נס קיבוץ גלויות

פתח דבר לספר בשם זה, שיצא בידיעות-ספרים

הנני ציוני-מאמין בהשקפתי, יהודי-ישראלי בזהותי.

אני מאמין שהציונות אינה מאפשרת כל הפרדה בין יהדותי לישראליותי. היא גם הפירוש הנכון והשלם לתורת משה ולדברי חז”ל והיא התגשמות כיסופי הדורות.

אני מאמין שה’ א-לוהי ישראל הוא הגואל את עמו, כי אין זולתו. לגודל הפתעתי, דווקא ציבורים הנחשבים ‘אמוניים’ מפקפקים ביד ה’ המכוונת את תהליך הגאולה, ומעמידים בפניו תנאים מתנאים שונים לשלמות הגאולה. הציונות היא עבורי בית משותף לכל התקוות, לכל שאיפות הגאולה ותיקון העולם והחברה. הגאולה היא תהליך שראשיתו ועיקרו – שיבת ציון וקיבוץ גלויות, בין אם ארץ ישראל שבידינו יותר שלמה ובין אם היא יותר מחולקת, למרבה הכאב והצער.

אני רואה בקיבוץ גלויות את הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, מפני שאין עוד עם ששרד אלפי שנים בכל קצות הארץ וחזר לארצו. אף בהיסטוריה היהודית – גם יציאת מצרים וגם שיבת ציון מבבל באו מכיוון אחד ובראש אחד; הן לא היו קיבוץ גלויות. אין אדם שראה מעולם תופעה כזאת, עד ימינו.

קיבוץ גלויות הוא הסמן העיקרי בנבואות אחרית הימים – בתורה, בנביאים ובכתובים (ראה למשל: דברים ל’, ישעיהו י”א, ירמיהו ל”א, יחזקאל ל”ז, תהילים ק”ז). קיבוץ גלויות הרי מתרחש לנגד עינינו זה כמה דורות – לפיכך זו ההוכחה הניצחת לאמת התורה והנבואה, להימצאות ה’ בקרבנו. אין צורך בראיות נסתרות; די לנו במראה עיניים: “כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן” (ישעיהו נ”ב, ח)

מבחן האמונה ומבחן המעשה בדורנו הם היחס לציונות ולמדינת ישראל, על כל מגרעותיה ופגמיה. כל שאר ההגדרות והבעיות אמנם חשובות הן, אך בשוּרה השנייה.

ואני רואה ושומע דברי ייאוש, תסכול ואכזבה מן הציונות בכלל, וממדינת ישראל ומוסדותיה בפרט. אני רואה ושומע אנשי ציבור וחברי כנסת נכבדים לשעבר נוטשים את הציונות בפרהסיה;  רבנים פוסט-ציוניים, שחדלו מלדבר על מדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה, וחזרו לדבר על ‘השלטונות בארץ הקודש’, ואף דוחפים צעירים וצעירות לעבר עמדות ‘נטורי קרתא’ ושיריהם; יש אנשי אמונה שחדלו מלומר תפילה לשלום המדינה, או שאינם קמים לכבודה; ויש אף המחפשים תחליף ‘למשטר הציוני’, למרבה הצער_ כמו שייכים ואימאמים אויבי הציונות, הנושאים את שם א-ללה לשווא ולשקר, בהטפתם ובמאמציהם להקריב לו ‘זבחי אדם’ – תועבת ה’. אני רואה ושומע פוסט-ציונות בכל המחנות והתנועות, כמין גל עכור של נסיגה וחולשה, של קטנות מוחין וקוצר רוח, שהורתם בייאוש ואחריתם בייאוש.

ואני רואה את שורש העניין בציפיות מופרזות שנכזבו, בחלומות שהתנפצו, בתפילות ובכיסופים ששבו אחור. דור שלם גדל על התפישה שהגאולה הולכת ומתקדמת כ’איילת השחר’ שבקע אורה (ירושלמי ברכות, פרק א’ הלכה א), פורצת כשמש העולה ואינה חוזרת לאחור – “הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם” (משלי ד’ יח) – ורק עננים שונים עלולים לכסותה לזמנים קצרים. התדהמה העולמית מניצחון ‘ששת הימים’ העצימה תפישה זו, והמשברים, המלחמות, ההסכמים והנסיגות שבאו אחר כך, ערערו אותה. רבנים ידועי שם הבטיחו כי ‘היו לא תהיה’ ו’לא תהיה נסיגה’ – והיו הייתה. עם ישראל ונציגיו הנבחרים לא קיבלו תפישות אלה.

רבים מבני הנוער, ואף חיילים וקצינים במילואים, היו מוכנים לכל מעשה של מסירות גוף ונפש, ומעטים אף הגיעו לפשעים ולמעשי טירוף גמורים – הכול כדי ‘לעצור’ את הנסיגה, לעשות הכל כדי ש‘השמש העולה’ לא תיסוג אחור. כאשר נכשלו, הפכו קצתם לקנאים פוסט-ציוניים ממש וקצתם שברו כיוון אל קצוות אחרים. רבים נותרו נבוכים ותוהים, במקומותיהם. האומנם ניתן לדבר על ‘גאולה בימינו’, עם משברים ונסיגות חריפות וקשות? ואולי, חס ושלום אין אנו ראויים כלל לגאולה שלמה?

מצאתי את עצמי פעמים רבות מרים צעירים מיואשים מן הרצפה ומחזיר להם מידת ביטחון ואמונה – גם אחרי מלחמת יום הכיפורים וגם אחרי לבנון; גם אחרי החרבת ימית וגם אחרי עקירת קטיף. שוב ושוב חזרנו לתנ”ך, ליציאת מצרים, לימי השופטים ולדברי הנביאים על הגאולה העתידית – “כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת” (מיכה ז’ טו; וראה ישעיהו י”א טז), וניסינו לחשוב: מה אמרו על יציאת מצרים בני הדור שכלה במדבר? – איך דיברו על משה ואהרון? – איך ניסו המעפילים לפרוץ בכוח ונכשלו! – ומה אמרו על המשברים והמפלות של ימי השופטים, לאורך שנים ארוכות, עד שזכו לישועה – איך עמד גדעון לנוכח הייאוש?

אכן ראיתי שהמודל של יציאת מצרים נכון הוא והולם את התורה ונבואת האמת, את החזון הציוני וגם את המציאות המסובכת, הרבה יותר מהמודל של ‘השמש העולה’, הממלא את הלבבות ענני ציפיות שאחריתם משברי ייאוש. האמת שבתנ”ך עוררה רוח מחודשת, אמונית-ציונית, מחושלת ומפוקחת, אשר יודעת לשיר בכוח ובכאב את שירה של מדינת ישראל, מדינת הנס של קיבוץ גלויות.       

על כן החלטתי לאגד את מה שכתבתי ואספתי במשך שנים רבות – את מאמרי הגאולה מפסח לעצמאות, לימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, את פרקי הקריאה והשיר לסעודת ליל העצמאות – ולהוציאם לאור יחד. אני מושיט ‘יד אחים’ למי שחפץ לשוב אל דרך ‘האורות’ – לשוב ולהאמין בה’, צור ישראל וגואלו, בידו הגדולה המקבצת גלויות לציון. הוא המכונן לנו את מדינת ישראל ומוסדותיה הנבחרים, מכוח רצונו ובחירתו של עם ישראל בארצו, כי רק עם ישראל היושב בארצו מייצג בעולם שלנו את כנסת ישראל כולה – “הלוך אחרי רוב יושבי ארץ ישראל” (הוריות  ג ע”א).

נכתב לראשונה בערב פסח התשס”ח
3320 שנה ליציאת מצרים
170 שנה לראשית ‘הקץ המגולה’
60 שנה למדינת ישראל

הצעה לסדר

ספר זה בגלגוליו המוקדמים שימש אותי שנים רבות, הן בחינוך לאמונה ולציונות, הן בהוראת פרקי יסוד בהיסטוריה ציונית, הן בהכנות לטקסים ואירועים לקראת יום העצמאות, ובמיוחד לניהול סדר משפחתי בליל העצמאות. בליל החג אני נוהג לבקש מן המסובים, שכל אחד יבחר לו דמות היסטורית אחת מן המקראה, ויקרא קטעים הקשורים אליה. בין קטעי הקריאה שרים את השירים המשובצים באותו הפרק. יחד עם הצעת הקידוש, ועם “שיר המעלות בשוב ה’ את שיבת ציון, היינו כחולמים”, יש כאן בסיס לסדר רווי ומלא בליל העצמאות. ברור לי, שלא ייכון חג בישראל בלא מנהגי שולחן וסעודה, ולאורך ימים תפקידם חשוב יותר מן התפילות והטקסים, וליל הסדר המקורי יוכיח. אם ישמש ספר זה למטרה זו במשפחות ישראליות רבות – והיה זה שכרי, ושכרה של אשתי, העורכת בכישרון ובהשראה את שולחן הסדר בליל העצמאות זה שנים רבות. תודה וברכה לכל אלה שסייעוני בהכנת הספר בכל גלגוליו, ותודה מיוחדת לרב בני לאו ולמנהל ידיעות-ספרים דב איכנולד, ולעורך אביעד יחיאלי, על ההוצאה הטובה והיפה שלפניכם.

באמונה ובאהבה,
יואל בן-נון

 

דבר העורך

הספר שלפניכם הוא עיבוד ועריכה מחדש של ספר קיים. בגרסתו הקודמת הספר היה בנוי משני חלקים: א. רצף מאמרים מפרי עטו של הרב יואל בנושאי פסח ויום העצמאות; ב. מקראה ארוכה ומגוונת של קטעים ושירים. בספר זה המאמרים עובדו מחדש, חולקו לשערים, ולכל שער הצמדנו חלק מן המקראה, קטעי הגות ושירה המתאימים לנושא השער. כך נבנו חמשת שערי הספר, ממאמרים ומקטעי מקראה.

מאמרי הספר מסודרים באופן כרונולוגי כפול – על פי לוח השנה ועל פי רצף ההיסטוריה: מחג המצות, חג היציאה ממצרים, דרך ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, ועד לחג העצמאות; ומתפיסת הגאולה במקרא ובחז”ל, דרך עיסוק נרחב במהפכה הרוחנית של הציונות, דרך התלאות והאסונות, ועד להקמת מדינת ישראל. גם המקראה (לחלקיה) בנויה בסדר כרונולוגי: תחילתה בקריאות העלייה לארץ מימי הביניים ועד העת החדשה, במרכזה המהפכה הציונית – הלאומית והאמונית – וזיכרון הנופלים והנספים, וסופה בהגשמת החזון – תקומת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

הספר אמנם נעוץ בעבר, אך משוקעת בו קריאת כיוון אל ההווה והעתיד. הספר קורא לשיבה – שיבה אל הציונות, שיבה אל תחושת השותפות בגורל ובייעוד. הספר שואף לצקת תודעה שניתן להיאחז בה אל מול המציאות הספקנית והפופולארית של היום; לבנות מחדש קומת-כלל מאוחדת שתשתלב ברוחות הפרט המנשבות באוויר.

דמות הספר כדמות מחברו. הספר בנוי על קריאה חדשנית וישרה של המקורות וההיסטוריה, ואין בו לא נשיאת פנים ולא רתיעה מלומר אמתות חדות כתער, גם אם קשה לקבלן. הספר רצוף תודעה ציונית לוהטת אך מפוכחת, אמונה מלאה בה’ ובישועתו אך בד בבד הכרת תודה ונתינת מקום בתהליך הגאולה גם לאלה שאינם מאמינים בו. חצי הביקורת שבספר מופנים כלפי הקבוצות המתבדלות, וכלפי אלו הטוענות לבלעדיות אידיאולוגית. למולן נישא בגאון דגל האחדות ותחושת הסולידריות לכל השותפים בבניין הארץ.

הקורא בספר זה ייחשף למשנה ציונית סדורה ויעניק לעצמו חג עצמאות מלא וגדוש, חג הספוג בהכרת תודה על מה שניתן ונבנה, ובהכלת הכוחות השונים המתהלכים בקרב העם בישראל.

ראשית ברצוני להודות לרב יואל, על האמון שנתן בי לערוך את ספרו. אין זה פשוט להפקיד בידי אדם אחר פירות עבודה של שנים,  ולהסכים כי יסדרם לפי ראות עיניו ויעשה בהם כבתוך שלו. העבודה עמו הייתה לי שיעור מאלף, ואני מודה לו על הנכונות להקשיב, לבחון מחדש ולקבל.

שלמי תודה נתונים למערכת הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות, לדב איכנולד בראשה ולרותי בן ארי מנהלת הפרויקט, על הנכונות להוציא את הספר לאור ועל מסירת מפתחות העריכה בידי. כמו כן תודה למפיק הספר, קותי טפר, על התקנת הספר לדפוס, ל______ על שהיטיב/ה את הלשון ול______ על הצורה הנאה שהתקינ/ה לספר.

תודה מיוחדת שמורה עמי לאנשי משפחה ולחברים שניאותו לקרוא חלקים מן הספר ולהעיר את הערותיהם המחכימות. על כל אלה תבוא ברכה.

אביעד יחיאלי

אדר התשע”א