ימי ספירת העומר – שמחה או חרדה?

כתב רמב”ן בפירושו לתורה (ויקרא כ”ג, לו), שימי ספירת העומר בין פסח לשבועות הם “כימי חולו של מועד”, ולכן קראו חז”ל גם את חג השבועות ‘עצרת’, כמו שקראה התורה את היום השמיני החותם את חג הסוכות; מכאן ההקבלה בין ‘עצרת’ של מתן תורה בלשון חז”ל, לבין ‘עצרת’ של חג הסוכות הכתובה בתורה, והפכה במנהג לשמחת תורה. לפי זה, ימי ספירת העומר אמורים להיות ימי שמחה כמו חול המועד שבע פעמים, עד חג השבועות.

אולם בתקופה זו של השנה בארץ ישראל שורר מזג אוויר מתהפך, ימי שרב חמים ביותר ושבירתם ברוחות קרות וחזקות, ולפעמים גשם פתאומי; מעניין, שהערבים קראו לשרב ‘חמסין’, כלומר ‘חמישים’ ימי מעבר קשים – למדתי מנֹגה הראובני, חוקר טבע הארץ מתוך הבנה עמוקה במקרא ובדברי חז”ל, שתקופה מעבר זו הייתה תמיד תקופת מעבר מלאה חרדות, כי שרב כבד עלול לפגוע בתבואה המבשילה ולגרום שפיכה לגרעינים, ואילו רוח קרה וגשם פתאומי עלול לגרום נשירה מוקדמת לפריחת הזיתים; לדבריו, על זה אמרו חז”ל (יומא כא ב): “רוח צפונית (=קרה) יפה לחטין בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין; רוח דרומית (=חמה) קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהן חונטין … וסימנך, שולחן בצפון ומנורה בדרום” (במשכן ובמקדש). על כך גם כתב אהוד מנור את השיר ‘רוח צפונית, רוח דרומית’.

מכל זה מתברר, שימי ספירת העומר בטבעם החקלאי הם ימי שמחה וחרדה גם יחד, וכפי שנֹגה הראובני היה אומר: חקלאים קדומים בארץ ישראל היו סופרים ימים אלו גם בלי שום מיווי, בציפיה עם חרדה – “עבדו את ה’ ביראה, וגילו ברעדה” (תהילים ב’, יא).

התורה (ויקרא כ”ג, טו-יז) ציוותה לספור ממנחת העומר (של השעורים), עד למנחה החדשה מביכורי החיטים; אבל מתוך הבנת חז”ל (כפי שכתב בספר ‘החינוך’ במצוות הספירה) עולה גם הרמז לימים שבין יציאת מצרים לבין מתן תורה, והנה גם הם היו ימי ציפיה וחרדה, מים סוף למרה, ממרה לאילים, מאילים למדבר סין, ומשם לרפידים ולמדבר סיני, ויחד עם כל תלאות המים והמן, ומצבא פרעה עד מלחמת עמלק, אלו הם ימים שנספרו בחרדה עמוקה, וכל שמחה בהם הובילה למצוקה הבאה, תלונות וישועות, נס וניסיון.

כך מתברר, שאסונות וישועות הם חלק מטבע המציאות באזורנו, במיוחד בימי ספירת העומר, אולם האבלות על תלמידי רבי עקיבא שונה כי היא הפכה לחלק מחורבן ביתר הנורא, ולא הובילה לישועה (ראו מאמרי על ימי ספירת העומר – אבלות או זיכרון?).

משהו יסודי השתנה בתקופתנו, והחזיר את ימי הספירה לטבעם המקורי!

אכן, ימי ספירת העומר הפכו בגלות לימים של אבלות “משחרבה ביתר” ואבדה עצמאות מעם ישראל – 1813 שנה – עד שקמה מחדש מדינת ישראל; במילים אלה הסביר דוד בן-גוריון את משמעותה של מדינת ישראל כמדינת קיבוץ גלויות, כאשר הביא לכנסת את חוק השבות (בתש”י; 1950): “מדינת ישראל איננה מדינה חדשה שקמה לחופו המזרחי של הים התיכון; מדינת ישראל היא מדינתם של רבי עקיבא ובר-כוכבא, שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר”!  

והנה, לוח השנה היהודי במדינת ישראל המתחדשת מציין את ימי הספירה כתקופה של זיכרון עם חרדות וישועות עם חמישה ימים המאירים את התקופה באור יקרות:

ב-12 יום לעומר, יום הזיכרון לששת המיליונים בחורבן יהדות אירופה היא חורבן הגלות;

ב-19 יום לעומר, יום הזיכרון לחללי צה”ל וכל מערכות ישראל (עד היום כ-24 אלף, כעין הקבלה היסטורית ל-24 אלף תלמידי רבי עקיבא!);

ב-20 יום לעומר, יום העצמאות (עם סוד ז-ע המקביל אותו לשביעי של פסח-חג המצות)!

גם ל”ג (33 יום) בעומר מקבל בימינו משמעות חדשה!

ב-43 יום לעומר, יום ירושלים (שהפך את יום חורבן ירושלים במקרא (תהילים קל”ז, ז) ליום שחרור ירושלים בששת הימים!

 

כיצד עלינו לנהוג כיום בימי הספירה?

כיוון שמנהגי האבלות לא נזכרו כלל בתלמוד, לא ברי”ף, לא ברמב”ם ולא ברא”ש, וכיוון, שגם הטור (אורח-חיים תצ”ג) הביא בשם הרי”ץ גיאת רק ‘מנהגים’, לכן ברור שאין לאבלות זו תוקף הלכתי כמו צומות החורבן.

בימינו, כאשר זכינו לחידוש הריבונות היהודית עם צה”ל ב”מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא, שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר” (כדברי דוד בן-גוריון שהובאו לעיל), עיקר העיקרים הוא הזיכרון ולא האבלות!

עלינו לזכור ולהזכיר את החובה לנהוג כבוד גם באלה החולקים עלינו, ולהרבות שלום ואחוות לוחמים ואזרחים, גם בישיבות, וגם בפוליטיקה ובתקשורת –

אם מגדלים ‘זקן של ספירת העומר’ ומרבים מחלוקת, אין לזה שום ערך!

עדיף להתגלח, ולהרבות אחווה ושלום!  

זהו הלקח העיקרי שלימדו אותנו חז”ל אל מול מותם הנורא של רבבות תלמידי רבי עקיבא, “שלא נהגו כבוד זה לזה” (יבמות סב ב) –

הלקח הזה נלמד היטב דווקא בצה”ל ברוח שיר ‘הרֵעות’, שכתב חיים גורי אחרי מלחמת העצמאות – אכן, אווירת החברות העמוקה היא ‘הנשק הסודי’ המיוחד לצה”ל כל כך; באווירה זו לחמנו בשחרור ירושלים בששת הימים, ובסואץ במלחמת יום הכיפורים, ועדיין אני חש באווירה מופלאה זו בכל מפגש זיכרון של לוחמים ומפקדים (כמו חטיבה 55 לדורותיה) – וכך אני מתרשם גם מהנכדים הלוחמים שלי ומחבריהם.