מתי מסתיימת השמיטה בתורה?

ה’שנה’ בתורה

חז”ל קוראים לאחד בתשרי ‘ראש השנה’. ברם, כינוי זה אינו נזכר בתורה, וגם לא בתפילה, ופסוקים אחדים בתורה סותרים בבירור את האפשרות להתייחס ליום זה כאילו נסתיימה השנה הקודמת, שכן בכמה פסוקים בתורה נאמר במפורש שהשנה מסתיימת בחג הסוכות:

“וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה,

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה”     (שמות כ”ג, טז);

“וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים,

וְחַג הָאָסִיף, תְּקוּפַת הַשָּׁנָה” [=סיום הקפת השנה]             (שמות ל”ד, כב);

“מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת… הקהל את העם…”     (דברים ל”א, י-יב).

בפרשיות המועדים השונות מופיעים חג הסוכות ושמיני עצרת תמיד בסוף השנה, שנת המועדים. כך בפרשת אמור (ויקרא כ”ג), כך בפרשת פינחס (במדבר כ”ט) וכך גם בפרק על שלושת הרגלים בדברים (ט”ז), שם הסיכום הוא:

“שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר,

בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת…”           (דברים ט”ז, טז).

לפי כל הפסוקים האלה, חג האסיף (=חג הסוכות) חל בסוף השנה, שנת החגים שבתורה!

ועוד זאת, ראש החודש השביעי נקרא בתורה “זכרון תרועה” ו”יום תרועה”,  ולא ‘ראש השנה’.

גם בתפילה הוא נקרא ‘יום הזיכרון’ (כלומר, יום הדין), ולא ראש השנה!  

הפרשיות שהזכרנו מעידות באחדות מלאה, שהשנה מסתיימת בחג הסוכות; סתירות וניגודים ובחינות שונות יש בתורה בנושאים רבים מאוד – אך לא בנושא זה; העדות ברורה וחדה, והיא נראית כסותרת את המקובל בפינו, שא’ בתשרי הוא ‘ראש השנה’.

התשובה היא: ‘ראש השנה’ בתורה איננו יום, אלא תקופה של עשרים ושניים ימים: ראשיתם בראש החודש השביעי, שהוא יום התרועה, המשכם ביום הכיפורים (שהוא בתורה ראש שנת היובל), ואחריתם בשמיני עצרת, שחל מיד אחרי “צאת השנה” של חג האסיף, ונחשב כראש השנה החקלאית, למטר ולזרע.

כל יום מן הימים האלה, יש בו משהו מראש השנה וגם מ”צֵאת השנה”; המועדים בחודש הזה, יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת, הם ימים מיוחדים, שכל אחד מהם קשור בהיבט אחר של ‘ראש השנה’.

יום התרועה הוא ראש החודש של ראשית השנה, שהיא חקלאית-שמשית, כי הוא ראש החודש הירחי שבו השנים תתחלפנה; יום הכיפורים הוא יום הכפרה המסכם לכל השנה שעברה, על כל עוונותיה, והוא באמת היום השלם האחרון בשנה הקודמת (365 יום); שמיני עצרת הוא ראש השנה החקלאית, מפני שהוא אחרי “חג האסיף”, וסמוך לגשם ולזרע.

הוכחה לדבר ורמז לדבר, מן המקרא.

הוכחה, מלשונו של יחזקאל (מ’, א) על יום הכיפורים:

“בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש…” – כלומר, בראשית השנה בעשור לחודש! אפשר שהייתה זו שנת היובל, שמתבקשת ומוכרזת ביום הכיפורים, כפי שדרשו חז”ל (ערכין יב, א); אך מצד הפשט פירושו ברור: “בראש השנה [=בראשית השנה] בעשור לחדש”.

ורמז לדבר: קרבן המוסף של יום התרועה, של יום הכיפורים ושל שמיני עצרת – שווה: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת (במדבר כ”ט); זאת בניגוד לראש חודש, לחג המצות ולחג השבועות – שגם להם אותו קרבן מוסף: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת.

מנהגי ראשית השנה

גם המנהגים ‘יודעים’ זאת – מנהגי הסליחות, תפילות הדין והתחנונים נמשכים בצורות שונות (סליחות והושענות) עד סוף סוכות, עד הושענא רבה, כי הדין על המים נשלם דווקא בחג הסוכות (“ובחג נידונין על המים”, ראש השנה א, משנה ב), והוא כמובן משפיע על כל החיים כולם, ולכן החיתום האחרון אינו יכול להסתיים ביום הכיפורים, והושענא רבה הפך ליום החיתום האחרון, במנהג, בתפילה ובתודעה;

גם מזמור תהילים (כ”ז), “לדוד ה’ אורי וישעי…” הנאמר בכל חודש אלול, נאמר גם בתשרי עד סיומו של חג הסוכות; הדבש על השולחן במנהגי אשכנז, שמבטא את ברכת השפע של השנה החדשה, נשאר על השולחן עד שמיני עצרת; במחזור קריאת התורה הפך שמיני עצרת ל’ראש השנה’ של קריאת התורה, בנוסף לתפקידו ההיסטורי כראש השנה לתפילת הגשם – ראש השנה החקלאית.

אם כן, המנהגים אינם מכירים יום אחד שהוא לבדו ראש השנה, אלא תקופת חגים של ‘ראשית השנה’. ר’ מרדכי יפה (=’הלבוש’ על שולחן ערוך אורח חיים תרס”ד) הסביר יפה את מנהגי הושענא רבא המזכירים קצת את יום הכיפורים, מפני שימי החגים בחודש תשרי משלימים – פעמיים – את ההפרש (כ-11 יום) בין 12 חודשי לבנה לבין שנת חמה, ואחר כך יבוא חודש עיבור; כך כתבו גם ר’ מנחם המאירי (בחיבור ‘התשובה’ מאמר ב’ פרק ט’), והגר”א (‘אדרת אליהו’ לבראשית א’, יד, וספרא דצניעותא, פרק ב’) על יום הכיפורים שחותם תמיד את שנת החמה.

 סיום השמיטה

מי שיש לו צורך דחוף להתחיל לעדור, לחרוש ולזרוע בג’ בתשרי יש לו גב מוצק בהלכה, כי הרב קוק (שבת הארץ, פרק א’, הלכה ה) התיר במפורש, וכך נראה כבר בפירוש רמב”ן לתורה (דברים טו) לפי הבנת הגמרא (ראש השנה יב-יג, ורש”י).

אולם מי שחפץ לסיים את השמיטה ככתוב בתורה (בעיקר בגינות נוי ובשדות שאין בהן דחיפות), ימתין עד אחרי סוכות, וכך כתב גם ר’ טוביה בן אליעזר (רב גדול בבלקן מימי רש”י) במדרש ‘לקח טוב’ (לדברים לא – תודה לרב יהודה עמיחי ממכון התורה והארץ, שמצא את מדרש ‘לקח טוב’ כדעתי, ואת רמב”ן והרב קוק, שהתירו).

לדעתי, הזמן של חגי תשרי בתורה איננו שייך לתוספת שביעית שהייתה נהוגה בימי בית המקדש, אלא הוא כמו ‘בין השמשות’ בסוף השבת; ‘צאת השבת’ כמו “צאת השנה” – השמש שקעה, אבל השבת יוצאת רק ב’צאת הכוכבים’ – אמנם התחילה השנה השמינית בא’ בתשרי, אבל השביעית בתורה מסתיימת רק בחג הסוכות-אסיף “בצאת השנה”.