… וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך…
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים [החרבה], כיוון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם;
כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים –
התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? …
… עכשיו שנתקיימה… [נבואת החורבן] בידוע… [שנבואת הגאולה] מתקיימת –
בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו!
(בבלי סוף מכות);
אחרי חורבן ביתר והוצאתו האכזרית להורג של רבי עקיבא, כבר לא היה מי שיצחק!
סביב תאריכי הזיכרון לחורבן הבית הראשון והשני וחורבן ביתר, התרחשו עוד מאורעות מדהימים בחיי היהודים בגלויות אירופה, אשר נתפסו בתודעה ובזיכרון כחלק מאסונות החורבן (“יום המוכן לפורענות” כלשון הרמב”ם בהל’ תעניות פרק ה’, ג); מאידך, בחלק מן המקרים יכלו ימים אלו להירשם בתולדותינו גם כפתחי ישועה וקיבוץ גלויות, אולם רוב היהודים והחכמים בגלויות השונות היו עסוקים בהישרדות, חומרית ודתית.
בתוך כמאתיים השנים של מלחמות הצלבנים והמוסלמים על ‘ארץ הקודש’, החריבו רשעי הצלבנים את רוב היישוב היהודי ששרד בארץ מימי התלמוד והגאונים, ונפסקה ההנהגה המוסכמת של ‘גאוני ארץ ישראל’ (במחלוקת בין חכמי צור ומצרים; ד’תתנ”ד, 1094); כאשר הבינו הצלבנים, שיהודים יכולים דווקא לעזור להם כלכלית, החלו עליות של גדולי עולם – ריה”ל והרמב”ם, כ-300 מחכמי התוספות, ולבסוף הרמב”ן – אולם ההרס הכללי ב’ארץ הקודש’ אחרי הצלבנים (בפרט המונגולים-הטאטארים) השאיר רושם כֹּה קשה בתודעת הדורות הבאים, עד שגם לנוכח הרדיפות הנוראות וגירושי יהודים מארצות אירופה שוב ושוב, נותרו העולים לארץ מעטים וחלשים.
מאה שנה אחרי טבח ביהודי לונדון (1189) וביהודי יורק (1190), ואחרי דורות של עלילות ורדיפות, [בסמוך] לט’ באב ה’ן(18.7.1290) נתפרסמה פקודתו של אדוארד הראשון מלך אנגליה לגירוש כל יהודי אנגליה (עד 1.11), ומי שיישאר יוּצא להורג; יהודי אנגליה יצאו באלפיהם ורכושם העיקרי הוחרם למלך.
יהודים לא חזרו לאנגליה במשך 350 שנה!
אבל עלייה משמעותית לארץ ישראל לא התרחשה, ורוב המגורשים עברו לצרפת ולארצות השפלה; דווקא באותו הזמן, גדול חכמי אשכנז, מהר”ם מרוטנבורג, ניסה לצאת לארץ ישראל אך נתפס (בפקודת הקיסר הגרמני) ונותר בכלא עד מותו, מפני שאסר לפדות אותו בסכום מופקע מחשש לסחיטות נוספות; מהר”ם גם פסק (שו”ת מהר”ם סימן ע”ט), שמצווה לבן לעלות לארץ ישראל גם נגד רצון אביו!
אולם תנועת עלייה גדולה לא התחוללה, אף על פי שהארץ שקטה ממלחמות הרס תחת שלטון המַמלוּכּים, והיישוב היהודי בירושלים לא חרב עוד אחרי עליית הרמב”ן.
16 שנה אחרי הגירוש מאנגליה, בי’ באב ה’ס”ו (22.7.1306), פרסם פיליפ הרביעי מלך צרפת צו לגירוש כל יהודי צרפת בתוך חודש ימים, ולהחרמת רכושם למלך; כמאה אלף יהודים יצאו מצרפת – בעיקר לארצות השכנות!
בתי המדרש הנודעים של חכמי צרפת נעלמו – רק חכם אחד שצמח מתוך הגולה הזאת, מצא את דרכו לארץ ישראל, הלוא הוא ר’ איש תורי הפרחי, מחבר הספר המופלא ‘כפתור ופרח’, המלא וגדוש ב’תורת ארץ ישראל’; הספר נכתב בבית שאן בה התיישב החכם, כדי “להודיע שהיא ארץ ישראל”, ולהצמיח קהילות יהודיות גם במקומות בהם לא חלה במלואה ‘קדושת עולי בבל’ (‘כפתור ופרח’, פרק שביעי).
בח’ באב ה’רנ”ב (1.8.1492) תם המועד ליציאת יהודי ספרד שבחרו להישאר יהודים! הממעיטים מדברים על 40 אלף יוצאי ספרד, והמרחיבים סוברים שיצאו למעלה מ-150 אלף! רבבות התנצרו וחיו כ’אנוסים’ תחת איום קבוע של רדיפות האינקוויזיציה; כעבור 5 שנים גורשו היהודים גם מפורטוגל; המגורשים עברו לצרפת ולארצות השפלה, לאיטליה ולבלקנים, לצפון אפריקה, ורבים מהם הגיעו אל האימפריה העות’מנית, שפתחה את שעריה ליהודים באופן מיוחד; הסולטן באיזיט השני חשב שגירוש יהודי ספרד ופורטוגל היה מעשה אווילי, ושמח לקבל את היהודים עם יכולתם הכלכלית וכישרונם הפוליטי.
24 שנים אחרי גירוש ספרד, קם סולימאן הראשון וכבש גם את ‘ארץ הקודש’ בתוך כל המרחב (ה’רע”ו, 1516) ושערי הארץ נפתחו –
חבורת חכמי צפת עם חומות טבריה (ועוד ‘שבע ערי הפרָזי’ מסביב) בהנהגת דון יוסף נשיא וחנה נשיא (=דונה גרציה) יכלו בהחלט לסמן את סופה של גלות אירופה אילו ראו היהודים בגירוש ספרד שחל בימי הזיכרון והתענית על החורבן, את ‘קץ הגולה’, כי העות’מנים פתחו שער נרחב ל’בית יהודי’ אוטונומי בגליל בעת ההיא!
מכל חכמי צפת נשמע (עד היום) קולו של ר’ שלמה הלוי אלקבץ, בשירו המפורסם ‘לכה דודי’ – השבת נזכרת שם רק בתחילה ובסוף (ב-3 בתים) וכל בתי האמצע הם קריאה גדולה ל’כנסת ישראל’ להתעורר, להתנער ‘מעפר’ ולצאת ‘מתוך ההפֵכה’, ‘רב לָך שֶבֶת בעמק הבָּכָא’, ‘ונבנתה עיר על תִלַהּ’ –
האם שמעו בקולו המוני היהודים? האם הבינו את צעקתו?
גם המוני היהודים שהקימו קהילות יפות בתוך האימפריה העות’מנית, באיזמיר ובאיסטנבול, בסלוניקי ובסופיה (ועוד) לא הבינו את ההזדמנות המופלאה להקים מחדש את ‘כנסת ישראל’ יחד עם קדושת הארץ; קשה אפילו לדמיין איך עם ישראל היה נראה היום אילו התנער מעפר אז, בימי צפת וטבריה!
אחרי שחלפה ההזדמנות ההיסטורית ההיא והשערים נסגרו, הופיעו ה’שבתאים’ וניסו לפרוץ בכוח מעוות! התוצאה העיקרית הייתה חיזוק הרתיעה בקרב המוני יהודים מלעלות ‘בחומה’, אפילו ברגע שהיא נפתחת!
חלפו כ-400 שנה – ואני מדלג הפעם[1] על עליית ר’ חיים בן עטר, על עליות החסידים ותלמידי הגר”א, ואף על מהפכת התשובה של הרב יהודה אלקלעי, לפיה הגאולה תלויה בתשובה לארץ, כי הגלות היא גם חטא וגם עונש –
בתחילת חודש אב התרע”ד פרצה מלחמת העולם (הראשונה), ובט’ באב התרע”ד (1.8.1914) נכנסה למלחמה גם הקיסרות הגרמנית!
ארבע קיסרויות (הרוסית והגרמנית, האוסטרו-הונגרית והעות’מנית) קרסו והתפרקו במלחמה ההזויה הזאת שקרוב ל-20 מיליון בני אדם נהרגו בה!
דבר טוב אחד יצא ממנה לגאולת ישראל – ‘בית לאומי’ לעם היהודי בארצו ההיסטורית על פי הצהרת בלפור ואישורה ב’חבר הלאומים!
אז כבר הייתה תנועה ציונית, וזעקתו ‘לכה דודי’ ו’התנערי מעפר’ נשמעה מכל עבר – ובכל זאת, להמוני יהודים (כ-3 מיליון!), שברחו מפרעות מזעזעות במזרח אירופה, העלייה לארץ ישראל לא נראתה להם מעשית, והם חצו את האוקיינוס מאירופה לאמריקה ונאחזו ב’גלות’ במחיר ההתבוללות!
רק כ-60 אלף ‘חלוצים’ עלו ארצה עד מלחמת העולם (הראשונה), ולא כולם החזיקו מעמד. אז הגיע הרגע המכריע – עם הקמת ‘הבית הלאומי’, ועד השואה, עלו לארץ כ-300 אלף יהודים חרף קשיים עצומים!
ואולם, האם אנחנו מסוגלים לדמיין איך היה עם ישראל נראה היום אילו הגיעו 2 מיליון יהודים לארץ ב-19 השנים של ‘הרגע האחרון’ (ה’תר”פ-התרצ”ט; 1939-1920) לפני השואה?!
ב-ז’ באב ה’תש”א (31.7.1941) נחתם ‘הפיתרון הסופי’ על ידי המן הנאצי!
מדינת ישראל קמה 12 שנים מאוחר מדי עבור גלות אירופה שחרבה בשואה!
גם היום, אינני בטוח אם המוני יהודים ששרים ‘קומי צאי מתוך ההפֵכה’ בקבלת שבת באמת חושבים על משמעות המילים – גם היום אינני בטוח אם מיליוני יהודים אוהבי ‘יהדות’ (‘ליטאית’ או חב”דית), שעדיין חיים ב’טומאת ארץ העמים’ מבינים את רצון ה’ –
הגלות היהודית כבר חרבה ב’חורבן השלישי’, ואסור, ממש אסור, לדחות עוד את ה’קץ’! אין עוד גלות יהודית – אנחנו נמצאים בגאולה של ‘קיבוץ גלויות’!
[1] ראו הרחבות בספרי ‘נס קיבוץ גלויות’.
Leave a Reply