היכן כתוב בתורתנו ‘זמן מתן תורתנו’?

היכן כתוב בתורתנו ‘זמן מתן תורתנו’?

בקריאה המקובלת גם ב’עולם התורה’, וגם ב’עולם האקדמי’, ‘זמן מתן תורתנו’ לא כתוב במפורש בתורה, וגם בגמרא (שבת פו ב עד פח א) יש מחלוקת איך לחשב את הימים, והאם מעמד הר סיני היה בששה “בחֹדש השלישי” או בשבעה בו (51 יום ליציאת מצרים); לפיכך חושבים רבים וטובים ש’זמן מתן תורתנו’ בחג השבועות מקורו בנוסח התפילה המתאים לדעה בגמרא, שבששה “בחדש השלישי” נשמעו “עשרת הדברים” מפי ה’ בהר סיני – ואילו בתורה, ספירת העומר לא נקבעה לספירת הימים מיציאת מצרים עד ‘מתן תורה’, כי היא מציינת רק את החקלאות בארץ ישראל, “מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה” (דברים ט”ז, ט) בציפיה הדרוכה מקציר השעורים אל קציר החיטים! לכן, הפסח וחג המצות מציינים את יציאת מצרים, ואילו חג השבועות מציין את הקציר של ביכורי החיטה בארץ ישראל.

אולם כל זה מעיד על קריאה לא שלמה ולא מלאה, בתורה!

נכון, שיום החמישים לספירת העומר נקרא בתורה “חג הקציר” (שמות כ”ג, טז), “חג שָבֻעֹת” (שמות ל”ד, כב), “חג שָבֻעוֹת” (דברים ט”ז, י), ו”יום הַבִּכּוּרִים” (במדבר כ”ח, כו), אבל זהו מבט לא שלם –  הבה נקרא בעיון את פסוקי החג בספר דברים: 

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת;       
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ;   

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ

אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ,      
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם;

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה;          
            (דברים ט”ז, ט-יב)

הפסוק המפורש: “וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית…”, דומה כל כך ל’זכור’ ו’שמור’ של שבת, ומתייחס במפורש לזכירת עבדות מצרים כבסיס המחייב לשמירת החוקים! לא זו בלבד אלא שהוא מיוחד רק לחג השבועות, ואין כמותו בשום חג אחר! פסוק זה בא לנמק את החובה לכלול את העני והגר בתוך החגיגה הגדולה של הקציר והביכורים, והוא קובע, למעשה, כי בחג ההודיה החקלאי על ראשית הקציר בארץ ישראל עלינו לשלב תוכן מרכזי של יציאת מצרים – זכירת העני והגר! חובה זו איננה חלק אינטגרלי מן החג החקלאי, שכן היא אינה נובעת במישרין מן השפע של ברכת הארץ אשר נתן ה’ ליושביה, אלא היא מבוססת על זיכרוננו ההיסטורי כעם של עבדים שיצאו ממצרים ללא שדות וללא יבולים!  

יתר על כן, חובה זו חופפת בדיוק את הדיבור הראשון בעשרת הדברים:

אָנֹכִי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים;     (שמות כ’, ב)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה;           (דברים ט”ז, יב)

הקבלה זו מראה כיצד פתיחת הדיברות מפורשת בתורה בנוגע לחג השבועות, ודווקא בקריאת התורה המקורית שנזכרה במשנה (מגילה ד, ה). מהקבלה זו עולה גם האפשרות, שהמילים “ושמרת ועשית את החֻקים האלה” מתייחסות לכל הדיברות שנאמרו מסיני, ולמצוות ולחוקים הנובעים מהם. לפי פירוש זה, התוכן העיקרי של מתן תורה כתוב בתורה באופן ברור בפרשת חג השבועות שבספר דברים, וכפל המשמעות של חג הקציר-השבועות ‘זמן מתן תורתנו’, מעוגן בתורה, ולא רק במדרשי חז”ל.

והנה מקום כאבי בכל שנה בחג השבועות – במשנה ובגמרא (מגילה לא א) ברור, שפסוקי חג השבועות בספר דברים הם הקריאה העיקרית בחג (כסתם המשנה), ואילו קריאת מעמד הר סיני ועשרת הדברים היא דעת ‘אחרים’ – רק בגלות בבל, עם שני ימים של חג, נקבע בגמרא, שקוראים את שתי הקריאות, ומקדימים את שמות לדברים כסדר התורה – ברוך השם חזרנו לארצנו, וקריאת התורה העיקרית של “שבעה שָבֻעֹת…” נשארה מאחור בקהילות הגולה…

חובתנו צריכה להיות לכל הפחות, להוציא ספר תורה גם במנחה של חג השבועות ולקרוא מספר דברים את הקריאה העיקרית של החג, לפי חז”ל במשנה!

אבל (כמו שאמרו לי חכמי תורה גדולים), לא היה כוח תורני לקבוע הלכה כזאת ולהוציא ספר תורה במנחה של חג, כשקהל המתפללים נוח לו במנחה קצרה (אף שרבים יושבים אחר כך לשמוע שיעור) – אחת התוצאות היא שכחת הפסוק המיוחד לחג השבועות, ובו החובה לזכור את עבדות מצרים דווקא ביום הזה, ולשמור ולעשות את החוקים הנובעים מזכירה זו.

בעיון נוסף נמצא, שגם בפרשת המועדות בספר ויקרא יש פסוק המדגיש דווקא בחג השבועות את זכירת העני והגר בפאה ובלקט:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט,  

לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם; (ויקרא כ”ג, כב)

פסוק זה נזכר כבר לפני כן (ויקרא י”ט, ט) כציווי כללי, וכאשר הוא נכפל בחג השבועות זו הדגשה מיוחדת למשמעות החג!

גם הרמב”ם (הלכות יום טוב פרק ו’, יח) קבע את החובה המוחלטת לשתף “גר, יתום ואלמנה” בסעודות של שמחת כל חג, אולם התורה הדגישה חובה זו במיוחד בחג השבועות בזכירת עבדות מצרים, ובשמירת החוקים הנובעים ממנה.

היום נוטים לראות במצוות אלה ערכים של ‘מוסר חברתי’ אוניברסאלי, אבל בתורה הם העיקרים הנובעים מ”אנכי… אשר הוצאתיך… מבית עבדים”!

מכאן עולה מסקנה נוספת –

דווקא מגילת רות מעוגנת היטב בפסוקי התורה על עזיבת הלֶקֶט “לֶעָנִי וְלַגֵּר” במיוחד בחג הקציר, ועל שיתוף האלמנה-הגיורת בשמחת החג עם גאולת השדה וגאולת המשפחה בשובה אל נחלתה, לעת סיום קציר החיטים בבית לחם יהודה. קריאת המגילה מתחברת לקריאת התורה בחג השבועות, אם קוראים בעיון גם את דברי משה על חג השבועות בספר דברים, במלואם.