לפני 17 שנה יצא לאור בירושלים הספר ‘בדרכי שלום’, עיונים בהגות יהודית – מוגשים לשלום רוזנברג (בעריכת בנימין איש שלום ועמיחי ברהולץ, בהוצאת בית מורשה), ובתוכו גם מאמרי ‘מאת ה’ מתוך הנשמה’ על ‘השראת רוח הקודש על-פי הראי”ה קוק’.

פרופסור שלום רוזנברג (ז”ל), שהכיר היטב את הפילוסופיה ואת ההשראה המיוחדת הנחשפים בכתבי הראי”ה קוק, הוא שסייע בידי למלא את מקום המנחה שלי ולהשלים את עבודת הד”ר על ‘השראה וסמכות בכתבי הרב קוק’, והמאמר שהתפרסם בספרו הוא פרק מתוך העבודה.

אחר כך הוביל שלום (ז”ל) יחד עם הרב שג”ר (ז”ל), ויחד אתי ועם בנימין איש שלום (אז ד”ר) את הקמת בית המדרש ‘מעלה’, ואחר כך את ‘בית מורשה’, ובמשך כמה שנים ישבנו יחד בכל שבוע בדיון משותף – הדעות והמחשבות של שלום רוזנברג (ז”ל) היו מפתיעות ומעניינות ביותר. עם פטירתו אבד לי מדריך וחברותא כאחד.

מתוך המאמר שלי בספר ‘בדרכי שלום’ ולזכרו, נטלתי פתיח מעבודתי על הרב קוק, והוא מבטא גם את שלום רוזנברג (ז”ל), שדבר ה’ בער בתוכו, במוחו ובליבו, בדיוק ‘מאת ה’ מתוך הנשמה’.

יהי זכרו ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

יואל בן-נון

מאת ה’ מתוך הנשמה: השראת רוח הקודש על-פי הראי”ה קוק

חזיונות מקוריים ועריכתם

יואל בן-נון

חוקר או מקובל?

מה היה הראי”ה? פילוסוף או מקובל? הוגה דעות תורני-מודרני או חסיד ומקובל אשר חידש שיטה בהבנת קבלת האר”י (וקודמיו)? רב פוסק ומנהיג רוחני או אידאולוג בעל חזון אוטופי? ואולי, כל אלה יחדיו? הייתכן שהיה הראי”ה “נביא” או לפחות בעל “רוח הקודש”?

בשאלות אלה עסקו רבים וטובים וכל אחד מצא בדברי הראי”ה מה שקרוב לעולמו שלו.[1] עד לשנים האחרונות התבססו הוויכוחים בשאלות אלה על הכתבים הערוכים בידי בנו, הרצי”ה, ותלמידו, הנזיר, היינו, ספרי ה’אורות’ ו’אורות הקודש’, והם שיצרו את הרושם המובהק שיש בהם שיטה הגותית-פילוסופית כוללת, המותאמת (למביני סוד) לרזי עולם של הקבלה. אכן, היה מקום לוויכוח נוקב מהו העיקר – הנגלה או הנסתר. אולם משעה שהופיעו בדפוס שמונת הקבצים כפי שיצאו מקולמוסו של הראי”ה, יצאנו אל האורות המקוריים-הנשמתיים, ובעיקר התוודענו לתיאורי החזיונות ולקטעים האישיים, שרובם ככולם לא פורסמו מעולם. אכן, יש גם הבדלי עריכה, לעתים משמעותיים, בניסוח הקטעים שפורסמו בספרי ה’אורות’, וחוקרים חשובים עסקו בעריכת השוואות בין הגרסאות השונות. אולם חשובים הרבה יותר הם הקטעים שמעולם לא פורסמו, ובמרכזם, קטעי החזיונות.

אחד מהם מכריע בפשטות את הוויכוח הגדול אם הראי”ה היה בעיקר הוגה דעות של שיטה פילוסופית כוללת המתמודדת עם הפילוסופיה המודרנית, או יוצר של שיטה פרשנית חדשה בהבנת הקבלה (קבלת האר”י):

נשמתי רחבה, גדולה ואדירה.

אני מרגיש תפארתי והדר רוחי בקרבי,

מלא אנכי עז וחופש.

הפחדנות המתעטפת בלבוש של יראת שמים, לא תוכל להוליך אותי שולל.

צופה אני את פני האמת, הוד הקודש מתנוצץ לי.

בלא מעצור אני צריך לחשוב, בלא מעצור להציק על הגליון את כל הגות לבבי.

איני מקפיד איך יעלו הדברים, בדרך נסתר או נגלה, הכל אחד –

סוף כל סוף האור יתנוצץ (קובץ א, רצה).

---

[1]        אין עוררין באשר למנהיגותו התורנית והרעיונית יוצאת הדופן של הראי”ה, שמוסכמת על הכול. את יחס החוקרים השונים ליצירתו השופעת של הרב ניתן לחלק לכמה גישות: הגישה הרואה ברב קוק הוגה ופילוסוף, גם אם לא שיטתי (הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, שמואל הוגו ברגמן, אליעזר גולדמן); הגישה הרואה ברב קוק מקובל (הרבנים עדין שטיינזלץ, יהודה ליאון אשכנזי ויוסף אביב”י); הגישה המבקשת למצוא בהגותו ייחוד גם בתחום הקבלה וגם בתחום הפילוסופיה (הפרופסורים שלום רוזנברג, בנימין איש שלום, תמר רוס, יוסף בן שלמה).