נס שחרור ירושלים

מתוך סדרה הפורסמה לראשונה בעולם קטן

אין עיר שנבואות התנ”ך עסקו בה כמו ירושלים * שחרור ואיחוד ירושלים בששת הימים הוא ראוי ומתאים לנבואות שנכתבו עליו

“כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה’… עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל” (ישעיהו לא, ה); “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם” (שם כז, יג).

“כֹּה אָמַר ה’ עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם… קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה’… כִּי טוֹב ה’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (ירמיהו לג, י–יא).

“בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” (שם, טז).

“כֹּה אָמַר ה’… עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת (=כיכרות, גנים רחבים) יְרוּשָלִָם… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ; כֹּה אָמַר ה’… כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם? גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה’?” (זכריה ח, ד–ו).

כשהייתי בן 8 נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים; בעלייה לירושלים הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול ואמר לנו: “שם התותחים הירדניים!” שאלתי: “והם יכולים לירות עלינו?” ענה המדריך: “כן!”

כשהייתי בן 8 נסענו לטיול בית ספר מחיפה לירושלים; בעלייה לירושלים, הראה לנו המדריך את נבי סמואל בראש ההר ממול, ואמר לנו: שם התותחים הירדניים!

שאלתי: והם יכולים לירות עלינו? – ענה המדריך: כן! 

אינני יכול לשכוח את התכווצות הבטן, פחד טבעי של ילד שנוסע בתוך אוטובוס, שעלול להפוך ברגע אחד למלכודת מוות.

בגיל 21, בשרות המילואים הראשון שלי בחטיבת הצנחנים 55, עם פרוץ המלחמה היינו ערוכים (ליד גבעת ברנר, מול תל נוף) לצניחה בסיני, מדרום לאל-עריש –

איש לא חשב שנילחם בירושלים!

בסביבות 11 לפנה”צ החלו הירדנים לירות בירושלים, ולאורך כל הקו הירוק, וכעבור שעתיים בוטלה הצניחה! עלינו לירושלים בדרך צובא-כסלון, כי כביש 1 היה סגור; הירדנים ירו; כשהגענו לגובה, ראיתי מנבי סמואל הבהקים של ירי תותחים, ונזכרתי במראה ובהרגשה מגיל 8 – הירדנים ירו על ירושלים הנצורה, 60 יום בתש”ח, ועוד יום אחד, בתשכ”ז.

שלושה שבועות לפני כן, מו”ר הרצי”ה זצ”ל בליל העצמאות התשכ”ז (‘מזמור י”ט’), לא צפה עתידות, אלא תיאר רק את נשמתו הקרועה מתש”ח כאשר חש את גודל השעה (בדיוק כשהחל השריון המצרי לנוע לתוך סיני, ולאיים על ישראל), וזעק מנשמתו הפצועה:

‘איפה שכם שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה חברון שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? ואנחנו שוכחים את זה? ואיפה כל רגב ורגב מאדמת בית חיינו?’

תחת הלם ההפתעה וחרדת המלחמה הבלתי צפויה, קמה ממשלת אחדות לאומית לעם ישראל ערב ששת הימים – לראשונה מאז ימי דוד ושלמה (כי בבית ראשון היה פילוג בין יהודה לישראל, ובבית שני התגברה שנאת החינם דווקא בתקופה החשמונאית!) – רק אז זכינו לשחרור ירושלים, ולחזור גם ל’שכם, חברון ויריחו’.

אמנם לא מיד – צה”ל צפה עשרת אלפים הרוגים (!) והממשלה חששה ונרתעה. 3 שבועות של היסוסים הובילו את מצרים וירדן לברית צבאית עם תרועות ניצחון בתקשורת הערבית. לחיל האוויר הייתה תכנית מוכנה, והיא הצליחה מעל ומעבר לציפיות – בפעם יחידה בהיסטוריה נמחקו 7 חילות אוויר בבסיסיהם בתוך 3 שעות! מאז, ובגלל זה, חונים מטוסי קרב מתחת לאדמה, בכל העולם!

מי חשב  על ירושלים?

נשיא מצרים נאצר חשב, שאם ישראל תעז לתקוף את מצרים, יכבוש הלגיון הירדני את ירושלים; הוא התסיס את ירדן עד שחוסיין נכנע, טס לקהיר, וקיבל עליו גנרל מצרי (עבד אל-מונעים ריאד) כמפקד עליון על צבאו, והוא הכריח את מדינת ישראל לשחרר את ירושלים בקרבות קשים מאד. 180 לוחמים נפלו במערכה על ירושלים, כמעט כולם ביום אחד, כ”ז באייר תשכ”ז.

אחרי יום הקרבות היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזיאון רוקפלר; באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה”ל, הרב שלמה גורן זצ”ל; שאלתי אותו בזהירות: ‘רבנו, אחרי כל הקרבות שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה’? ענה לי: ‘יואל אל תדאג, יהיה בסדר’! קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה”ל לא לדאוג, והפסקתי לדאוג.

אולם הרב גורן דאג הרבה יותר ממני.  השמועות היו נכונות – צה”ל קיבל הוראה משר הביטחון משה דיין, לא להיכנס לעיר העתיקה, בה התבצר גדוד ירדני מצויד היטב, שרובו חנה בהר הבית!

כשנפטר הרב גורן, סיפר מפקדנו מוטה גור ז”ל, שהרב גורן ניסה לשכנע אותו, שהוא חייב לכבוש את העיר העתיקה – ‘ההיסטוריה היהודית לא תסלח למפקד בצה”ל, שעמד בשערי העיר העתיקה, ולא כבש אותה’! ‘כבוד הרב’, ענה לו מוטה גור, ‘מההיסטוריה היהודית אני מקבל השראה ותעצומות נפש – פקודות אני מקבל מממשלתי הנבחרת!

ממשלת האחדות הלאומית הוזעקה באותו לילה לישיבת חרום, על ידי יגאל אלון ממפלגת העבודה, ומנחם בגין מתנועת החרות – ושם נתקבלה החלטה היסטורית, להטיל על צה”ל לכבוש את העיר העתיקה. מוטה גור קיבל את הפקודה מממשלתו הנבחרת.

באותו הזמן ממש, ביקש המפקד הירדני הנצור, אישור לצאת מן העיר כל עוד פתוחה לפניו הדרך משער האריות ליריחו – הוא לא רצה להילחם עד האיש האחרון.

הירדנים, ‘שומרי המקומות הקדושים’, בלי ספק לא היו מאשרים לו, אבל הגנרל המצרי (שהכניס אותם למלחמה) לא הבין כלום ב’מקומות קדושים’, וגם לא הכיר את העיר העתיקה, ואת הלחימה הצפויה בה מסמטה לסמטה, מחלון לחלון ומגג לגג – והוא אישר לירדני לצאת מן העיר!

איש מאיתנו לא יכול אפילו לשער מה היה קורה אילו היו המוני חללים, שלנו ושלהם, ברחובות העיר העתיקה, איזה ‘מִסְפֵּד בירושלים’ היינו שומעים על המוני החללים, והאם היינו יכולים להישאר בירושלים שלמה ומשוחררת, כשעולם ומלואו מתארגן ‘להצלת המקומות הקדושים’ –

צה”ל לא ידע שהכוח הירדני יצא מן העיר ‘לפנות בוקר’, והרעיש בתותחים את חומות העיר בשבע בבוקר; פגז אחד שלנו סטה מעט, והרג לנו שלושה לוחמים בכניסה לרוקפלר. כאשר מפקדנו, מוטה גור ז”ל, הגיע להר הזיתים, ושם ראה הר הבית ריק מכוחות הלגיון (שבלילה עוד נלחמו נגד הסיירת שלנו) – משם שלח את כולנו אל שער האריות, ואל ‘הר הבית בידנו’ (אני זוכר: ‘בידי’); ריח השמיכות של חיילי הלגיון עוד היה באוויר.

שום אדם לא יכול היה לביים חיזיון כזה – רק יד ה’ – או ‘רגליו’ (זכריה י”ד, א-ה) –

“הִנֵּה יוֹם בָּא לַה’… וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר…

וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר;

וְיָצָא ה’ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב;

וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם

וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה …

וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְבָּה”!

כשירושלִַם ניצלה בימי ישעיהו-חזקיהו, ניצלה כולה; כשירושלִַם חרבה בידי בבל ורומא, חרבה כולה; מתי, בירושלים יהודית, יצא “חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה” (י”ד, ב)?

בתש”ח, כשעם ישראל היה עדיין מפולג עמוקות, חרב הרובע היהודי ולוחמיו הלכו לשבי! – אך למרות המצור הכבד, וההפגזות והרעב, יתר העם לא נכרת מן העיר. בששת הימים, אחרי שעם ישראל התאחד, שוחררה העיר העתיקה, מהר הזיתים!

מאז, ההתיישבות היהודית כבר הבקיעה מזמן מעבר להר הזיתים בואכה ים המלח, כמו “מים חיים מירושלִַם, חֶציָם אל הים הקדמוני, וחֶציָם אל הים האחרון, בקיץ ובחֹרף יהיה” (י”ד, ח).

האם חייב להיות רעש אדמה עם רבבות הרוגים? אולי 70 אלף, כמו אצל דוד (שמואל-ב כ”ד, טו)? – חס ושלום!

יש כאלה שרוצים לראות רעידת אדמה נוראה, ואש מן השמים, כפשט דברי הנבואות, אולם אנחנו מתפללים “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים“, ועל כן אני מבקש מאת ה’ לפרש את פסוקי זכריה ודומיהם  לא לפי הפשט, אלא לפי האור שבקע מהר הזיתים אל העיר העתיקה בששת הימים!

---

לידים:

מתי, בירושלים יהודית, יצא “חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה”? בתש”ח, כשעם ישראל היה עדיין מפולג עמוקות, חרב הרובע היהודי ולוחמיו הלכו לשבי! – אך למרות המצור הכבד, וההפגזות והרעב, יתר העם לא נכרת מן העיר. בששת הימים, אחרי שעם ישראל התאחד, שוחררה העיר העתיקה, מהר הזיתים!

אחרי יום הקרבות היינו, גדוד 28 ומפקדת חטיבה 55, במוזיאון רוקפלר; באמצע הלילה הגיע הרב הראשי לצה”ל, הרב שלמה גורן זצ”ל; שאלתי אותו בזהירות: ‘רבנו, אחרי כל הקרבות שעברנו עוד נישאר חלילה מחוץ לעיר העתיקה’? ענה לי: ‘יואל אל תדאג, יהיה בסדר’! קיבלתי פקודה אישית מהרב הראשי לצה”ל לא לדאוג, והפסקתי לדאוג