עמודי אבן), שהגג נשען עליהן (מלכים-ב י”ח, טז).

הפסוק שנאמר במשה ובאהרן (במדבר כ’, יב), “יען לא הֶאֱמַנְתֶם בי להַקדישֵני לעיני בני ישראל”, פירושו: ‘לא סמכתם עלי במידה שנדרשה כדי “להקדישני”, ואי אפשר לפרשו בשום דרך אחרת!

גם “ולא האמין סיחון את ישראל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ …” (שופטים י”א, כ), פירושו הברור הוא: ‘לא סמך עליהם’! 

ואולם ‘אמונה’ בלשון המקרא פירושה גם ‘ביטחון’ במובן המוסרי, יושר שאפשר לסמוך עליו בביטחון מלא, כפי שנאמר בפתח שירת ‘האזינו’ – “א-ל אמונה ואין עָוֶל, צדיק וישר הוא” (דברים ל”ב, ד); והיפוכו בהמשך השירה (ל”ב, כ), “בנים לא אֵמֻן בם” הם בנים שאי אפשר לסמוך עליהם.

בפסוקים רבים אנו מוצאים ‘אמונה’ יחד עם צדק ומשפט, ועם חסד ומישרים, ולפיכך ברור, ש’אמונה’ במקרא פירושה גם יושר וצדק – “ולא יְחַשְבוּ את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשֵׂי המלאכה, כי בֶאֱמֻנה הם עֹשׂים” (כלומר, ביושר גמור ובאמון מלא! מלכים-ב י”ב, טז); “ויצא חֹטֶר מִגזע ישי… ושפט בצדק דלים… והיה צדק אֵזור מתניו, והאמונה (=היושר) אֵזור חלציו” (ישעיהו י”א, א-ה); “להגיד בבֹקר חסדך, ואמונתך (=ויושרך) בלילות” (תהילים צ”ב, ג).

אמונתו של אבר(ה)ם בה’ פירושה, אם כן, ביטחונו המלא ב”צדקה”, שה’ יעשה עמו, בהבטיחו לאבר(ה)ם זרע, אף שעודנו “עֲרירי”, ואולי איננו ראוי להבטחה כזאת!

אכן, בדרך זו פירש רמב”ן (לבראשית ט”ו, ו) – “שהאמין בה’ וחשב כי בצדקו של הקב”ה יתן לו זרע על כל פנים, לא בצדקת אברם ובשכרו … ומעתה לא יירא פן יגרום החטא …”.

האמונה כהפך לייאוש

” לוּלֵי ה’ שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנו” (תהילים קכ”ד, ב-ג);  

בפרשנות מחודשת לפסוקים אלה אפשר לומר:

לולי האמונה בה’, שחזרה להיות ‘אמונה קיומית’ בשורש החיים, אמונה שהיפוכה חידלון וייאוש, ספק אם היינו יכולים להחזיק מעמד “בקוּם עלינו אדם”, בזמן השואה – “אזי חיים בלעונו”. כל ‘אמונה שכלית’ פשטה את הרגל, כל הבנה אנושית איבדה את משמעותה, כל תוכן וכל הגדרה של אמונה הפכו ל’אַיִן’ – “והחכמה מֵאִַיִן תִמָצֵא ?” (איוב כ”ח, יב); בדרך זו הסביר הרב יהודה עמיטל זצ”ל, פליט שואה שזכה לעלות ארצה, ללמוד וללמד תורה בישיבותיה, ולהעמיד בהנהגתו את ישיבת הר-עציון, בגוש עציון המתחדש;

סיפר הרב עמיטל (כתוב בספרו של משה מיה, ‘עולם בנוי וחרב ובנוי, הרב יהודה עמיטל לנוכח זיכרון השואה’):

“…ביום הכיפורים שלאחר השואה נתכנסנו לתפילה באחד המרתפים. איני יכול לתאר את סערת הרגשות שחוויתי אז במלואה, אך משהו הימנה אנסה לשחזר. הייתי צעיר. לא היו לי ילדים. היו שם יהודים שאיבדו הורים, ילדים, בני זוג, אחים ואחיות. הם התפללו ואני אִתם. האם עבודת הא-להים שלהם אכן התבססה על הכרת טובו של הקב”ה? האמנם יהודי שאיבד את אשתו וילדיו, מסוגל לעבוד את ה’, על בסיס הכרת הטוב? האם יהודי שתפקידו היה הוצאת גופות שרופות מכבשניה של אושויץ יכול לעבוד את ה’ כשההכרה העומדת בבסיס העבודה היא הכרת הטוב? בשום פנים ואופן – לא! …”;  

“אל מול החידלון והאובדן, לנוכח הייאוש הגמור, נאחזו ניצולים באמונתם הקיומית כפי שנאחזו בחיים עצמם, אף כי שונים היו עד מאוד בתפיסתם את תכניה של אמונה זו. היו שנאחזו בציונות,במדינה, בזיכרון או בחשבון, והיו שנאחזו בחרדיות. אלה ‘מאמינים באדם’ למרות הכל, ואלה ‘מאמינים בקב”ה’, מתוך וויתור גמור על כל ניסיון להבין. אלה מדברים על ‘הסתר פנים’ ואלה על ‘גילוי פנים’ ביום הדין של גוג ומגוג – המשותף לכולם, לדעתי,  הוא אמונה קיומית בוערת’ כאילו אמרו, כאחד: ‘לא ניתן להם לבלוע את אמונתינו’ – נקום ונחיה ‘אף על פי כן’ “.

עוד סיפר הרב יהודה עמיטל על שיחה שהיתה לו עם אבא קובנר ז”ל:

“אמרתי לו : איני יודע ניסיונו של מי גדול יותר, שלי או שלך. אתה דגלת באמונת האדם.  אחרי השואה אתה עוד יכול להאמין באדם? אני מאמין בקב”ה. איני יכול להבינו. אבל אדם אמורים להבין ? במה אתה מאמין עכשיו?”;

מכיוון, שהרב עמיטל לא סיפר מה ענה אבא קובנר, פניתי אני (=יואל בן-נון) לספרו של אבא קובנר, ‘לעכב את הקריעה’ (ערך מוקי צור, תל-אביב תשנ”ח), ודליתי משם קטעים שנשמעים באוזני כתשובה עמוקה – אמונה בכלל, בקולקטיב היהודי, אם יחדל להאמין בלשון חלקות של הבטחות מרצחים, וידע לעמוד על נפשו בעוד מועד. לא ‘אמונה באדם’ במובן הנאיבי, ההומניסטי במנותק ממציאות אכזרית, כי אם פיכחון חסר אשליות ונכונות למרד במציאות, כדי להציל לא את חיי הפרט, כי אם את כוח עמידתו ורצון חייו של העם.

אבא קובנר: “על אטומיזיציה של הכלל”

 “כאן בארץ מצאתי – את האנטיתזה לשם – לגולה, לא בגבורת הנוער כאן לעומת פחדנותם לכאורה, בגולה. לא בגאווה כאן, לעומת נמיכות הרוח שם, ולא חלילה במנטליות של ‘כמעט אדם חדש’ … אלא בכך שכאן ראיתי את התגבשותו של כלל, מודע ולוחם, לעומת כלל שורשי, תוסס, מלוכד וחיוני [=יהדות הגולה] – שבִּן לילה התחוללה בו אטומיזציה אנושית גמורה, והוא כרע נפל לפני שנטבח. את התהליך הזה של התפוררות ראיתי בווילנה, ורק לימים הבינותי לדעת שאותו דבר קרה קודם לכן בלודז’ ובוורשה, ושהיה תהליך כזה לפני כן בברלין (אולי בליל הבדולח)”.

“עדיין מיליוני יהודים היו בחיים, רוב רובם של הריכוזים והקיבוצים היהודיים עדיין עמדו על נפשם,אך כבר נתפורר הכלל היהודי – ותחת עצה ותושייה – נתערער לחלוטין כושר התפקוד והפיכחון של הדור והנהגתו, ונותרה רק בדידותו ונאיביותו של היחיד המפוחד המבקש מפלט לעצמו”.

“ידעתי [גם] את הכוחות המפוררים בארץ.  את ‘הלטיפונדיות’ הביטחוניות-יישוביות של ראשון ורחובות [שכל אחת דאגה לעצמה], את הפער החברתי בין מגויסי צפון תל אביב ודרומה … גם כאן [=בארץ] לא היה היחד דבר מובן מאליו, מכל מקום לא הלכה למעשה. לא היחד הנחה את התפקוד של אזרחים והצבא. אבל כאן בארץ חשתי שמתרחש התהליך ההפוך – ממה שהכרתי [בגולה]. כאן הכלל מתגבש יותר ויותר, בייסורים ובדמעות ובמחאות! – תוך כדי מהלומות המלחמה [בתש”ח], שמעט מאוד ניצחונות היו בה בתחילה, התחשל היחד – האזרחי והצבאי – כלומר: נוצר כלל בעל פרצוף וסימני היכר.התחלתי לראות זאת בהליכה של אנשי רחובות למשלטים לחפור שוחות”.

“היתה יציאה מן ההרגעה והשאננות. הודגש פרימט הצרכים הכלליים. ניתן לומר שתחת הלם המלחמה הגוברת והמתמשכת – נתלכדה הקהילה – התעמקה ההבנה לצורכי הכלל- והאגואיזם נדחק לשעה”.

“את ההתהוות הזאת במלחמת העצמאות בארץ לעומת ההתפוררות שם בגולה ביקשתי להעלות … לאו דווקא את סיפור עלילות הגבורה של ‘מעטים מול רבים’, כי החוויה ההיסטורית האמיתית לא היתה של ‘מעטים מול רבים’, אלא של מלוכדים מול האתגר! זה היה בשבילי הרגע המנחם בפגישתי הראשונה עם הארץ, וזו מקורה של כל יצירה אנושית – הנחמה שבקצה הייאוש”.

“המחתרת [היהודית בגטאות] – על רקע זה ניסיתי להעלות את ייחודה של המחתרת. מעולם לא רוממתי אותה בתרועות גבורה וניצחון. לא קראתי לה ‘המרד הגדול’, ולא ‘מלחמת היהודים’. הרי מבחינה צבאית היא לא השפיעה כהוא זה על עצירת ההשמדה ועל מהלך המלחמה …”;

“הגרעין העיקרי של המחתרת – הנוער הציוני התגבש, מתוך כך שהיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה – והיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגטו – בזה היה נדמה לי, מקור כוחנו, עיקשותנו והשראתנו… אך דגם ההשראה לא היה דמותה של ארץ ישראל הממשית, הבנויה – אלא ארץ ישראל הנכספת, הנערגת בשירים, ברעיון, באידיאולוגיה – ארץ ישראל ההולכת להיות – המציאות האחרת ואנו שאמורים היינו ליטול בה תפקיד פעיל בעיצוב עתידה”.

לפנינו מפגש מרתק בין הגותו של אבא קובנר, לאחר שעלה מהמחתרת בגטו אל מלחמת העצמאות בארץ, לבין האמונה ב’כלל ישראל’ של הרב קוק, לאחר שעלה מיהדות הגולה לפני שהושמדה, אל ארץ ישראל המתחדשת.

   

---

[1] המאמר בשלמותו נדפס בספר על האמונה (ירושלים תשס”ה), עמ’ 242-190, ונמצא באתר שלי (ybn.co.il), ב’מאמרי הגות’; המאמר סוקר את גלגולי המשמעים של ‘אמונה‘ גם במקרא ובספרות חז”ל, גם במחשבת הראשונים והאחרונים עד הרב קוק והרב סולובייצ’יק, וחותם ב’אמונה אל מול השואה‘.