נס תחיית הלשון העברית

שקר הנס?

הרב יהודה אלקלעי [התקנ”ח (1798) – התרל”ט (1878)] כתב בלשון הרבנית היפה שהייתה נהוגה בימיו בפרט בקרב רבנים ספרדים; לשון דרשנית, ספוגה מקראות ומדרשים, הלכה, אגדה וקבלה, לשון זורמת ונלהבת, אבל הוא גם קרא ללמוד וללמד לרבים את כללי הדקדוק, את חוקי הלשון ואת דרכי לימודה.[2]

הרב אלקלעי הציע גם לבטל את המנהגים הנפרדים בתפילה כדי שכל ישראל יוכלו להתפלל יחד ‘כמנהג ישראל’. בלשונו: “ולא תהיה תורתנו ועבודת א-להינו מנהג ספרד, אשכנז, פולין, צרפת, איטליא, וכדומה – כי אם מנהג ישראל. תורה אחת ומשפט אחד”.[3]

הרב אלקלעי הבין כי תחיית ישראל תבוא עם תחיית השפה יחד: “הכרח גדול הוא אצלנו לקבץ פזורנו מארבע כנפות הארץ להיות לאגודה אחת, כי בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו ומפורדים מאד איש מאחיו, כי לכל מדינה ומדינה יש להם [ליהודים] כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד, מה שמפריד הקיבוץ ומעכב הגאולה […].

“מעיד אני עלי שכל ימי נצטערתי על דבר זה, ולא טוב עשו אבותינו, שכל כך השכיחו את לשונינו הקדושה, ונעשתה אומתנו לשבעים אומות, ולשוננו לשבעים לשונות, אל כל המקומות אשר נפוצו בהם, וצריך כמה ימים ושנים עד שהילד יודע לתרגם את התורה. ואם יעשה ה’ איתנו ככל נפלאותיו, ויקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ לארצנו, (גם אז) לא נוכל לדבר איש אל רעהו והקיבוץ הנפרד לא יצליח.

“ואם יאמר האומר, שהקב”ה ישלח מלאכו וילמד אותנו שבעים לשון. שקר ענה, כי אין זה מדרך הנס […] ואם יוספים אנחנו כולנו, שהקב”ה יעשה נס גדול כזה חוץ מן הטבע, ועל פי הטבע כמעט שהוא דבר נמנע ובטל, שלשוננו הקדושה תשוב למכונה.

“אבל כיון שיעד הנביא יואל: ‘והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונִבאו בניכם ובנותיכם’, ונביא – הוא לשון דיבור, כמו ניב שפתיים, ויעד הנביא כי הבנים והבנות, יינבאו, (כלומר) יבינו לדבר לשון צחה ובשפה ברורה ובנעימה, לכן אין להתייאש, כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות להקים את לשוננו ולהעמידה, ולעשות אותה עיקר. והקב”ה ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים, על הבנים ועל הבנות, וילמדו לדבר צחות”.[4]

לכאן יש להוסיף את נבואות ישעיהו (יב; כו, א–ב) על שירת הגאולה: “ואמרתם ביום ההוא…”; “ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה”. ברור שאי אפשר לשיר יחד אלא בלשון הנביאים.

את חזון הנס הפלאי הזה, שהרב אלקלעי עצמו הגדירו דבר “שלא יוכל להיות בדרך טבע”, חוללה קבוצת מורים ומורות וגננות בירושלים בהנהגתו של דוד ילין תחת שרביטו של אליעזר בן יהודה, יהודי חילוני עד מאוד.

אפילו בנימין זאב הרצל, חוזה ‘מדינת היהודים’, לא חלם על תחיית העברית ונשאר דובר גרמנית בהאמינו שהעולים מכל קצות תבל ישמרו, כל אחד מהם, על שפתו ועל תרבותו, ברוח של סובלנות הדדית.

שאלה גדולה עדיין נותרה בלתי פתורה: מדוע לא שמעו אנשי קודש לרב אלקלעי, במיוחד לנוכח העובדה שאחר כך כן הלכו, מרצון או מאונס, בעקבות אליעזר בן-יהודה והרצל? ומדוע לא באו המונים עם הרמב”ן? עם ר’ חיים בן-עטר? עם תלמידי הגר”א? עם הרב אלקלעי?

יהודי מבדח

המשותף העיקרי לאמונה הבוערת של הרב יהודה אלקלעי ושל אליעזר בן-יהודה היה הדבקות בתנ”ך כבסיס הרוחני לתחיית האומה מחדש בארץ הנביאים.

אליעזר בן-יהודה, מחדש הלשון העברית, עלה לארץ ישראל ולירושלים בשנת א’ תתי”א לחורבן הבית (1881), ולזמן מה קיבל עליו עול תורה ומצוות מסיבות לאומיות, כדי לאחד חרדים וחופשיים תחת רעיון אחד – רעיון תחיית האומה. הוא גידל זקן ופאות והכריח את אשתו לכסות את ראשה, אולם בירושלים לא רצו לשמוע לו ואף רדפו אותו. או אז הוא עבר לעמדה חילונית חריפה והתמסר כל כולו לתחיית הלשון העברית ולהפיכתה לשפת דיבור יומיומית, שפה לאומית.

ירון לונדון כתב עליו: “כמו הנביאים הקנאים לשם הוא קינא לפועל ולתואר ולשם”. מילון בן-יהודה הוא מופת של יצירה בלשנית-היסטורית, ועם התחדשות הלשון העברית ותחייתה זהו נס היסטורי יחיד במינו.

במאמרו ‘שאלה נכבדה’ קרא בן-יהודה לשיבת ציון ולשיבה אל העברית: “לשָוְא יהיה כל עמלנו כל עוד לא ניתן מרכז ללאומיות, מרכז אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי הגוִיָה הזאת. לשָוְא כל עמל סופרינו להחיות את השפה, אם כל העם כולו ייוותר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות.

“נייסד חברה כזאת […] אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה, או לאלה מחו”ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ, אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם בלבד […] אם עשה נעשה הדבר הזה ויכולנו עמוד, ותשועת ישראל מהרה תצמח. ארץ ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחו”ל ידעו, כי ‘עמם’ בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה;

“גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים ייוולדו לספרות (העברית), יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק [לפרנס] את עובדיה ולהיות לאומנות בידם כספרות כל עם ועם […] וחכמת ישראל גם היא תשגה מאוד, ותעשה פרי ופרח כאזרח רענן בארצה, והיתה לברכה לכל העם. בזאת תשועת כל העם ואושר לאומתנו”.[5]

כל הדברים האלה אכן התקיימו, מילה במילה!

[1] ערוך מתוך ספרו של הרב יואל בן-נון, נס קיבוץ גלויות, תל אביב תשע”א, עמ’ 134–135, 161–167.

[2] ‘דרכי נועם’, בתוך: י’ רפאל, כתבי הרב אלקלעי, ירושלים תשנ”ה, כרך א, עמ’ 1–29.

[3] סוף ‘פתח כחודה של מחט’, כתבי הרב אלקלעי, כרך ב, עמ’ 353.

[4] מתוך: ‘מנחת יהודה’, כתבי הרב אלקלעי, כרך א, עמ’ 246–247.

[5] מתוך המאמר שהכה גלים: אליעזר בן-יהודה, ‘שאלה נכבדה’, השחר ט (ניסן תרל”ט), עמ’ 363–364.