להתחיל מבראשית

סדרת ההפתעות בהר עיבל כבר מתנהלת עשרות שנים מאז הגילוי הבלתי צפוי של האתר על ידי אדם זרטל ז”ל בשלבים הראשונים של סקר הר מנשה.

מה היה כל כך לא צפוי?

כל מי שעסק בעבר בהר עיבל ובהר גריזים זיהה אותם מצפון ומדרום לעיר שכם, וזה היה משותף למסורת היהודית ולמסורת השומרונית ולכל משלחות החקר – שום אדם לא העלה על דעתו אתר מראשית תקופת הברזל (סוף המאה ה-13 עד סוף המאה ה-12 לפנה”ס) במורד הצפון-מזרחי של עיבל, במקום שלא רואים ממנו כלל את העיר שכם, ולא את הר גריזים שמדרומה.

גם אדם זרטל לא חיפש שם במיוחד, אבל הוא היה החוקר היחיד שהחליט להוביל סקר שסורק את כל המרחב כולו, הרים וגבעות וערוצים ואפיקים וגם מקומות בנויים, ובסריקות האלה (שנמשכות כבר יותר מ-33 שנה והניבו כבר 8 כרכים עבים של ממצאים) נתגלו אלפי אתרים שלא היו ידועים כלל עד אז. בשום אזור אחר לא התנהל עד כה סקר מעמיק כזה. דווקא חברי הצנחן (מחטיבה 55) שנפצע קשה במעבר התעלה במלחמת יום הכיפורים, והשתקם כשהוא מהלך על ארבע, שתי רגליים ושתי קביים, דווקא הוא הלך פי כמה וכמה מכל הבריאים, וכיוון שסרק גם את כל רכס עיבל מכל צדדיו, הוא גילה את האתר המיוחד הזה, שאין לו שום מקבילה.

באתר הזה אין שום חרס כנעני! כל מי שחושב על קשר עם שכם הכנענית, חולם מהרהורי ליבו – כל החרסים באתר אופייניים ליישובי ההתנחלות הישראלית בבקעת הירדן ובשלבים הראשונים של יישובי ההר – כמו קנקני המים הענקיים המכונים ‘שפת צוארון’ – אין באתר קרמיקה מיובאת ולא קרמיקה צבעונית, אין צלמיות ולא כלי פולחן כנעניים, שמוכרים היטב מהעיר שכם וממקומות רבים בארץ מאותה תקופה.

אין באתר שום זכר לממצא קדום מימי האבות ואחריהם (ברונזה תיכונה ומאוחרת), וגם לא שום זכר מאוחר יותר מימי השופטים והמלוכה – בימי השיא של שילה הישראלית (במאה ה-11 לפנה”ס) כבר היה האתר בעיבל מכוסה באבנים – הכיסוי היה מסודר, האתר לא ננטש ולא חרב, אלא נגנז! לכן הוא נשמר ברובו המכריע בניגוד מוחלט למשכן בשילה ולמקדש בירושלים, שחרבו. בירושלים של ימי בית ראשון לא הכירו כלל את האתר הגנוז בעיבל, ושום אדם לא יכול היה להמציא סיפור כזה. בספר דברים, ירושלים לא נזכרת ו’ריכוז הפולחן’ לא מתואר בשפה ירושלמית – רק בעיבל מתואר מזבח אבנים שלמות. 

 

הטרידה אותי מאד השאלה של הניתוק משכם ומהר גריזים שמדרומה, עד שגיליתי בעצמי – בזכות האתר – את הממצא הבא וזאת ההפתעה הבאה:

בכל התנ”ך אין אפילו מקום אחד שמזכיר יחד את שכם ואת עיבל! בכל מקום ששכם נזכרת אין עיבל, ובכל מקום שעיבל נזכרת אין שכם!       תדהמה!

הר גריזים מוזכר עם שכם פעם אחת בתנ”ך, במשל יותם – עיבל גם לא פעם אחת – לולי גילוי האתר במקום הבלתי צפוי, לא היה עולה על דעתי אפילו לבדוק דבר כזה.

יותר מזה – כל אדם בארץ ידע תמיד היכן שכם – יעקב אבינו שלח את יוסף בנו לשכם, והוא ידע להגיע – אבל הדרך לעיבל (ולגריזים של התורה, ככל הנראה הר כביר!) מפורטת בכתוב מפי משה רבנו (דברים י”א, כט-ל) בפסוק שלם שהוא מעין ‘מפת הגעה’:

“והיה כי יביאך ה’ א-להיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרִשתהּ, ונתתה את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל; הלֹא הֵמה בעבר הירדן (=המערבי) אחרי (=ממערב) דרך מבוא השמש (במבט מהגלעד על דרך נחל תרצה), בארץ הכנעני היֹשב בערבה (יושבי נחל תרצה עד היום הם חלק מתושבי הבקעה, ערבות הירדן), מול הגלגל (=צורת מתחם של במה ישראלית שאדם זרטל גילה אחדות כמוה), אצל אֵלוֹנֵי מֹרֶה (=קרוב למקומו של אברהם אבל לא זהה);

והנה ההפתעה הבאה: האתר בעיבל נמצא ממש מעל לדרך העולה מנחל תרצה ומעיינות בידאן, בשער הכניסה אל אזור שכם בהר המרכזי, ולפני שרואים את שכם – העלייה היא לא קלה, אבל הנתיב הנוח ביותר בעלייה זו עובר מתחת לאתר – האתר בעיבל הוא הגיוני ביותר מנקודת מבט של הבאים אל הארץ, ואין לו שום היגיון מתוך העיר שכם!

במעמד עיבל השתתפו רק בני ישראל הבאים אל הארץ, וחתמו על חוזה הברית בשער הכניסה – במעמד הברית בשכם (יהושע כ”ד) השתתף גם העם שבשכם, ועיבל לא נזכר.

 

מכאן למבנה המרכזי שבאתר – הוא סגור מכל הצדדים בלי פתח! הכניסה היחידה הייתה בעלייה על הכבש האלכסוני – והתדהמה הבאה: יש כבש כפול! הכבש המרכזי עלה לראש המבנה, והכבש המשני עלה לקיר ה’יסוד’ המקיף את המבנה משלושה צדדים, והוא נבנה כחלק ממנו – ברגע שאדם זרטל הראה לנו את הכבש הכפול עם ה’יסוד’, אמרתי לו: אותי שכנעת, זה לא יכול להיות שום דבר אחר, רק מזבח!

רק אז התחלתי להמטיר על אדם זרטל שורה של שאלות – מדוע המבנה הוא מלבני (9 על 7 מ’) ולא רבוע (כמו כל המזבחות שבמקרא)? מדוע פינותיו מכוונות לרוחות העולם (צפון ודרום, מזרח ומערב) ולא צלעותיו (כמו שלמדנו תמיד במקרא ובמקורות חז”ל)?

אדם ז”ל ענה לי בחיוך: ‘יואל, אתה צריך לענות על השאלות האלה – אני רק ארכיאולוג’!

ישבתי קיץ שלם וכתבתי את מאמרי על ‘המבנה בהר עיבל וזיהויו כמזבח’ (ראו באתר שלי) – קשה למנות בסקירה קצרה זו את כל ההפתעות שגיליתי במחקר זה גם בהבנת המקרא וגם במקורות חז”ל, ולולי הגילוי של המזבח בהר עיבל לא היו עולות על קצה דעתי, ולא על דעתו של שום אדם – אחת מהן נובעת מההנחה שלי, שמזבח בלי מקדש חייב לסמן בפינותיו את ארבע רוחות העולם, אבל מזבח על פתחו של משכן או מקדש המכוון ממזרח למערב, חייב לעמוד בציר צפון-דרום – ההנחה הזאת האירה בבת אחת סוגיה שלמה בתלמוד.

ההפתעה הבאה נמצאה בתוך קירות המזבח – מילוי של אפר ושאריות קורבנות, כולם מבעלי חיים טהורים לפי התורה – ולדעת החופר היו על הסלע שרידי מבנה עגול, כעין במה, והמזבח הגדול נבנה מעל לבמה הראשונה – מיד הזכרתי לאדם זרטל את הסיפור על גדעון (שופטים פרק ו’), שהקריב על הסלע תחילה ואחר כך בנה מזבח באותו המקום – אחר כך הבנתי, שבספר דברים נצטוו בני ישראל ללכת לעיבל מיד עם מעבר הירדן והעיר יריחו לא נזכרה כלל, ואילו בספר יהושע (ח’, ל-לה) מתואר המזבח והמעמד בעיבל רק בשלב השלישי, אחרי מלחמת יריחו ואחרי כיבוש העי. רק אז הבנתי, שבתיאור כריתת הירדן בספר יהושע (ג’, טז) נכרת הירדן באזור אדם העיר, הרחק צפונה מיריחו, ועם ישראל עבר את הירדן לאורך עשרות קילומטרים, ואלה שעברו באזור גשר אדם יכלו להגיע להר עיבל מיד, אבל כל עם ישראל הגיע הרבה יותר מאוחר, ושני השלבים שבמזבח בעיבל תואמים לגמרי את ה’סתירות’ בפסוקים, וגם במקורות חז”ל ברור שהיו שני שלבים במעמד עיבל.

 

במשך השנים ניקרה בי שאלה מכרעת: האם ייתכן שיש ממצא כתוב שיוכיח את הקשר עם מעמד עיבל הכתוב בספר דברים (כ”ז), ושאלתי את אדם זרטל אם נמצאו שברי טיח, כי בספר דברים מדובר על “שׂיד” על האבנים שעליו כתבו “את כל דברי התורה הזאת” – אדם ענה לי, שיש בידו קופסאות אחדות של שברי טיח מעיבל, וטיח בתקופה ההיא נדיר ביותר – קבענו מפגש, והגעתי עם חוקר כתובות ידוע (ד”ר חגי משגב) אבל לא הצלחנו למצוא שרידי כתב, ושברי הטיח כמעט ולא הכילו שטח חלק שמתאים לכתיבה – אדם זרטל ז”ל העלה השערה, שהטיח עם הכתב נגנז באתר במקום שטרם נמצא –

חוץ משיחות טלפון, זה היה המפגש האחרון שלי עם חברי הצנחן והסופר, הסוקר והחופר, כי המפגש הבא כבר היה בהלווייתו בקיבוץ עין שמר, כאשר טמנו את שתי הקביים שלו יחד עם ארונו – שנה שלמה אמרתי קדיש לזכרו.

והנה נמצא בתוך השפכים שהוצאו מהמזבח ומהמתקנים שסביבו, לוח עופרת קטן, ואז סיפר לי ד”ר צבי קניגסברג (שחפר עם אדם זרטל בעיבל), שיש עליו שרידי כתב והוא נשלח לפענוח מקצועי במעבדה בפראג – כאשר חזר והתקשר אלי וסיפר לי שנמצאו אותיות בכתב העברי היותר קדום (המכונה בטעות ‘פרוטו-כנעני’), וביניהן כמה פעמים המילה ‘ארר’!  שאגתי שאגת שיא וברכתי בקול רם (בשם ובמלכות): ‘ברוך אתה ה’ … הטוב והמטיב’ – כמה ברכה וטוב יצמחו לעם ישראל, ולחקר המקרא בכל העולם, מכמה ‘ארר’ מעיבל …

“מאת ה’ היתה זאת היא נִפלָאת בעינינו”.