עריכה:  אמיתי גרוסברגר

פרק א שקט, רוצחים פה

הפתיחה (א, א-ז) מסכמת את ספר התולדות האחרון של בראשית – “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה … שבעים נפש …”. ספרי תולדות כתובים תמיד בשליטה גברית, כמו שמות משפחה בימינו (גם אלה שמחברים שני שמות משפחה, זה עובד רק לדור אחד).

אבל סיפורם של בני ישראל במצרים עובר בתורה מיד לשליטה נשית – המיילדות העבריות, שפרה ופועה, הן המצילות הראשונות מגזרת פרעה.

השלטון המצרי החדש, אחרי גירוש הפרעונים השֵמיים (‘ההיקסוס’), הראשון, שהגדיר את בני ישראל כעם, ראה בהם סכנה בהיותם בסיס התמיכה של השלטון הקודם, השנוא, שהיה מזוהה עם יוסף ופעולותיו, והחל לפעול לצמצום הילודה, בעיקר של בנים. את הבנות הם חשבו לקחת להם.

גם שלטון דיכוי מנסה להסוות את מעשיו – פרעה רצה שבני ישראל הזכרים “ייוולדו מתים”, והמיילדות נדרשו לעצור את נשימתם לפני שיספיקו לבכות. הן מתחמקות בתחכום נשי – העבריות יולדות לפני שאנו מגיעות “כי חָיוֹת הנה” (א, יט), והן כבר שמעו את הבנים בוכים בלידה. המיילדות ניצחו את גזרת פרעה הראשונה.

מרתק לגלות במצבה מצרית של פרעה מֶרנֶפְּתַח, (ראו מאמרי ‘המקרא במבט היסטורי וההתנחלות הישראלית בארץ כנען’, באתר שלי) שמלך אחרי רַעַמסֵס (2), תיאור של פגיעה קטלנית בזרע של עם ישראל, כאשר הוא נמצא כבר בארץ כנען – ‘נָשַם ישראל אין לו זרע’. גם בתנך וגם מחוץ לתנך, בפעם הראשונה שהופיע ‘ישראל’ כעם, פוגעים בו בזרע, כדי לחסל את “האִיוּם המסוכן”.

הפרעונים השאירו מצבות ופסלים, ואינם. הזרע שלנו בוכה וצוחק.

פרק ב הנשים שסביבו

מושיעם של ישראל נולד וגודל על ידי נשים – אמו, אחותו ובת פרעה. הגברים אינם בסיפור, כנראה, עובדים בפרך. ואין שֵמות בפרשה זו (עמרם ויוכבד, מרים אחות משה ובִתיה בת פרעה, ייזכרו בתנך, אך לא כאן) – “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי… וַתֵתַצַב אחֹתו … ותרד בת פרעה …” (ב, א-ה).

רק למשה יש שֵם, שיש לו משמעות במצרית (‘בן’, או, ‘מי היאור’; ובלשון התורה [ב, י]: “ויהי להּ לבן … כי מן המים מְשיתִהוּ”), וגם בעברית (המָשוּי מוֹשֶה = מוציא את ישראל מן המים של מצרים), ומשה הצעיר, בבית פרעה, ידע היטב מיהם “אֶחָיו”. איך ידע? בת פרעה גילתה לו? שמר קשר עם אמו ואחותו? הנסיכים המצריים הטיחו בפניו את מוצאו? אולי הכול נכון.

כמי שגודל על ידי נשים חוש הצדק של משה חזק מאוד, וכפי שכתב הרמב”ם (מורה נבוכים חלק ב, מה), לא יכול משה לסבול עוול מעת שגדל. ביום הראשון הרג את המצרי המכה “איש עברי מאחיו” (שמות ב, יא); ביום השני התערב נגד הרשע משני אחים עברים שרבו, ונאלץ לברוח. בהגיעו למדיין, על הבאר, כפליט במקום זר, הושיע את בנות כהן מדיין הרועות, שנדחפו תמיד לדלות מים בעבור הרועים הזכרים, ולהשקות בסוף את צאנן. כך זכה משה לבית, ולאשתו.

המיילדות שפרה ופועה, אם משה, אחותו ובת פרעה, שבע בנות רועות ומהן ציפורה אשת משה – פרשת הגאולה מתחילה בידי נשים חכמות, שׂורדות.

שמות ג – אלוהים מחפש את הוויכוח

משה נדד עם צאן יתרו “אחר המדבר” (ג, א), וכך הגיע אל הר הא-לוהים, לחורב. בפעם הראשונה מאז תקופת האבות יש שוב איש עצמאי (היפוכו של יוסף) שגדל בבית פרעה ויצא ממצרים – והנה שוב מתגלה ה’ בשמו המיוחד, הפרטי, שאיננו אלא ‘פועל’ המבטא נוכחות פעילה, מושיעה – “אֶ-היֶה אשר אֶ-היֶה” (ג, יד) עִם משה ועִם ישראל בדרך התלאות הארוכה.

כאן החל ויכוח ממושך על השליחות: לא יום ולא יומיים – “לא איש דברים אנֹכי, גם מִתמוֹל, גם מִשִלשֹם, גם מאז דברך אל עבדך” (ד, י) –

אולי שבוע? אולי שנה? אולי שנים רבות?

הנושאים מגוונים: הקשר לאבות, השליחות להצלת הבנים מלחץ מצרים, גילוי המשמעות של שם ההוויה (בשני שלבים, בנגלה ובנסתר), עבודת הא-לוהים ביציאת מצרים “על ההר הזה” (ג, יב), השליחות אל פרעה בניסוח מפורט, האותות לבני ישראל, ולבסוף, בחרי אף, צירוף אהרן לשליחות שמשה נרתע ממנה.

ביסוד הדיון, שהתורה מסכמת בעבורנו פרקים פרקים, עומד הוויכוח הגדול בין “מי אנֹכי” לבין “כי אֶ-היֶה עמך” (ג, יא-יב), “ואנֹכי אֶ-היֶה עם פיך” (ד, יב) – הנבואה הישראלית מופיעה מתוך ויכוח ולא מתוך הכנעה – אברהם עמד לפני ה’ בוויכוח נוקב על צדקה ומשפט (בראשית יח, כב-כו), ומשה, גדול הנביאים, הוא גדול המתווכחים. ה’ רצה ובחר נביאים לוויכוח, מתוך עם מתווכח.

בימי ירמיהו, כאשר תם הוויכוח הגיע החורבן והסתלקה השכינה. כך קרה גם במצרים, כשהסתיים הוויכוח נעלם שֵם ההוויה במלוא משמעותו כנוכחות פעילה.

שמות ד – מדוע התנגד משה למילת בנו?

“כֹּה אמר ה’: בני בכֹרי ישראל! וָאֹמַר אליך: שַלַח את בנִי וְיַעַבדֵני! וַתְמָאֵן לשַלחוֹ, הנה אנֹכי הֹרֵג את בנך בְּכֹרֶךָ” (שמות ד, כב-כג).

המיקום התמוה של התראה זו על מכת בכורות נמצא צמוד לסיפור המוזר ביותר בכל פרקי יציאת מצרים: “ויהי בדרך במלון, ויפגשהו ה’, ויבקש הֲמיתוֹ” (ד, כד) – את מי? את משה? את מי משני “בניו” (ד, כ)? מי היה הילד שלא נימול, ולמה?

לדעת רוב המפרשים בעקבות חז”ל, היה זה הבן הצעיר שטרם נימול כי רק אז הוא נולד, ורק בתרגום הירושלמי (מארץ ישראל מימי הגאונים) כתוב שהיה זה הבן הבכור.

מדוע לא נימול הבן הבכור של משה במדיין?

לדעתי, יתרו וציפורה רצו למול, ומשה לא רצה, מפני שהם מלו לשם זהות משפחתית-מדיינית, כבני קטורה, מבני אברהם.

הוכחה לכך נמצאת בשם הבן – “גֵרשֹם, כי אמר: גֵר הייתי בארץ נכריה” (ב, כב) – ‘בבית פרעה לא הפכוני למצרי, ובארץ מדיין, במקלט הטוב והבטוח, לא איהפך למדייני’.

כשיצאו ממדיין חלה הבן הבכור “בדרך במלון”, וציפורה, שרצתה תמיד למול אותו, עשתה כן כדי להצילו. אולם משה חשב שהיא מלה לשם זהות מדיינית, ושמע בדבריה תוכחה ברורה על כך שסיכן את הילד, “כי חתן דמים אתה לי” (ד, כה). זה הביא ל”שִלוּחֶיהָ” בחזרה למדיין עם “שני בניה”, כמפורש בפרשת יתרו (יח, ב-ג).

אולם ללומדי תורת משה, נתן ה’ כאן אות על הצלת בכורות ישראל בדם המילה מכוחם של האבות, ודווקא “בדרך במלון”, לא במדיין ולא במצרים – “וָאֹמַר לָך: בְּדָמַיִךְ חֲיִי” (יחזקאל טז, ו). ציפורה, שהבינה והצילה את הבן, זכתה לשוב אל הר הא-לוהים, עם אביה ועם שני בניה.

שמות ה – האל הרע

הניסיון הראשון לשכנע את פרעה נכשל.

עבודת הפרך של בני ישראל הוחמרה.

את הביטוי “א-להי העברים” (ה, ג) פרעה הבין וידע, אבל שם ה’ המיוחד לישראל כמבטא נוכחות פעילה וקשר בלתי אמצעי, הוא לא יכול לדעת. ברשימות האלים הידועות מאז, והמוכרות בעולם העתיק, לא הופיע שם כזה (שמות רבה ה, יח).

התורה איננה רוצה לנקוב בפירוש בשמות אלילים – “ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא יִשָמַע על פיך” (כג, יג), אבל היא רומזת. ראש הפנתאון המצרי היה ‘רע’, אל השמש, המופיע תדיר בתבליטים המצריים. התורה משתמשת במילה העברית “רע”, כדי שנבין את הראש הדתי-המצרי, וגם נדע ש”רע” (במצרית) הוא “רע” (בעברית).

“ויִראוּ שֹטרי בני ישראל אֹתָם ברע (=פרעה ונוגשיו הרעים, בשם האל שלהם) לאמֹר: לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו” (ה, יט). לכן הם טוענים נגד משה ואהרן, שנתנו בפי פרעה תואנה דתית נגד שם ה’, וזו “חרב בידם לְהָרגֵנוּ” – “יֵרֶא ה’ עליכם וְיִשפֹּט” (ה, כא).

גם משה חשב כך, ואמר בתפילת ייאושו – “למה הֲרֵעֹתָה לעם הזה, למה זה שלחתני; ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה, והַצֵל לא הִצלת את עמך” (ה, כב-כג) – כבר במצרים חרד משה מחילול שם ה’ בעיני מצרים, וגם אצל בני ישראל המוכים.

משה לא רצה מכות למצרים – פרעה בדבקותו הדתית הוביל לעימות הישיר.

שמות ו – האזינו למקהלה

השליחות השלישית של משה, לקראת המכות, נפתחת בדיבור מיוחד במינו (שמות ו, ב-ח), שרק בשירת מקהלה אפשר להבינו כראוי (כל התרבויות העתיקות שרו במקהלות).

ביטויי המפתח (בשני האגפים) לקוחים בבירור משתי הבריתות לאברהם (ראו הסבר מפורט במאמרי ‘הארץ וארץ כנען בתורה’, באתר שלי) – ברית מילה וברית בין הבתרים. ברית המילה הוקמה בפועל והיא המכוננת את משפחת האבות, ואילו ברית בין הבתרים נכרתה בתרדמה ובחיזיון על האומה העתידה לקום מתוך העבדות והעינוי, ורק עתה הגיע זמנה.

החיבור של שתי הבריתות הוא חיבור המשפחות והאומה בברית יציאת מצרים, בדיוק כמו בקרבן הפסח של כל עם ישראל למשפחותיו – אומה של משפחות.

ביטויי ברית מילה                                                      ביטויי ברית בין הבתרים

וידבר א-להים אל משה,                                                   ויאמר אליו: אני ה’;
וָאֵרָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל שַ-דָּי,              ושמי ה’ לא נודעתי להם;
וגם הֲקִמֹתי את בריתי אִתָםלתת להם את ארץ כנען,

את ארץ מְגֻרֵיהֶם אשר גרו בהּ;                       

                                                     וגם אני שמעתי את נַאֲקַת 

                                                                                 בני ישראל,

                                                                     אשר מצרים מַעֲבִדים אֹתָם, וָאֶזכֹּר את בריתי;

                                                                              לכן, אֱמֹר לבני ישראל אני ה’,  

                                                                         והוצאתי אתכם מתחת סִבלֹת מצרים,

                                                                         והִצַלתי אתכם מֵעבֹדָתָם,

                                                                             וגאלתי אתכם בזרוע נְטוּיה ובִשפָטים גדֹלים;

ולקחתי אתכם לי לעם,
והייתי לכם לא-להים –

                             כל המקהלה ביחד:
               וִידַעתֶם כי אני ה’ א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים;
               והבאתי אתכם אל הארץ אשר נָשָׂאתי את ידי לתת אֹתהּ
                לאברהם, ליצחק וליעקב,

 ונתתי אֹתהּ לכם מורשה, אני ה’.

שמות ז – המכה הראשונה – תנין. לא דם

“כי ידבר אלכם פרעה לאמֹר: תנו לכם מופת …” (שמות ז, ט) – השיח מול פרעה התנהל במופתים ובמכות, בעוד השיח עם בני ישראל התנהל באותות. ‘אות’ הוא סימן ודגל; ‘מופת’ הוא חריג מזעזע; ‘נס’ הוא כמו ‘אות’ – דגל מתנוסס.

הוכחה: יש מצוות בתורה שיש בהן אות – ברית מילה ופסח מצרים, תפילין ושבת – ואין שום מצווה שיש בה מופת.

המטה שהופך לנחש או לתנין, כמו המים לדם, יכולים להיקרא ‘אות’ וגם ‘מופת’, תלוי למי הם מכוונים.

חלק מבני ישראל לא היו בטוחים בשליחות של משה, שמא “לא נראה אליך ה’ ” (ד, א), והיפוך המטה לנחש והמים לדם באו לאותת להם ששליחותו של משה אמת, והיא תחולל שינוי חד במצרים.

פרעה לא ידע מי ה’, והמטה שהפך לתנין בא לזעזע את עולם הסמלים הפרעוני בדרך שהחרטומים מכירים אותה – מאבק בתוך המגרש המצרי, וכפי שניסח זאת הנביא יחזקאל (כט, ג): “כֹּה אמר .. ה’, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התַנים הגדול הרֹבֵץ בתוך יאֹריו, אשר אמר, לי יאֹרי, ואני עשיתִני”.

בקריאה המקובלת מתעלמים מהתנין וסופרים עשר מכות מהדם, אך לדעתי אין לספור את מכת בכורות, שעומדת לעצמה, ולכל קבוצת מכות קדמה מכת אזהרה –

במי היאור: תנין (כאזהרה) – דם – צפרדע;

                 בארץ מצרים: כינים (כאזהרה) – ערוב – דֶבֶר;

                                          בשמי מצרים: שחין (כאזהרה) – ברד – ארבֶּה;  

                                                                      וחושך (כאזהרה לבכורות).

שמות ח – האם יש קשר בין ערוֹב לעורֵב?

מקובל לפרש כי מכת ערוב היא תערובת של חיות רעות. ואולי מכת ערוב היא מכת עורבים?

הערוב (כמו הארבה) השחית את הארץ, והדֶבֶר המית את מקני הבהמות.

אבי מורי, ד”ר יחיאל בן-נון ז”ל, מחנך וחוקר לשון ומקרא, קיבל (ראו בספרו ‘ארץ המוריה – פרקי מקרא’) את הצעתו של אמוץ כהן (בית מקרא, כח-א, תשמ”ג עמודים 54-55), שמכת הערוב פגעה בעיקר בחקלאות המצרית – “…תִשָחֵת הארץ מפני הֶעָרֹב” (ח, כ), על ידי להקות עצומות של זרזירים שמילאו גם את הבתים, אך השחיתו את הארץ.

אבי מורי הוסיף על כך את העיון בלשון המקרא, המשתמע גם מדבריו של רבי אליעזר (בבא-קמא צב ע”ב): “לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו” – עורב וערוב – הלשון המקראית בחרה במשקל הבינוני בעבור העוֹרֵב היחיד, ומשקל המקור, עָרֹב (כמו, ‘אָכֹל תֹאכֵל’) בעבור ההמון, להקות הזרזירים.

הפירוש המקובל – עירוב של חיות רעות, הוא רק אחד מכמה אפשרויות זיהוי שנזכרו במדרש (שמות רבה י”א, ג-ד), ופירושנו מתאים לאלה האומרים שם שהערוב בא “מלמעלה”.

שמות ט – משחקי אור וחושך

משה הוביל בעיקר את סדרת המכות האחרונה, זו שכוונה אל השמים, וזו אכן זעזעה את פרעה באמת. על המכות הראשונות הוא התגבר, ואף למד לנצל את רצונו העמוק של משה להתפלל למען מצרים ולעצור את המכות. על הברד הוא הגיב בהיסטריה – “חטאתי הפעם! ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים” (ט, כז), ועל הארבה הוא אמר – “חטאתי לה’ א-להיכם, ולכם” (י, טז).

הסיבה הנראית לעין נגזרת מהדת המצרית, שבראש הפנתאון שלה ניצב אֵל השמש. כאשר כוסתה השמש על ידי הברד, ואחר כך, על ידי הארבה, פרעה נרעש וחרד. רק אז החל גם משא ומתן רציני על תנאי השילוח.

אחרי שהמכה חלפה, והשמש שוב האירה כדרכה, התחזק פרעה באמונתו, וממילא חזר בו מכל הסיכומים. ה’ חיזק את לב פרעה, על ידי חיזוק אמונתו הדתית.

אחרי שלושה ימים של חושך יימאס לפרעה המאבק הזה, והוא יאיים על משה – “ביום רְאֹתךָ פָנַי, תָמוּת” (י, כח), ואז תבוא מכת בכורות בחצי הלילה, מידע על מתים יגיע מכל בית, ופרעה לא יֵדע אם ומתי יזרח לו אל השמש שאליו הוא נושא תפילותיו בעת הזריחה – רק אז יסכים פרעה לשילוח כולל ללא תנאים, וללא ערבויות לחזרה. אילו ידע פרעה שהשמש תזרח כרגיל, לא היה מסכים בשום אופן.

הוכחה: אחרי שלושה ימים של זריחה רגילה, הוא יחזור לאמונתו, וירדוף אחרי בני ישראל. טביעת צבאו בים סוף תתרחש באשמורת הבוקר.

שמות י – לא תישאר פרסה

יציאת מצרים, כמו קיבוץ גלויות של ימינו, חייבת לכלול את כ-ו-ל-ם

מלכתחילה אמר ה’ למשה לבקש מפרעה כמה ימי חופשה (“נלכה נא דרך שלֹשת ימים במדבר”; ג, יח; ה, ג) לעבוד את ה’ מחוץ לארץ מצרים. המטרה הגדולה של העלייה לארץ האבות נאמרה רק למשה (ג, ו-ח) ולזקני ישראל (ג, טז-יז).

אולם פרעה הבין היטב שמשה איננו מתכוון לחזור, ושילוחם של בני ישראל יהיה בלתי הפיך. לכן הוא דרש ערבויות. לנגד עינינו עומד התקדים של יוסף ואחיו שעלו לקבור את אביהם בארץ כנען, “רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גֹשֶן” (בראשית נ, ח). גם פרעה (מהמשטר החדש) דרש בדיוק את אותה ערבות – נשים טף (לפני הארבה – י, יא), ואחרי ימי החושך “רק צאנכם ובקרכם יֻצָג” (י, כד).  

אך משה לא זז מעמדתו – “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה’ לנו” (י, ט) – “לא תִשָאֵר פרסה” (י, כו), ועוד דרישה אחת, שלא נאמרה בקול, רק התבצעה בפועל – “וגם עֵרֶב רב עלה אִתָם” (יב, לח).

רק בספר נחמיה (יג, ג) נתבאר הביטוי “עֵרֶב רב” – משפחות מעורבות בנישואי תערובת עם נשים נכריות – “ויבדילו כל עֵרֶב מישראל”. הצעקה הגדולה של חכמי התורה נגד נשים נכריות ונגד משפחות מעורבות, נשמעת מימי עזרא ונחמיה עד ימינו, וחובה עלינו לשאול: מדוע לקח אותם משה ביציאת מצרים? וכי משה רבנו לא הבין אז מה שהבינו עזרא ונחמיה וחכמי התורה (מאז ועד היום), אילו בעיות חמורות צפויות ממשפחות מעורבות?

אולם משה שעמד מול פרעה, ואמר: “לא תִשָאֵר פרסה”, לא יכול להשאיר אחריו במצרים שום משפחה מעורבת, שהיה בה אחד מישראל, כי יציאת מצרים, כמו קיבוץ גלויות של ימינו, חייבת לכלול את כ-ו-ל-ם.

שמות יא – טירוף מערכות

הפרק נראה קצר, רק עשרה פסוקים לסיכום המכות, אבל זה מבט מטעה. בעת מהפכה גדולה שוררת מהומה רבתי, וכל סדרי הזמן וההיגיון הטבעי נטרפים.

לפי הכתוב, ה’ נתן למשה את נבואת ההתראה על מכת בכורות תוך כדי עמידתו מול פרעה, ותוך כדי המשא ומתן האחרון שהתפוצץ. פרעה מכריז – “אל תֹסף ראת פני”, משה מתאר את ההיתר לבני ישראל לצאת שפרעה צפוי לתת “בחצי הלילה”, ורק אז יוצא “מעם פרעה בחרי אף” (יא, ח). בנקודת השיא של המאבק מול פרעה – הנבואה למשה והשליחות אל פרעה הופיעו ממש ביחד.

חלק מתחושת אי הסדר נובע מחסרונם בפרק של שני פסוקים מכריעים על מכת בכורות, שהתורה הקדימה אותם לתחילת שליחותו של משה (כפי שהסברנו בפרק ד), בשיטת “אין מוקדם ומאוחר בתורה” (פסחים ו ע”ב):

אחרי פסוק א – “ויאמר ה’ אל משה: עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים …”, שלא נתפרש בו הנגע האחרון, עלינו להשלים את שני הפסוקים, שהתורה הקדימה לפרק ד:

“ואמרת אל פרעה: כֹּה אמר ה’, בני בכֹרי ישראל – וָאֹמַר אליך: שַלַח את בני ויעבדֵני, וַתמָאֵן לשַלחו – הנה אנֹכי הֹרֵג את בנך בכֹרֶךָ” (ד, כב-כג).

אך העיקר הוא בשבירת סדרי הזמן הטבעי – בחצות ליל הפסח ישתנה הכול. בזמן הטבעי, יממה מתחילה בבוקר או בערב, זריחה או שקיעה, אבל הפסח יתחיל “בין הערבים” (=אחרי הצהריים), ובחצות לילה יהיה כמו בוקר, ותתחיל יציאת מצרים. (ראו ספרי נס קיבוץ גלויות, מהדורת תל-אביב, עמודים 77-71).

שמות יב – שני חגים באותו לילה

פסח וחג המצות הם שני חגים ולא אחד: פסח הוא יום אחד, וחג המצות שבעה ימים. פסח הוא חג ההצלה במצרים בתוך הבית הסגור, וחג המצות הוא חג היציאה ממצרים. את מצות הפסח בני ישראל אכלו עם קרבן הפסח, “עד בֹּקר”, ואכילתם הסתיימה (והנותר נשרף) עוד לפני שלקחו את הבצק שהוציאו ממצרים ולא החמיץ, ממנו נאפו המצות לדרך הארוכה, שחג המצות מציין אותה.

ליל הסדר הוא לילה משותף לשני החגים, וזהו ייחודו מכל מועדי השנה – גם פסח וגם חג מצות. יש דעה בתלמוד שחצות הלילה היה הבוקר של יום הפסח. לפי מנהגנו, אוכלים תחילה את המצה של חג המצות, של הבצק שלא החמיץ ביציאה ממצרים, ולקראת חצות לילה אוכלים את מצת הפסח, כ’אפיקומן’.

העיקר בפסח הוא הקרבן, “צלי אש ומצות על מרֹרים יֹאכלֻהוּ” (יב, ח), ואילו העיקר בחג המצות הוא איסורי החמץ – רק לא חמץ.

הלחם היפה שתפח והחמיץ מבטא את סוף הדרך, את הגאולה השלמה – לכן, בשבועות, חג הביכורים ומתן תורה, יש מצווה להקריב את לחם הביכורים דווקא חמץ (ויקרא כג, יז), וגם קרבן תודה בא “על חלֹת לחם חמץ” (ויקרא ז, יג). אבל חג המצות מחזיר אותנו אל הדרך הארוכה, שבה ‘רק לא חמץ’, כי עוד רחוקה הדרך, ועוד רב הקושי, “לחם עֹני” (דברים טז, ג).

בליל הסדר חוגגים את נס ההצלה, וכל שבעת הימים זוכרים ולומדים את תלאות הדרך, שגם היום עוד לא תמו.

שמות יג – מפגשי ירח ושמש

למה יש מצווה לזכור וגם לשמור את “חֹדש האביב” “מימים ימימה” (פרק יג, פסוקים ד, י)?

בלוח החגים שבתורה נפגשים חודשי ירח עם עונות שמש חקלאיות, וחובה לתאם ביניהם ולסגור את הפער ביניהם על ידי הוספת חודשי עיבור (7 חודשים ב-19 שנה).

המהפכה של יציאת מצרים נקבעה לפי ההתחדשות של החודש הירחי – “החֹדש הזה לכם ראש חדשים” (יב, א) – וזהו הפן של הנס ההיסטורי בלוח החגים.

לעומת זה, הטבע של הארץ החקלאית קבוע לפי העונות – פסח ויציאת מצרים ב”חֹדש האביב” הוא מפגש של טבע הארץ עם נס היציאה ממצרים – “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים … בחֹדש האביב” (של הארץ).    

ליוצאי מצרים לא היו שדות, והאביב של התבואה בארץ עוד לא היה בתודעתם. הם חיו את הנס ההיסטורי. בדיוק כך בימינו – עולמם ההיסטורי הטעון של ניצולי שואה ועולים חדשים. לעומתם, דורות הבנים שיגדלו בארץ יחיו את האביב, אך יציאת מצרים, כמו יציאת אירופה, צפון אפריקה, תימן ואיראן, רוסיה ואתיופיה, תהיה בעבורם סיפורי זקנים. מפגש הזיכרון הוא לפיכך גם המפגש בין אבות לבנים, בין עם נגאל לארץ אבותיו ובניו, בין טבע הארץ לנס ההיסטוריה.

“והיה כי ישאלך בנך מחר” (יג, יד), תאמר לו: זכור את סיפור הנס שלי, כי בלעדיו לא היו לך שדות לקצור, בהמות ובכורות, או מפעלים ומוסדות –

ואם הוא לא ישאל, אתה חייב להגיד לו (יג, ח) – “והגדת לבנך … בעבור זה” (=כל מה שאתה רואה פה בארץ) “עשה ה’ לי” (את הנס הגדול) “בצאתי ממצרים” (ומכל הגלויות). 

שמות יד – בלי טובות מפרעה

קריעת ים סוף הייתה מלחמה! בני ישראל לא יכלו להילחם נגד מרכבות פרעה, ולכן “ה’ נלחם להם במצרים” (יד, כה), ברוח עזה, בעמוד אש וענן ובמי ים סוף. טביעת הצבא המצרי הפכה את בני ישראל לעם עצמאי.

אבל אם ה’ הביא את עמו לים סוף למלחמה, מדוע לא בדרך הקצרה, “דרך ארץ פלשתים” (יג, יז)?

את ההסבר: “פן יִנָחֵם העם בִּראֹתָם מלחמה ושבו מצרימה” יש לפרש על פי המובן של השיבה למצרים במקומות אחרים בתורה ובנביאים, כשיבה לקבלת עזרה וחסות – “הוֹי הַיֹרדים מצרים לעזרה, על סוסים יִשָעֵנוּ, וַיִבטחוּ על רכב כי רב, ועל פרשים כי עָצמוּ מאד” – “לָעוֹז במָעוֹז פרעה, ולַחסוֹת בצֵל מצרים” (ישעיהו לא, א; ל, ב), ובתורה, על מלך ישראל – “ולא ישיב את העם מצרימה למען הַרבּוֹת סוס, וה’ אמר לכם: לא תֹסִפוּן לשוב בדרך הזה עוד” (דברים יז, טז), כלומר, לא תחזרו לחסות מצרית.

“דרך ארץ פלשתים” (ראו מאמרי “דרך ארץ פלשתים“) בצפון סיני הייתה הדרך הצבאית המצרית הידועה בציור המצרי (שפרסם גארדינר, 1920) עם מרכבות פרעה, מצודות ובארות מים – אילו יצאו בה בני ישראל היו עוברים ממצודה למצודה, מצדיעים למפקד המצרי, מראים את כתב השחרור של פרעה, ונשארים בני חסות – בכל זמן שיראו מלחמה, ישובו למצרים לבקש עזרה בסוסים וברכב. על פי תעודות כנעניות שנמצאו במצרים (באל-עַמַרנה), גם מלכי כנען היו נופלים לרגלי פרעה בהכנעה, רואים בו אדון ו’שמש’ ומבקשים עזרה נגד אויביהם.   

גם בימינו – החלטת האו”ם דומה לאישור היציאה של פרעה, אבל צבא מצרים פלש, ומלחמת העצמאות קבעה את גבולות הריבונות הישראלית.

שמות טו – מגילת העצמאות הראשונה שלנו

שירת הים, ששרו אותה גם הנשים עם מרים הנביאה “בתֻפּים ובִמחֹלֹת” (טו, כ), היא גם שירת הודיה לה’, וגם מגילת עצמאות.

הנס העיקרי לא היה בקריעת הים, כי אז המצרים רדפו אחרי בני ישראל “אל תוך הים” (יד, כב) שהתייבש. הנס העיקרי היה דווקא כאשר שב הים לאיתנו ו”מצרים נסים לקראתו” (יד, כז), ואכן, שירת ההודיה מדגישה את “סוס ורֹכבו רָמָה בים”, ואת “מַרכְּבֹת פרעה וחילו יָרָה בים” (טו, א, ד).

בתור הכרזת עצמאות מתארת השירה בחלקה האחרון את פחד העמים בארץ – פלשת, אדום, מואב, כנען – מפני עם ה’ שיעבור ויעלה אל נחלת ה’ ואל “מקדש” שידי ה’ יכוננו.  

מה אין בשירה?

אין גאוות ניצחון של עם ישראל, שעלולה להפיל אותו באופוריה, כי רק ה’ “גָאֹה גָאָה” בים סוף, ואין חלוקת שלל המאפיינת את שירות הניצחון – מוסר המקרא מאס בשלל ובַז לביזה, מאז אברהם, שלא רצה משלל המלחמה “מחוט ועד שרוך נעל” (בראשית יד, כג), ועד היהודים במגילת אסתר, שהמן רצה לממן את השמדתם בכספם, “ושללם לָבוֹז” (אסתר ג, יג), וכאשר ניתנה להם רשות חוקית להתגונן “ולַעֲמֹד על נפשם” (ח, יא), הם הרגו בשונאיהם הצרים אותם, “וּבַבִּזָה לא שלחו את ידם” (ט, טו-טז).

במקום גאוות שלל בזויה, מתארת השירה בפירוט את תאוות הניצחון והשלל של פרעה – “אמר אויב: אֶרדֹף, אַשיג, אֲחַלֵק שלל …”, שצללה “במים אדירים” (טו, ט-י).

שירת העצמאות של עם ה’ חותמת במלכות ה’ – “ה’ יִמלֹך לעֹלָם ועד” (טו, יח).

שמות טז – לא צריך לעשות קניות לשבת

השבת של פרשת המן היא שבת של אוהל ובית עד היום הזה. היא מתחילה תמיד בליקוט מזון, כלומר, בקניות כפולות לשבת, “לחם מִשנֶה” (טז, כב).

אחר כך באה הכנת האוכל לשבת באוהל או בבית – “את אשר תֹאפוּ אֵפוּ, ואת אשר תבשלו בַּשֵלוּ, ואת כל הָעֹדֵף הַניחו לכם למשמרת עד הבֹקר” (טז, כג) – ובניגוד לימי החול, שכל הנותר למחר התמלא רימה ותולעים, האוכל לשבת קודש נשמר כמו טרי.

ואז בא ההסבר והצו (טז, כה-כו) – “ששת ימים תִלקטֻהוּ, וביום השביעי שבת לא יהיה בו”; “היום לא תִמצָאֻהוּ בשדה”; “שְבוּ איש תחתיו, אל יֵצֵא איש מִמקֹמו ביום השביעי” (ללקוט מן, כמובן, כמו לקניות).

וכאשר יש צו, יש כאלה שעושים ‘דווקא’, ויוצאים לבדוק – ממש כמו בימינו, אבל רוב העם קיבל את מתנת השבת, והפנים אותה – “וַיִשבְּתוּ העם ביום השבִעי” (טז, ל) – ליקוט מזון וקניות – אין להם מקום בשבת.

בכל פרשת המן אין שדה שחורשות בו בהמות ועובדים בו פועלים, כי עוד אין ארץ ואין שדות – שבת בשדה תיזכר בסוף פרשת משפטים (שמות כג, יב).

בעבורנו, שבת המן היא כל כך רלוונטית, כי רובנו לא חיים בשדות, ואנו קונים אוכל מוכן וארוז (ניילון ופלסטיק במקום טל, שעטף את המן), והשדה על כל מי שעמל בו, רחוק מתודעתנו.

רק דבר אחד היה במן, שאין לנו בכלל והוא השוויון המוחלט – “וַיָמֹדוּ בעֹמר, ולא העדיף המַרבֶּה, והממעיט לא הֶחסיר, איש לפי אָכלוֹ לָקָטוּ” (טז, יח) – השבת והשמיטה אמנם באו לרסן במעט את התחרות ולצמצם את הפערים, אבל שוויון מוחלט היה רק במדבר.

שמות יז – החולשות של משה

מי שמספר לכם על ‘קדושים וטהורים’ ללא חולשות אנוש, מספר סיפורי בדים

עם שיצא ממצרים היה עדיין עם תינוק – תינוק צוהל כשרואה את אמו ואת אביו, ובוכה כשהם נעלמים מעיניו אפילו לשעה קלה.

בני ישראל מנסים את ה’ – “הֲיֵש ה’ בקִרבֵּנו אם אָיִן”? (יז, ז) – וה’ מנסה את עמו – “הֲיֵלֵך בתורתי אם לא” (טז, ד). אם המים מרים, או אין מים כלל, או אם תמו המצות ממצרים ויש רעב, בוכים. אם ה’ מרפא את המים, ומביא אוכל משמים ומים מסלע, מה טוב. כך מגיעים למלחמת עמלק – “… כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק” (י”ז, יא).

נס כמו דגל – אם הוא מתנוסס בראש התורן, כולם רואים ומתמלאים מוטיבציה, ואם הוא יורד, נבהלים ונחלשים.

תורת האמת מדגישה שלמשה “איש האלהים” (דברים לג, א) יש חולשות אנושיות “וידֵי משה כבדים” (יז, יב) – מי שמספר לכם על ‘קדושים וטהורים’ ללא חולשות אנוש, מספר סיפורי בדים. אבי מורי, ד”ר יחיאל בן-נון ז”ל (בספרו ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס”ו) בפרק ‘ה’ נִסי’ וגם באתר שלי), הסביר שידי משה היושב על האבן, נשענו על גופם ועל כתפיהם של אהרן וחור העומדים, וכך יכל משה לשחרר את הכובד בידיו, ויחד שמרו על מראה בולט לעיני הלוחמים, היד אוחזת במטה האלוהים כנס מונף אל השמים, שהם כסא ה’.

וכך הסביר משה בעצמו כשקרא למזבח  ה’ נִסי – כי יד על כֵּס י-ה”, ומשמעותם של הדברים – “מלחמה לה’ בעמלק מִדֹר דֹר” (יז, טו-טז).

שמות יח – החברים הכי טובים של בני ישראל

יתרו ומשפחתו היו הקרובים לנו מכל שבטי המדבר – בהיפוך גמור לעמלק. עובדה זו חשובה כל כך בתורה, שהקדישה פרק שלם למפגש המחודש בין יתרו למשה. יתרו בא אל משה, הקריב עולה וזבחים, והודה לה’ על הנס הגדול של יציאת מצרים.

כנראה שיתרו ומשפחתו הצטרפו אל בני ישראל בהמשך.

מה ידוע לנו על מדיָן?

ארץ מדיָן הדרומית שכנה על חוף ים סוף מדרום לעקבה, שליד אילת. הממצאים החשובים ביותר נחשפו במכרות הנחושת הקדומים בתמנע.

לצערי, מבליטים כיום בתמנע את האלילות המצרית הקדומה, שהשאירה שם סימנים, אבל העובדים בהפקת הנחושת בתמנע היו המדיָנים-הקֵינים, שהיו חרשי נחושת. הם ראו במצרים פולשים זרים, שמנסים להשליט את האלילות שלהם. כאשר עזבה המשלחת המצרית את תמנע, בתקופה קרובה ליציאת מצרים (לפי רוב הדעות), השחיתו המדיָנים את פרצופי האלים המצריים (במקדש, שליד עמודי שלמה), והפכו את המקום למקדש מדיָני, עם מצבות אבן, וללא פסלים, ועם יריעות שדומות ליריעות המשכן.

על הדרך ממדיָן למצרים (מאילת לסואץ) נמצא גוש הרים שנקרא עד היום ג’בל א-שַעירה (=הר שעיר), וקרוב יותר לסואץ – סמוך לדרך הקדומה (מדרום למעבר המיתלה) זיהה פרופ’ מנשה הראל ז”ל את ההר היחיד, שבשמו יש זיכרון ברור לסין / סיני – ג’בל סין בִּשְר (תמונות והסבר תמצאו באתר שלי, בפרקי ‘מקראות’ לפרשת יתרו, במדור ‘מדע בתורה’).

מפורש בתורה (שמות ד, כז), שהר סיני היה על הדרך ממדיָן למצרים (לא בדרום סיני, ולא בצפון סיני, ולא במדיָן עצמה).

שמות יט – עם – תורה – ארץ

עמים נולדים ומתים, גם אם הם חיים מאות שנים. כמו אנשים. לבסוף, נבלעים באדמה.

גם תרבויות וגם דתות נוצרות ומתות, נבלעות באדמה, או בתרבויות אחרות.

עם טבעי נוצר במולדתו – ומת במולדתו או בגלותו, כשגוברים עליו עמים אחרים.

ממשפחת אברהם הנודדת נוצרו עמים טבעיים רבים שהשאירו את חותמם במולדתם ונעלמו – העם המואבי, העם העמוני, שבטי מדיין, העם האדומי, זאת נוסף על שבטי ערב הישמעאלים – נְבָיוֹת וקֵדָר ויָטוּר, ועוד, ומבלי לציין את עמי האמורים והכנענים והפלִשתים. רוב העמים האלה דיברו עברית הדומה ללשון המקרא. לא השפה ולא המולדת הצילו את העמים האלה ממוות בלתי נמנע.

גם באירופה, לפני אלף שנה, לא היה כמעט אף אחד מעמי אירופה המוכרים לנו.

תמיהה גדולה יש לי על כל המבקשים טוטליות של מולדת במקום טוטליות של א-לוהים, טוטליות פגנית, ומציעים לנו, אחרי אלפי שנות חיים, לחזור ולעצב עם מואבי או אדומי.

להיות “נורמלי”

אפשר לאתר בקרקע מולדתם של רוב העמים הטבעיים שמתו שרידים ארכאולוגיים, מבנים ואף כתובות, חומר מוזאוני מעניין. נותרו מהם גם שרידי זיכרון בתנך, ואם מוצאים קשר בין פסוקי תנך ובין כתובות שעלו ונחשפו מן האדמה, מתעורר בצדק רעש גדול – כך היה כשנתגלתה בעיר דיבון שבמואב, ‘כתובת מישע’ – המלך המואבי שמרד באחאב מלך ישראל, וביתר שאת, כשנתגלתה כתובת ‘בלעם בר בעור’ בבקעת הירדן המזרחית. שתיהן כתובות בעברית עתיקה, דומה לעברית מקראית עם כמה השפעות ארמיות.

אבל כל אלה הם שרידים מתים, קברי עמים, דתות ותרבויות.

העמים האלה מתו כשם שנוצרו, לא רק מפני הרוע וההשחתה שאכלו אותם מבפנים, שהרי אלה אכלו גם בנו, ואולי אף ביתר שאת (ירמיהו ב); ולא רק מפני הכיבוש האשורי, הבבלי, הפרסי, ההלניסטי והרומי, כל אלה שהיו חזקים מהם וגם החריבו אותנו, אלא, בראש ובראשונה, כי הם נוצרו כעמים טבעיים, ומתו באופן טבעי, יחד עם האלים הפטרונים שלהם סגדו. בכולם שולט המוות.

הם לא התגבשו בכור היתוך של גלות, ולא נצרפו ביציאה מגלות. הם גם לא ראו את עצמם כנושאי שליחות מוסרית לעולם – הם לא שמעו ‘עשרת הדיברות’, ולא הנחילו אותם לעמים, לתרבויות ולדתות כבסיס של תרבות מוסרית. גם הררי הפולחן שלהם, כמו האלים שלהם, שקעו בתהום הנשייה.

“מכור הברזל” (דברים ד, כ) של הגלות במצרים, ומן הצריפה באש של יציאת מצרים, נוצר ‘עם סגולה’ (שמות יט, ה), שלא מת על אדמתו, וגם שרד בגלויותיו.

אין עוד עם ששרד בגלויות, וגם חוזר לארצו העתיקה בקיבוץ גלויות. אנחנו לבדנו.

קשה לעכל זאת, קשה להיות חריג במשפחת העמים – מי לא רוצה להיות ‘נורמלי’?

המוני ישראלים ויהודים לאורך הדורות, תחת לחץ נורא או מתוך פיתוי או אשליה, המירו את דתם כדי להיות ‘נורמלים’ – חלק הצליחו ונעלמו בתוך העמים הטבעיים, הדתות והתרבויות הזורמות, ורבים אחרים עלו על המוקד.

בתרבות המודרנית אפשר להתבולל הרבה יותר בקלות, כי אין צורך בהמרת דת – אכן, רבים מאחינו בוחרים להיעלם, מפני שרוצים לחיות חיים ‘נורמליים’, בלי משא של שליחות, ובלי פחד קיומי, אישי וגם קיבוצי (קולקטיבי). בבחירה להתבולל הם משלימים עם צו הטבע ומשלמים את המחיר הבלתי נמנע – כל אדם הוא בן תמותה, ואם אין לו מורשת אמהות ואבות שבנותיו ובניו ימשיכו אותה – מותו הצפוי הוא תחילת מחיקתו גם מכל זיכרון חי.

אולם אנו היהודים ששרדו, בחרנו בחיים, עם כל הסבל והאמונה האנומלית. שרדנו מפני שבנפשנו וברוחנו, בזהותנו ובתודעתנו, כבר נצרפנו בכור הברזל של גלות מצרים והיציאה ממנה, ושום גלות או חורבן לא יכלו לחסלנו כליל, לא החורבנות שהיו בארץ, ולא החורבנות שבגולה. אפילו השואה, שהחריבה כליל את הגלות היהודית בת אלף השנים, לא יכלה להשמידנו כי עם ישראל קם מחדש, בנס קיבוץ גלויות.

---

חופש הבחירה כמטרה נשגבת

בקונגרס הציוני הראשון אמר בנימין זאב הרצל – “… אנו, יש לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שובנו אל היהדות עוד לפני שובנו אל ארץ היהודים. אנו הבנים שיצאו – וחזרו …”.

הרצל גם חזר ואמר, שהכול תלוי ברצון היהודי – “ביהודים תלוי אפוא הדבר, אם חיבור מדיני זה יהיה לפי שעה רק רומן מדיני. אם דור זה לא הוכשר עוד, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממנו. היהודים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם, והם יהיו ראויים לה” (מתוך המבוא ל’מדינת היהודים’). בכך ביטא הרצל את הספק שלו במידת הרצון של היהודים לצאת מן הגלות, יחד עם הדגשת השיבה אל היהדות עוד לפני השיבה לארץ (מעין ‘מתן תורה מחודש’), ועם פרשנות מרתקת ל’דור המדבר’ – “יבוא דור אחר נעלה וטוב ממנו”, ברצונו בעצמאות.

בחרנו לחיות כעם חופשי בארצנו, וידענו, שחיים אלה הם חלק מחיי עולם, והם מעבר לחייו ומותו של כל יחיד – לכן, מוכנים צעירים ישראלים, שבוחרים בעצמאות ולא בגלות, להתנדב ולסכן את חייהם האישיים למען תחיית העם. אבל זה נובע מבחירה חופשית, ולא מהיתוך כפוי.

הכוכבים לא בוחרים במסלוליהם. הצמחים ובעלי החיים פועלים על פי טבעם הגנטי, ורמת הבחירה שלהם מוגבלת. בני אדם יכולים לבחור, וזה יתרונם מבריאתם.

האם ה’ הוציא את ישראל “מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה” (דברים ד, כ), כדי לצרוף אותם עד כדי ‘היתוך’ כפוי, עד שלילת הבחירה החופשית?

לבורא העולמות יש המוני יצורים חסרי בחירה וחופש בחירה, עד בלי די – בריאת האדם כבר היה בה סיכון בחופש שניתן בידו. עם היוצא לחירות “מכור הברזל”, גם חופש הבחירה שלו יתעצם – “שמע ישראל … והיה אם שָמֹע תשמעו” – אפילו השיבה למצרים עלולה לעלות כאפשרות. גם הארץ נכנסת לבחירה החופשית, וגם הגלות. לכן אנחנו חיים וקיימים גם בארץ, גם בכל הגלויות ובתנאים הקשים ביותר, וגם בשיבה לציון.

רבים הבינו (בטעות) את חרדת המוות במעמד הר סיני ככפיית ‘הר כגיגית’, ובלשון התלמוד (שבת פח ע”א) – “אם אתם מקבלים התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם”, אבל משפט זה בתלמוד אינו אלא קושיה ותמיהה, “שאם יזמינם לדין, למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקִבלוה באונס” (רש”י).

התשובה בתלמוד, כמו בתורה, היא שמעמד הר סיני נועד לשחרר את בני ישראל אפילו מפחד המוות. ‘כור הברזל’ לא היה בסיני אלא במצרים, והצריפה של העם היוצא ממצרים העצימה את חירותו, ואת יכולתו לבחור בין גלות ובין עצמאות בארץ.

הפירוש של מעמד הר סיני כאילו מטרתו ‘היתוך’ טוטלי של העם עם התורה, היא פרשנות מוטעית, כמו ‘כפיית הר כגיגית’, כאילו היא אידאל תלמודי. מתוך ההבנה המוטעית של שאיפת ‘היתוך’ טוטלית, נגזרת גם המסקנה התמוהה של ‘כישלון’, ‘ריתוך’, ‘טמפרטורה נמוכה מדי’, ועוד ביטויים אחרים. מה שנדמה לעיניים טוטליות ככישלון, איננו אלא חופש הבחירה – המטרה העליונה של נותן התורה.

מעמד הר סיני העצים עוד יותר את הבחירה, מפני שבני ישראל למדו והבינו דווקא מתוך חרדת המוות, שהא-לוהים לא בא להרוג אותם, אלא לתת להם תורת חיים: “… היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם, וָחָי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדֹלה הזאת, אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה’ א-להינו עוד, וָמָתנוּ. כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו, וַיֶחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה’ א-להינו …” (דברים ה, כ-כג).

על ההבנה הזאת ועל הבחירה הזאת (לשלוח את משה לקבל את התורה בעבורם), אמר ה’ למשה – “שמעתי את כל דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו – מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי (=לא יראת מוות, אלא יראה בחירית) … למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם” (שם, כד-כה).

כמה גדולה ההפתעה, שא-לוהים אומר – “מי יתן …” – הלוא בידיו החיים והמוות, ובידיו ליצור ‘היתוך’ כזה, ששום אדם מישראל לא יוכל להינתק מן התורה אפילו אם ירצה, ולמה לשחרר אותם, ולו במעט, מפחד המוות? כדי שיוכלו להיות עם חצוף? עם קשה עורף? עם שלא מפסיק להתווכח עם עצמו ועם א-לוהיו?

כל אדם פוחד למות מעצם בריאתו כ’בן תמותה’, ואין שום צורך ולא טעם במעמד הר סיני של ‘היתוך’ והפחדה וכפייה. בלשון חז”ל – “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” (ברכות לג ע”ב) – ה’ הוציא משליטתו את יראת השמים, במיוחד במעמד הר סיני, כדי שיהיה ערך ומשמעות לקיום התורה מתוך “נעשה ונשמע” (שמות כ”ד, ז).

ברוך השם א-לוהינו אשר נתן לנו תורת חיים, שחצי עולם חפץ בה, בדרך “מכור הברזל” אל ארץ הבחירה.

שמות כ – ל”לא תרצח” לא צריך שום הסבר

בעשרת הדיברות יש שניים עשר ‘לאווים’ (ראו הרחבת דברים באתר שלי, בפרקי ‘מקראות’ לפרשת יתרו, ‘עשרת הדיברות ו-12 הלאווים’) – שישה מול שישה, כמו בחודשי השנה, כמו בשבטי ישראל:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני                                        לא תרצח

לא תעשה לך פסל וכל תמונה                                             לא תנאף

לא תשתחוֶה להם                                                             לא תגנֹב

ולא תעבדם                                                                 לא תענה ברעך עד שקר

לא תִשא את שֵם ה’ א-להיך לַשָוא                                        לא תחמֹד בית רעך

לא תעשה כל מלאכה (ביום השבת)                                     לא תחמֹד אשת רעך

בלוח הראשון יש מסגרת אמונית תומכת, מסבירה ומאיימת. היא מכנסת ארבעה ‘לאווים’ לשני דיבורים (פעמיים: “אנכי ה’ א-להיך”), ומעמידה את כיבוד אב ואם כמקבילה משלימה ל”אנכי ה’ א-להיך”, ואת החיים הארוכים על האדמה (בארץ האבות) כסגירה חותמת ליציאת מצרים, עד כדי משפט שלם אחד – “אנֹכי ה’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים… למען יַארִכוּן ימיך על האדמה אשר ה’ א-להיך נֹתֵן לך” (כ, ב, יב).

בלוח השני יש רק ‘לאווים’ מהדהדים, בלי שום הסבר תומך, בלי ‘כי’ ובלי ‘למען’ – אפילו ההסבר שבבראשית (ט, ו) על החומרה של שפיכות דמים, “כי בצלם אלהים עשה את האדם”, איננו נזכר בעשרת הדיברות – רק האיסור המוחלט.

עשרת הדיברות הם הופעה חד-פעמית בכל ההיסטוריה של מוסר מוחלט. עוצמה זו מהדהדת במיוחד בלוח השני, דווקא מפני שאין בו שום מסגרת, ושום הסבר.

שמות ? – לפגוש את אלוהים ולהישאר בחיים

שלוש מטרות מופיעות בפרק למעמד הר סיני (ראו באתר שלי, בפרקי ‘מקראות’ לפרשת יתרו – ‘מהנהגת הנס להנהגת הדיבור’, ו’מטרת החרדה הגדולה’)  –

א. לעבור מהנהגה של נס וניסיון (שהסברנו לעיל בפרק יז), עם יד חזקה אוחזת במטה, ועם משברים חריפים בעת צמא או רעב, או אויב כעמלק, אל הנהגת הדיבור, אל דבר ה’ הקבוע והנצחי, “מן השמים”.

ב. לתת למשה מינוי נבואי קבוע, כך שבני ישראל יראו בו את נציגם לפני ה’, והוא יוכל להביא להם מלפני ה’ חוקים, משפטים ומצוות.

ג. חרדת המעמד באה לשחרר את בני ישראל מפחד המוות השולט באדם, כדי שיקבלו את התורה מתוך חירות גמורה – “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” (ברכות לג ע”ב).

מטרה זו רק רמוזה בשמות, אחרי הדיברות (כ, טז) – “ויאמר משה אל העם אל תירָאוּ (=פן תמותו), כי לבעבור נַסוֹת אתכם בא האלוהים, ובעבור תהיה יראתו (=הבחירית, החופשית) על פניכם, לבלתי תחטאו”.

בספר דברים אחרי הדיברות (ה, כ-כד) הדברים מתפרשים –

“…היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וָחָי ועתה למה נמות… אם יֹספים אנחנו לשמֹע את קול ה’ אלוהינו עוד וָמָתנוּ – כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש כמֹנו – וַיֶחי”;

בני אדם מבינים ומרגישים, שפגישה עם אלוהים פירושה מוות, “כי לא יִראַני האדם, וָחָי” (לג, כ) – רק בחרדת המוות הגדולה שבמעמד הר סיני הבינו בני ישראל, שאלהים לא התגלה להם כדי להמית אותם, אלא כדי לתת להם ‘תורת חיים’.

אף שקשה להם להמשיך במצב כזה אפילו עוד רגע, הם הבינו את העיקרון – לא לעבוד את האלוהים בתור מלאך מוות, כי אין זו עבודה ראויה לפני ה’.

שמות כא – ‘אהל הדוד תום’ התנ”כי

חוקי העבדות בתורה אל מול סיפורה המופלא של הרייט ביצ’ר סטואו

בספרה המופלא ‘אוהל הדוד תום’ תיארה הרייט ביצ’ר סטואו עבדות בית הגונה באחוזה בקנטָקי, שבה חי תום אציל הנפש עם משפחתו בטוב – אבל האדון הסתבך בחובות ונאלץ למכור את תום בהשפלה, אל עבדות אכזרית במטעי הדרום. בהפלגה, הציל תום ילדה שנפלה למים במסירות נפש, וכך זכה שוב לבית טוב. אולם האדון השני מת, ושוב נמכר תום לאדון אכזר, שהִכה אותו למוות רק מפני שלא יכול לסבול את אצילותו.

השפחה, שברחה עם התינוק כדי להימלט מהמכירה האכזרית, נאלצה להתמודד מול כנופיות של רודפים, בחסות החוקים שחייבו הסגרת עבדים בורחים גם בצפון. רק בדרכי הרפתקאות ובנס, הצליחה להגיע לקנדה, ולצאת לחופשי.

התורה לא התירה אלא עבדות בית הגונה, שבה צפוי שעבד ירצה להישאר “כי טוב לו” (דברים טו, טז), הטילה עונש נקמה על אדון שהִכה למוות עבד או אָמָה לא-עבריים (כא, כ), והחילה חובת שחרור לעבד או אָמָה לא-עבריים, אם האדון הוציא להם שן או עין (כא, כו-כז), ומעל לכול, אסרה לחלוטין להסגיר עבד בורח אל אדוניו (דברים כג, טז-יז).

באָמָה שיועדה לנישואין, התורה חייבה לנהוג “כמשפט הבנות” (כא, ט), ולא כפילגש. גם כאן וגם בשבויה יפת תואר (דברים כא, י-יד) הדגישה התורה את השוואת מעמדן לנשים בכלל, ואת האיסור למכור אותן מיד ליד. מעניין שזהו המקום שבו שהגדירה התורה את זכויותיה של אישה נשואה – “שְאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע” (כא, י) – ואם לא תזכה למעמד זה “ויצאה חִנָם, אין כסף” (כא, יא).

שמות כב – את הזעקה הזאת אסור לפספס

גר, יתום ואלמנה, כמו עניים ודלים – אין להם שום כוח, והם לא יגיעו לבית המשפט

באמצע הפרק מתחולל מעבר דרמטי מהמשפטים אל המצוות והמוסר. המשפט הרגיל בעולם כולו הוא משפט מותנֶה (מקרה > דין), שעיקרו מה ישלם המזיק, הגנב או השומר שהתרשל בשמירתו, ואילו המצוות, עיקרן באיסור המוסרי – “וגֵר לא תוֹנֶה ולא תִלחָצֶנוּ, כי גֵרים הֱיִיתֶם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תְעַנוּן” (כב, כ-כא). אבל המשפטים שבתורה כפופים לעשרת הדיברות, כפירוט והרחבה של האיסורים המוסריים המוחלטים, ובסופם חוזר הדיבור אל האיסורים המוסריים המוחלטים. גם משפטי העבדות בראש המשפטים, נובעים מדיבור “אנֹכי ה’… אשר הוצאתיך… מבית עבדים”, וגם החזרה למצוות ולמוסר מנוסחת באותה לשון, באיסורי הלחץ והונאת הגר, ועינוי יתום ואלמנה.    

במעבר הזה אנו עוברים גם מתחום השיפוט של בני אדם אשר שופטים בשם “הא-להים”, אל משפטו של ‘שופט כל הארץ’ בכבודו ובעצמו, וכאן עיקרו של הפרק – “אם עַנֵה תְעַנֶה אֹתו, כי אם צָעֹק יצעק אלי, שָמֹעַ אשמע צעקתו; וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים” (כב, כב-כג) – אוי ואבוי אם תאלצו את ה’ להתערב ולשפוט!

כדי להגיע אל בית המשפט ולקוות למשפט צדק, דרוש מינימום של כוח כלכלי-חברתי. גר, יתום ואלמנה, כמו עניים ודלים – אין להם שום כוח, והם לא יגיעו לבית המשפט. בייאושם הם יצעקו אל ה’, “ושמעתי כי חַנוּן אני” (כב, כו). חובתנו המוסרית לשמוע צעקת אביונים, כדי שלא יתעורר חרון אף ה’, חלילה. מכוח יציאת מצרים, ה’ דורש שנשמע אנחנו את הצעקה.

שמות כג – לאבותינו האביב לא היה חג

הישראלים של היום מכירים את חג האביב. אך במקרא אין חג אביב. מדוע?

כאן מגיעה התורה לחיבור בין העם לארץ. החיבור הזה לא יהיה קל, ויימשך תקופה ארוכה, בגלל האויבים –”מעט מעט אֲגָרְשֶנוּ מפניך עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ; ושַתִי את גְבֻלְךָ מים סוּף ועד ים פלִשתים, וממדבר עד הנהר …” (כג, ל-לא). בהקשר הזה זכור לי שהסופר עמוס עוז סיפר לי בביקורו בעפרה (‘מפה ומשם בארץ ישראל’), שראה פסוק זה על שולחנו של דוד בן-גוריון, בלשכתו בתל אביב, ואף ניהל עמו דיון נוקב על כך.

בתורה, אין גאולה שלמה בבת אחת!

החיבור בין העם לארץ בתורה מתחיל בשמיטת היבולים בשנה השביעית, לטובת “אֶביֹנֵי עַמֶךָ” (כג, יא), נמשך בשביתת השדה בשבת (ראו לעיל בטור שלי לפרק יז) “למען ינוח שורךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָפֵש בן אֲמָתְךָ והגֵר” (כג, יב), ונשלם בשלושת ה”רגלים”, שהם חגים חקלאיים בארץ – קציר ואסיף (כג, טז), וגם חגי העם היוצא ממצרים (ראו לעיל בטור שלי לפרק יג) – “את חג המצות תִשמֹר, שבעת ימים תֹאכַל מצות כאשר צִויתִךָ, למועד חֹדש האביב, כי בו יָצָאתָ ממצרים” (כג, טו).

האביב זו התבואה המבשילה (“כי השׂעֹרה אביב”, שמות ט, לא), אבל בכל התנ”ך לא נזכר ‘חג אביב’ – מדוע?

באביב לא היה לעם חקלאי במה לחגוג, כי התבואה מהשנה שעברה כבר נאכלה ברובה הגדול, והיבול החדש עודנו מבשיל בשדה – אבותינו החקלאים יצאו באביב של כל שנה “מִן הַמֵצַר” (תהילים קיח, ה), והמתינו בציפייה ובחרדה לסיום ההבשלה ולראשית הקציר – מכל החגים, דווקא ‘קמחא דפסחא’ כמעט לא היה להם.

גם המצה שבארץ הייתה בפסח “לחם עֹני” (דברים טז, ג), זכר מוחשי ליציאת מצרים.

שמות כד – להצליח לשלב יראה ואהבה

כאן מסתיים מעמד הר סיני במזבח “תחת ההר” עם קרבנות עולה וחגיגת שלמים, בקריאת “ספר הברית” (כד, ד-ז), ובחזיון ההתגלות של כבוד ה’ “א-לוהי ישראל” כמלך יושב על כס השמים, שלא פגע בסעודה החגיגית (“ויאכלו וישתו”, כד, י-יא).

דבר מכל אלה לא נזכר בתחילת המעמד, בקול השופר החזק ובחרדת המוות, שבפרק זה נעלמת.
רק רמז קל יש בתחילת המעמד, בחשש הגדול “פן יֶהֱרסוּ אל ה’ לראות ונפל ממנו רָב” (יט, כא), רמז לאותם אצילים (נדב ואביהוא?) שעלו וראו, וה’ חס עליהם (כד, יא).

הפתיחה מובילה ליראת ה’ הרוממה, הבחירית, ואילו החתימה מבססת את אהבת ה’ בעת החגיגה והשמחה בעבודתו. אי אפשר לזכות בקדושת הדיבור מאת ה’, בלי יראה, ואי אפשר לקבל את הדיבור, בלי אהבה.
לכן, בני ישראל יכלו לומר “נעשה ונשמע” (ז), רק כאשר שמעו “את כל דברי ה’ ואת כל המשפטים” (ג), עם קריאת “ספר הברית” (ז).

אכן, לדעת ר’ אברהם אבן-עזרא, ולדעת רמב”ן, כך היה גם סדר הדברים, ו”ספר הברית” כלל את עשרת הדיברות עם פרשת משפטים. זהו ‘פשוטו של מקרא’.

אולם חכמי התלמוד (שבת פח עא) ורש”י קראו אחרת – הם למדו מפרק כד את מספר הימים של העליות והירידות בפרק יט – “וַיִשכֹּן כבוד ה’ על הר סיני וַיכַסֵהוּ הענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן” (כד, טז).

לפי קריאתם, יש כאן שני תיאורים הפוכים של אותם הימים עצמם – גם חרדת מוות, וגם התלהבות עצומה, בבת אחת – “עִבדוּ את ה’ ביראה, וגילוּ ברעדה” (תהילים ב, יא).

שמות ? משכן הדיבור

“המשכן” איננו האֹהל (יריעות העִזים יצרו אֹהל “על המשכן”), ואיננו מקום המזבח (שעמד בחצר המשכן) – “המשכן” הוא מרבד מלכותי מפואר לכבוד ה’ המשכין בישראל את ‘שכינת כבודו’ – מעין ‘חֻפָּה’ –

אולי נצליח להבין אם נחשוב במונחים של בית כנסת:

בית כנסת איננו מקביל למשכן/מקדש, אלא לחצר המשכן/מקדש, שם התאסף העם (נסו לתאר לעצמכם גג מעל חצר המשכן/מקדש, ואת בימת בית הכנסת, כמעין ‘מזבח’). רק ארון הקודש הוא ‘מקדש-מעט’ של המשכן (ושל בית המקדש) – מקום ספרי התורה, הוא המקביל לארון העדות בקֹדש הקדשים, ואילו מקום נשיאת הכפים של הכוהנים לפני ‘הפרוכת’ (של ארון הקודש), הוא המקביל לקֹדש שמחוץ לפרוכת, ההיכל שלפני הדביר – “והבדילה הפרוכת לכם בין הקֹדש ובין קדש הקדשים” (כו, לג).  

מתחילת העשייה, יריעות המשכן ויריעות העזים חוברו בשתי מחברות (כו, ג-ו; ט-יא), והחיבור ביניהן בלולאות וקרסים הוא שיצר משכן “אחד” ואוהל “אחד”, והוא נמצא בדיוק מתחת לפרוכת (כו, לג). כך ההבחנה בין הקֹדש לבין קֹדש הקדשים נמצאת כבר בהכנת היריעות מתחילת עשייתן. אך מה משמעות ההבחנה הזאת?

על ארון העדות בקֹדש הקדשים, נאמר למשה – “ונועדתי לך שם, ודברתי אִתך מעל הכַּפֹרת מִבין שני הכְּרֻבים אשר על ארון העֵדֻת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (כה, כב) – זהו המשך מעמד הר סיני, המשך הציווי והדיבור למשה כדי לתת תורה לבני ישראל.

לעומת זה, בקודש שלפני הפרוכת יעמדו אהרן ובניו להעלות את הנרות ולהקטיר קטורת. מקֹודש הקודשים נשמע דבר ה’ אלינו, בתורה, ומן הקֹודש עולה דברינו לפניו כמו בנשיאת כפים של הכהנים – משה ואהרן, תורה ותפילה.

שמות כה – חופש ושוויון, ערכים הפוכים

תרומת הנדבה היא החופש – “מאת כל איש אשר יִדְבֶנוּ לִבו, תִקחוּ את תרומתי” (כ”ה, ב) – העשיר יַרבֶּה, והדל יַמעיט, חסרי היכולת לא יתנו כלום, ובעלי היכולת יזכו בכיבודים הראויים, ושמם ייזכר. החופש הוא רעיון נפלא, אלא שהמחיר שלו הוא בפערים הגדולים.

הדיבור הפותח (“וידבר ה’ אל משה לאמר”, כה, א) מוביל אותנו ברצף בפרשיות תרומה ותצווה, עד תומן. רק בתחילת פרשת כי-תשא מופיעים ששה דיבורים חדשים, והראשון מציב לפנינו תרומה הפוכה לחלוטין, תרומה של כופר נפש – “מחצית השקל בשקל הקדש… העשיר לא יַרבֶּה, והדל לא יַמעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה’ לְכַפֵּר על נַפשֹתֵיכֶם… וְנָתַתָ אֹתו על עֲבֹדַת אֹהל מועד…” (ל, יג-טז) – כאן תרומת החובה, הצועקת שוויון.

גם השוויון הוא רעיון נפלא – כל בני אדם נולדו שווים, ובכפרת נפשות אין שום הבדל בין עני לעשיר – אבל המחיר של רעיון השוויון הוא הכוח הנדרש כדי לגבות את מס החובה.

איך ייבנה המשכן עם עבודת אוהל מועד, גם מתרומת הנדבה החופשית, וגם ממס החובה השוויוני – הלוא במקום שיש חופש, אין שוויון, ובמקום שיש שוויון, אין חופש?

התשובה נמצאת בתחילת פרשת פקודי (בפרק לח), וכאן ניתן רק את תמציתה – את אַדנֵי הכסף עליהם ניצבו קרשי המשכן ועמודי הפרוכת, עשו מ”כסף פְּקוּדֵי העֵדה”, וגם את וָוֵי העמודים לקשירה בסוף (לח, כה-כח) – בבסיס שעליו עומד המשכן מיוצגים בשוויון גמור, כל בני ישראל, עם הקשירה בסוף – כל השאר בא בנדבה.

בסיס שוויוני, ועל גביו נדבה חופשית – איזון ראוי בין ערכים הפוכים.

שמות כו – משכן הדיבור

“המשכן” איננו האוהל (יריעות העִזים יצרו אוהל “על המשכן”), ואיננו מקום המזבח (שעמד בחצר המשכן) – “המשכן” הוא מרבד מלכותי מפואר לכבוד ה’ המשכין בישראל את ‘שכינת כבודו’ – מעין ‘חֻפָּה’ –

אולי נצליח להבין אם נחשוב במונחים של בית כנסת:

בית כנסת איננו מקביל למשכן או למקדש, אלא לחצר המשכן או המקדש, שם התאסף העם (נסו לתאר לעצמכם גג מעל חצר המשכן או המקדש, ואת בימת בית הכנסת, כמעין ‘מזבח’). רק ארון הקודש הוא ‘מקדש-מעט’ של המשכן (ושל בית המקדש) – מקום ספרי התורה, הוא המקביל לארון העדות בקודש הקודשים, ואילו מקום נשיאת הכפיים של הכוהנים לפני ‘הפרוכת’ (של ארון הקודש), הוא המקביל לקודש שמחוץ לפרוכת, ההיכל שלפני הדביר – “והבדילה הפרוכת לכם בין הקֹדש ובין קדש הקדשים” (כו, לג).  

מתחילת העשייה, יריעות המשכן ויריעות העזים חוברו בשתי מחברות (כו, ג-ו; ט-יא), והחיבור ביניהן בלולאות ובקרסים הוא שיצר משכן “אחד” ואוהל “אחד”, והוא נמצא בדיוק מתחת לפרוכת (כו, לג). כך ההבחנה בין הקודש לבין קודש הקודשים נמצאת כבר בהכנת היריעות מתחילת עשייתן. אך מה משמעות ההבחנה הזאת?

על ארון העדות בקודש הקודשים, נאמר למשה – “ונועדתי לך שם, ודברתי אִתך מעל הכַּפֹרת מִבין שני הכְּרֻבים אשר על ארון העֵדֻת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (כה, כב) – זהו המשך מעמד הר סיני, המשך הציווי והדיבור למשה כדי לתת תורה לבני ישראל.

לעומת זה, בקודש שלפני הפרוכת יעמדו אהרן ובניו להעלות את הנרות ולהקטיר קטורת. מקודש הקודשים נשמע דבר ה’ אלינו, בתורה, ומן הקודש עולים דברינו לפניו כמו בנשיאת הכפיים של הכוהנים – משה ואהרן, תורה ותפילה.

שמות כז – מה שמסתתר מאחורי המילים

האריכות והדיוק בפסוקי המשכן (החוזרים פעמיים, בציווי ובעשייה) מרמזים על ‘אדריכלות מהר סיני’ (ראו באתר שלי, פרקי ‘אדריכלות מהר סיני’ לפי שיטת מאיר בן אורי ז”ל)  – “כאשר הֶראָה אֹתךָ בהר כן יעשו” (כז, ח).

מי שחשף שיטה זו היה מאיר בן אורי ז”ל, אדריכל-אמן (וחבר קרוב לאבי מורי ז”ל). מאיר בן אורי (שאימץ את שמו מבצלאל בן אורי, בונה המשכן) הֶראָה איך הפסוקים עצמם כתובים על התכניות (כשיטה העתיקה של כתובות על קירות מקדשים, ועל הפתחים) – המילים והאותיות עצמן הן התכנית שמשה ראה בהר. צריך רק למצוא את קנה המידה לכל מילה ולכל אות. הוא לקח את המידה הקטנה הנזכרת – חצי אמה למילה בכלי המשכן, וספר 25 מילים בתכנית הארון לפי מידותיו, ו-20 מילים בתכנית השולחן לפי מידותיו.

בחצר המשכן, קנה המידה הוא 5 אמות למילה, שכן 20 עמודים לאורך 100 אמה קובעים 5 אמות כיחידה הקטנה ביותר. בפסוקי חצר המשכן, עד שמגיעים לצלע המזרחית המסובכת (כז, ט-יב), יש 50 מילים – 20 מילים “לפאת נגב-תימנה”, כמספר העמודים, 20 מילים “לפאת צפון”, ו-10 מילים “לפאת-ים” (בן אורי חישב שתי מילים שהמסורה קוראת במקף, כמילה אחת!).

בתיבת נח, 30 אמה זו המידה הקטנה הנזכרת, וזהו קנה המידה למילה. בצעירותי, אחרי שהראה לי (לתדהמתי) את המילים על גבי התכניות, שאל אותי בחיוך – היכן בדיוק היה הפתח של תיבת נח? אמרתי, שברש”י ובמפרשים לא מצאתי התייחסות לשאלה, והוא ענה בפשטות – במקום שהמילים “ופתח התבה” כתובות על התכנית.

לעולם לא אשכח הארה זו.

שמות כח – תנו כבוד!

בגדי הקודש מחולקים לשלושה סוגים – שישה בגדי כהונה “לכבוד ולתפארת” (כח, ב-ד) – “ציץ נזר הקֹדש” (לט, ל), שהוא כתר ולא בגד – ו”מכנסי בד לכסות בשר ערוה” (כח, מב).

מכנסי הבד הם המשך של אותו “עלה תאנה” מגן העדן, והוא לבוש מינימלי שאנשים לובשים בחוף הים ובנסיבות דומות לכיסוי ערווה. רוב הבגדים שבני אדם לובשים הם בגדי כבוד, המשך של אותן “כתנות עור” שה’ עשה למשפחת האדם אחרי הגירוש מהגן.

מעל לבגדים אנשים עונדים תכשיטים וסמלים. כך בבגדים רגילים, וכך בבגדי כהונה.

כשאדם מתלבש, הוא מתחיל בבגד התחתון, שמכסה ערווה, אבל בפרק בגדי הכהונה הוא נזכר אחרון, כעין הערה אחרונה, כי סדר הדברים בפרשיות אלה הוא תמיד מן החשוב והמקודש והפנימי אל הפָּחוּת והחיצוני – מארון העדות אל שולחן ומנורה, אל היריעות, אל הקרשים, והחצר בסוף – מהאפוד והחושן אל המעיל, ואחר כך הכתנות, ומכנסי הבד בסוף.

בגדי הכבוד של הכוהן הגדול ממולאים ומאירים בשמות בני ישראל – גם על אבני השוהם, שישה שישה על כל כתף, וגם 12 אבני החושן, שהם “משפט בני ישראל”, שיהיו תמיד על לבו של הכוהן הגדול – אין לו כבוד ותפארת מצד עצמו, אלא למענם של בני ישראל ולשירותם.

והציץ (=פֶּרח) נקשר על המצנפת “בפתיל תכלת”, אי אפשר שלא יזכיר את הציצִית (=תפרחת), ועליה “פתיל תכלת” – בגד הכהונה של כל אחד מ”ממלכת כהנים, וגוי קדוש”.

שמות כט – סל מצות, סל תלאות

‘מילואים’ בפינו כיום הוא שירות צבאי של מילוי השורות לפי הצורך, בעת חירום, ולקראת מלחמה. “הַמִלֻאים” (כט, כו-כז) בלשון המקרא הם ‘מילוי ידיים’, הכשרה וכניסה לתפקיד חשוב, דומה יותר לטירונות או לקורס פיקוד מאשר ל’מילואים’ בלשוננו.

“אֵיל הַמִלֻאים” (כט, לא-לג), הקרבן הנאכל בשבעת הימים אשר בהם “תְמַלֵא ידם” (כט, לה), בא עם סל מצות, שלושה סוגי מצות (כט, ב, כג) – חלות מצות (כמו מצת יד רכה), רקיקי מצות (כמו המצות הקשות), ומצות “לחם שמן”, מסולת חלוטה ברותחים וכפולה בשמן (כמו פחזניות), אך בלי לחם חמץ.

לשם השוואה, גם בקרבן תודה יש סל מצות עם שלושת סוגי המצה האלה, אך כנגדן “על חַלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זֶבַח תודת שלמיו” (ויקרא ז, יג).

מדוע?

המצות מבטאות יציאה לדרך ארוכה – אם הן “בְּלוּלֹת בשמן” (כט, ב), זה מעיד על דרך ארוכה וטובה, ואילו מצות “לחם עֹני”, שיש בהן מלח, ואין בהן טיפת שמן, מעידות על דרך תלאות.

החמץ מבטא את סוף הדרך, את האושר והעושר בהשגת המטרה, ולכן הוא חייב להופיע בקרבן תודה. אבל הכוהנים נכנסים לדרך ארוכה ומחייבת, ולעולם לא יוכלו להביט לאחור בסיפוק ולומר ‘תודה’ – מילוי ידי הכוהנים מחייב סל מצות, בלי חמץ.

בפסח ובחג המצות יצאנו לדרך תלאות ארוכה, ואנו אוכלים מצות עד היום – אבל בחג השבועות חייבה התורה להביא את “לחם הַבִּכֻּרים” (ויקרא כג, יז-כ) דווקא חמץ, כי הביכורים מלחם הארץ על פי התורה, זו המטרה של דרך התלאות.

שמות ל – מזבח הקטורת – מה כל כך מיוחד בו?

פרק החתימות והנספחים למפרט הגדול של מעשה המשכן פותח במזבח הקטורת, שנראה במבט ראשון כאילו איננו במקומו – הרי מקומו במשכן הוא אחרי השולחן והמנורה, וכך הוא יופיע באמת בפרשיות הביצוע (לז, כה-כט).

אולם המקרא רגיל במבנה החוזר וסוגר לראש (בדומה לעיקרון הכיאסטי) – כשם שפרשת משפטים, על המצוות הכלולות בה, חוזרת וסוגרת למעמד הר סיני, כך פרשיות המשכן חותמות במזבח הקטורת, ואחר כך גם בסממני הקטורת, לצד שמן המשחה.

פרשת בגדי כהונה וכניסת הכוהנים לשרת בתפקידיהם, מוקפת בפרשיות של עבודת תמיד – שמן המאור “להַעֲלֹת נר תמיד” (כז, כ-כא), לפני הבגדים – שני כבשים בכל יום לעבודת התמיד (“עֹלַת תמיד“, כט, לח-מב) – ו”קטֹרת תמיד” (ל, ז-ח), אלא שפרשיית הקטורת חותמת גם בתיאור הכלי, וגם בעבודת התמיד של העלאת הקטורת.

מה מיוחד בקטורת שנבחרה לחתימה זו? דינמיות מפתיעה, פנימה וָחוּצָה – “אחת בשנה” ביום הכיפורים, כאשר הכוהן יכפר על מזבח הקטורת “מִדם חַטאת הַכִּפֻּרים”, אנו גם נלווה במבט חרד את הכוהן הגדול עם מחתת הקטורת בידו פנימה אל קודש הקודשים, כדי לפרוש מסך כפרה מיוחד על פשעי בני ישראל “לכל חַטֹאתָם” (ויקרא טז, יב-יג, טז). בפרשת קורח ועדתו, משה ציווה את אהרן לקחת “את המחתה”, ולעצור את הנגף בעם “בין המתים ובין החיים” (במדבר יז, יא-יג).

וחז”ל לימדו, שאם אין מזבח קטורת, מניחים את המחתה במקומו (זבחים נט ע”א, רמב”ם הל’ תמידין ומוספין, פרק ג’, ב. וראו דברי הרב מרדכי ברויאר ז”ל, פרקי מקראות, אלון שבות תשס”ט, עמודים 320-318).

שמות לא – מקדש הזמן שחיללנו

יש שבת של בית, של אוהל במדבר, ויש שבת של שדה בארץ – יש שבת של עשרת הדיברות, “לא תעשה כל מלאכה” (שמות כ, י) גם בבית וגם בשדה, גם אתה ובני ביתך, וגם פועלים ובהמות – אבל בכל אלה מדובר במלאכת האדם (“כל מלאכתך”), ולא ב”מלאכת הקֹדש”, ובכל אלה לא נזכר ‘חילול שבת’, ולא נזכר עונש. רק בפרשיות המשכן נזכר ‘חילול שבת’ ועונשו הנורא, כי רק כאן, שבת עצמה נתפסת כמקדש – מקדש הזמן שקדם למקדש המקום.

שבת כמקדש הזמן אוסרת גם כל מלאכה שנחוצה להקמת המשכן, וממילא גם כל מלאכה של בניית בתי תפילה, או של כתיבת ספרי קודש (וכיו”ב), כי היא בעצמה מקדש, וחילול מקדש הוא הגורר אחריו עונש מוות.

שום אדם בן תרבות ומוּסַר איננו מחלל ‘קודש’, גם אם אינו מאמין בו, אלא אם הוא מרגיש צורך למחות על מעשי ‘חילול’ מזעזעים, שנעשים כביכול בשם ‘קודש’. ‘חילול קודש’ גורר גם כיום תגובות קטלניות.

את בית המקדש שבנו המלכים (1) והנביאים (2), החריבו הבבלים והרומאים. את השבת כמקדש הזמן ניסו גויים להחריב במשך אלפי שנים, ולא הצליחו, כי הוא לא בנוי במתחם פיזי, והיהודים ששרדו בחיים שמרו עליו מכל משמר. רק היהודים יכלו להחריב את מקדש השבת, ולהפוך את שמירתה לבחירה חופשית, והם אכן עשו זאת.

ביום שבו תחזור ההכרה הכללית כי השבת היא מקדש הזמן – איש לא יחלל אותה עוד.

שמות לב – בואו ננסה לסנגר על אהרן

שנים רבות היה הסבר זה מוזר בעיניי, עד שראיתי פסלי אלילים ניצבים על גבי עגל או פר

סימן היכר מובהק של תורת אמת הוא שהיא לא מסתירה משברים וכישלונות, ולא מייפה אותם. אולם לחטא העגל, ולאחריות של אהרן, יש הסבר תאולוגי, ויש הסבר פוליטי, וייתכן גם שילוב ביניהם. מה הביא את העם לחטא הזה?

משה הבטיח קשר ישיר עם ה’ ותורה משמים, שהיא רלוונטית לאנשים החיים בארץ – אבל משה ‘נעלם’ וגם הבטחתו ‘נעלמה’ – “קום עשה לנו אלֹהים אשר יֵלכוּ לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו” (לב, א).

ר’ יהודה הלוי (בספר ‘הכוזרי’,  מאמר א, צב-צד, צז) סבר, שהעגל היה רק בסיס שעליו אָמוּר להתייצב הבלתי נראה, והוא תחליף (אסור!) לכרובים הסוככים על הארון. שנים רבות היה הסבר זה מוזר בעיניי, עד שראיתי פסלי אלילים ניצבים על גבי עגל או פר (פסל כזה ניצב באולם הכניסה של מוזאון ארצות המקרא, בירושלים).

אמנם רש”י ורוב המפרשים הבינו שעגל “מַסֵכָה” הוא עבודת אלילים גמורה – “וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו: אלה אלֹהיך ישראל אשר הֶעֱלוּךָ מארץ מצרים” (לב, ד). מסתבר, שבקרב עם גדול ורב יהיו גם עובדי אלילים ממש, וגם כאלה שחשבו כמו ריה”ל, ואהרן ביניהם.

אהרן רצה להציל את העם מלחזור לאלילות המצרית – “אתה ידעת את העם כי בְרָע הוא” (לב, כב). רש”י (לפסוק ה) בעקבות המדרש (ויקרא-רבה פרשה י, ג), אימץ הסבר פוליטי למה שראה אהרן – “ראה חוּר בן אחותו (ממנהיגי שבט יהודה) שהיה מוכיחם, והרגוהו”. לפי זה, פרץ שם מרד אלים, שנהרגו בדיכויו “כשלֹשת אלפי איש” (לב, כח).

אהרן (“רודף שלום”) ניסה למנוע מלחמת אחים בין שבטי ישראל.

שמות לג – האופציה לעם חילוני

לפי דעות הנשמעות בדורות האחרונים, רבים היו שמחים, אולי אף נלהבים, להצעה של ה’ למשה – לעלות בלעדיו אל ארץ האבות שבה תתקיים השבועה

ה’ ניחם “על הָרָעָה אשר דִבֶּר לעשות לעמו” (לב, יד) בגלל תפילת משה הראשונה, המיידית, שעיקרה מה שחשש משה מן הרגע הראשון – המצרים יפרשו את “הָרָעָה” לישראל כניצחון הגדול של האלים המצריים (‘רע’ המצרי הוא “רָע” / “רָעָה” בעברית של משה). אבל ה’ לא רצה עוד להשכין בישראל את שכינת כבודו, כדי שמצב כזה לא יחזור עוד.

לפי דעות הנשמעות בדורות האחרונים, רבים היו שמחים, אולי אף נלהבים, להצעה של ה’ למשה – לעלות בלעדיו אל ארץ האבות שבה תתקיים השבועה. בני ישראל יירשו את הארץ ויהיו לעם ריבוני, אבל ה’ לא ישכון בתוכם – מסורת וארץ אבות לעם ‘חילוני’, בלי נוכחות ה’ בקרבו, בלי תורה וקדושה, ובלי חרון אף – למה לכם קדושה, אם אתם מחללים אותה?

בני ישראל נבהלו מאוד – “וישמע העם את הדבר הרע הזה, וַיִתאַבָּלוּ …” (לג, ד) – כבר שמעו את דברי ה’ בהר סיני, וכבר ראו את משה (שחשבו כי ‘נעלם’), חוזר ויורד מן ההר, ולא רצו לוותר על הקשר הישיר עם ה’ באמצעות משה, למרות הקשיים והסכנות הצפויות. מדוע?

מזרע אברהם היו גם האדומים. ממשפחת אברהם היו גם העמונים והמואבים. ככל העמים הטבעיים הם כלו ונעלמו. עמים טבעיים נולדים ומתים, בדומה לאנשים.

בני ישראל שכבר נגעו בנצח, לא רצו לוותר עליו. לזה יש מחיר – סבל היסטורי מתמשך, ותקופות של ריחוק ו’הסתר פנים’, כשמשה ואוהל מועד “מחוץ למחנה” (לג, ז-ח), והעם צופה מרחוק (לג, ח-י).

שמות לד – איך נוכל לדעת שסלחת

את התפילה האחרונה והמכרעת לסליחה ולהחזרת השכינה, ה’ בכבודו גילה למשה – מידות הרחמים והגמול. זו תשובת ה’ להפצרות משה – “הוֹדִעֵני נא את דְרָכֶךָ” (לג, יג).

בלוחות, בדיבור הישיר של ה’ (בגוף ראשון) נכתבה רק מידת הדין (על עבודת אלילים) –
“…א-ל קַנָא, פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים… לְשֹׂנאָי, וְעֹשֶׂה חסד לאלפים לְאֹהֲבַי…” (כ’, ד-ה).
לכן, אי אפשר היה לסלוח על חטא העגל, ומשה שבר את הלוחות, כתב העדות וההרשעה נגד עם ישראל, כמו שמשמידים ראיה מכריעה כדי למנוע משפט נורא.

בלוחות השניים ה’ יכתוב “את הדברים אשר היו על הַלֻחֹת הראשֹנים” (לד, א), אבל בעל פה, בנוסח של תפילה, מסר ה’ למשה את סודות דרכיו בהרחבה הכוללת את מידות הרחמים – “…א-ל רחום וחנון… פֹּקֵד עֲוֹן אבות על בנים…” (לד, ו-ז), וכך מתפללים לסליחה עד היום.

ההקבלה לדיברות ברורה בפקידת עוון על צאצאים, אבל בתפילה אין עוד שונאי ה’ ואוהביו, כי גילוי מידות הרחמים לא מאפשר עוד לדעת בביטחון מי שונא ומי אוהב, מי נמחלו עוונותיו, ולמי רק האריך ה’ אפו, וייפרע ממנו בבוא זמנו.

כך נולדה התורה שבעל פה, שלפעמים היא מהפכת את תורה שבכתב – בלוחות כתובה מידת הדין המוחלטת, בלי סליחה ורחמים, ובעל פה גילה ה’ למשה את מידות הרחמים והסליחה שלפני מידת הדין, וכך אמר לו בסיום – “כְּתָב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה, כָּרַתי אִתְךָ ברית ואת ישראל” (לד, כז) (ראו גטין ס ע”ב ומדרשים לפסוק).

שמות לה – איך הגעתם למספר הזה?

משה הקהיל “את כל עדת בני ישראל”, ופתח בשבת – מקדש הזמן לפני מקדש המקום. הפתיחה החגיגית, הדומה למעמד הר סיני – “אלה הדברים…” (לה, א וגם יט, ו), מזמינה דיבור חשוב, וגם שלם ומקיף, והנה “הדברים” מסתיימים בשני פסוקים, עם פרט אחד נוסף – “לא תְבַעֲרוּ אֵש בכל מֹשְבֹתֵיכֶם ביום השבת” (לה, ג). הקיצור הזה איננו הולם את הפתיחה.

בפסקה הבאה יש שוב פתיחה – “זה הדבר אשר צִוה ה’ לֵאמֹר” (לה, ד), ואחריה פרשיות שלמות ומפורטות של מעשה המשכן. הדעת נותנת שגם לדיבור שבת הייתה כאן מסכת שלמה, ואכן כך הבינו זאת חז”ל במדרש ההלכה: “אלה הדברים… רבי אומר: להביא 39 מלאכות שאמר להם משה על פה”  (מכילתא ויקהל, א). לפי זה, איסור הבערת אש היה פרט אחד מתוך רשימה ארוכה, שנאמרה “על פה”, ולא נכתבה.

אבל מנַין לקחו חז”ל את המספר 39 (=40 חסר 1)?

כקורא בתורה ידעתי שברשימת פרטי המשכן, תחת הכותרת “זה הדבר…”, יש 41 פרטים, ויום אחד האיר ה’ את עינַי, והבנתי שזו באמת רשימת 39 פרטים, שהאחרון בה מסתעף לשניים (40 מספר מקודש) –

“…את כל אשר צִוה ה’: את המשכן, את אהלו, ואת מכסהו… [נא לספור]… את בגדי השרד לשרת בקדש [שהם] את בגדי הקדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכַהֵן” (לה, י-יט).

אחרי שגיליתי זאת, אמר לי הרב שאול ברוכי, שהרעיון נזכר ב’מדרש הגדול’, וכך כתוב שם – “הרי אלו 39 ציוויין כנגד 39 אבות מלאכה שנאסרו בשבת” (ראו מאמרי ’39 אבות מלאכות בשבת – מנין?’ באתר שלי).

שמות לו – לכל שבת יש מוצאי שבת

המלאכה האחרונה בכל שרשרת ייצור היא ההובלה אל מקום הבנייה, או אל מקום המסחר, וכך מפורש בתיאור הבאת החומרים למשכן. בני ישראל הביאו יותר מן הנדרש, ומשה פרסם ‘קול במחנה’ לֵאמֹר: “איש ואִשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, וַיִכָּלֵא העם מֵהָבִיא; והמלאכה היתה דַיָם לכל המלאכה לעשות אֹתהּ, וְהוֹתֵר” (לו, ו-ז). השם “מלאכה” חל גם על החומרים, גם על מלאכת המשכן שתיבנה מן החומרים, וגם על עצם ההבאה.

כך גם במלאכות השבת בתורה – המלאכה האחרונה היא ‘הוצאה והכנסה’ – הוצאת כלים מן האוהל (הבית) אל מקום המסחר כדי ללקט מזון (לעיל פרק יז, בפרשת המן), והבאת חומרים מן האוהל (הבית) אל מקום הייצור והבנייה, להקמת המשכן, שאסורה בשבת.

גם בנביאים נזכרה השבת במיוחד בהקשר זה – בתוכחת עמוס (ח, ה) נגד המושחתים ששמרו שבת (וראש חודש), וציפו – “מתי יַעֲבֹר החֹדֶש ונַשְבּירה שֶבֶר, והשבת ונִפְתְחה בָּר (=מזון), להקטין אֵיפה ולהגדיל שקל, וּלְעַוֵת מֹאזנֵי מִרמה”.  

ובתוכחת ירמיהו (יז, יט-כז) נגד נשיאת משא בשערי ירושלים ביום השבת, כאשר כבר נפרצה חומת השבת, והמסחר שקק בשערי ירושלים בשבת (כנראה מימי מנשה מלך יהודה).

וכך מתאר נחמיה (יג, טו) את מאבקו נגד הייצור והמסחר בשבת בשערי ירושלים, בראשית בית שני – “בימים ההֵמה ראיתי ביהודה דֹרכים גִתוֹת בשבת, ומביאים הָעֲרֵמוֹת, ועֹמסים על החמֹרים, ואף יין, ענבים ותאנים וכל משא, ומביאים ירושלִַם ביום השבת”. נחמיה (יג, יט-כ) סגר את שערי ירושלים בפני הסוחרים והרוכלים, עצר את המסחר, והציל את השבת.

שמות לז – מה רע בלהתייפייף?

אבקש מהקוראים להמשיך את פרק ל”ז עד סוף פרשת ויקהל, כי זאת יחידה אחת של כלי המשכן, ומתוך פירוט הכלים החוזר על הציווי מפרשת תרומה, אני מבקש להתבונן בתיאור חריג אחד – כל כלי המשכן והחצר נעשו מן התרומה הכללית, אך בולט פסוק אחד חריג על הכיור, שנעשה ממַראות הנחושת שהביאו הנשים בהמוניהן – “ויעש את הַכּיוֹר נחֹשת, ואת כַּנוֹ נחֹשת בְּמַראֹת הַצֹבְאֹת אשר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (לח, ח).

על זה כתב ר’ אברהם אבן-עזרא (בפירוש הארוך) – “כי משפט כל הנשים להִתְיַפּוֹת, לראות פניהם בכל בֹקר במַראות נחֹשת או זכוכית… והנה היו בישראל נשים עובדות ה’, שסרו מִתַאֲוַת זה העולם ונתנו מַראותֵיהֶן נדבה, כי אין להן צורך עוד להִתְיַפּוֹת, רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל, ולשמוע דברי המצוות, וזהו ‘אשר צָבְאוּ…’, כי היו רבות”.

ואולם רש”י (בעקבות הגמרא, סוטה יא ע”ב) כתב ממש להפך – “בנות ישראל היו בידן מַראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עִכְּבוּ מלהביא לנדבת המשכן, והיה משה מואס בהן מפני שעשויים ליצר הרע – אמר לו הקב”ה: קַבֵּל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המַראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במַראָה, ומשדלתו בדברים לומר: אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם…”.

ספר שמות, ספר הגאולה, פותח במיילדות, באֵם משה ואחותו ובת פרעה, וחותם בנשים הצובאות – בתווך, מרים בשירת הנשים על הים, ומדרש חז”ל, שנשות ישראל לא היו שותפות לחטא העגל (במדבר-רבה פרשה כא, יא) – גאולת ישראל בחותם של נשים, כבר בתורה.

שמות לח – אדם נמדד בכיסו

בשאריות עץ ובד אפשר לסמוך על יושרם של אנשים הגונים, אבל לא בכסף, בזהב ובנחושת

משה רבנו, איתמר בן אהרן הכהן, בצלאל ואהליאב, הגישו דין וחשבון מדויק על מבצע התרומה והמפקד – “זהב התנופה” (29 כיכר ו-730 שקל); “כסף פקודי העדה” (100 כיכר ו-1,775 שקל); “ונחֹשת התנופה” (70 כיכר ו-2,400 שקל). לעומת זה, אין דיווח על כמויות העץ והבד לכלי המשכן, ליריעות ולבגדי הכהונה.

מכאן אנו למדים כללים מוצקים בהתנהלות ציבורית – שום מנהיג, יהא גדול כמשה רבנו, איננו פטור מחובת דיווח ושקיפות, וביקורת ציבורית, על כסף וזהב ונחושת העוברים תחת ידו. בשאריות עץ ובד אפשר לסמוך על יושרם של אנשים הגונים, אבל לא בכסף, בזהב ובנחושת.

הרמה המוסרית הזאת, שדרש משה מעצמו, מקופלת גם בדבריו לפני ה’, בעת מרד קורח, דתן ואבירם – “לא חמור אחד מהם נשאתי, ולא הֲרֵעֹתי את אחד מהם” (במדבר טז, טו).

בלשון דומה אמר שמואל הנביא בהמלכת שאול (דברים דומים כתב ב”ז הרצל בסוף מכתבו האחרון לעם היהודי, ראו ספרי נס קיבוץ גלויות (מהדורת תל-אביב, תשע”א, עמודים 230-229) – “…את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, ואת מי עשקתי, את מי רַצוֹתי…”; עם ישראל ענה לנביא – “לא עֲשַקתָנוּ, ולא רַצוֹתָנוּ, ולא לקחת מיד איש מאומה” (שמואל א, יב, ג-ד).

אמנם בימי המלך יהואש, ב”בדק הבית” של בית ה’ בירושלים אנו מוצאים נורמה אחרת – “ולא יְחַשְבוּ את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעֹשֵׂי המלאכה, כי בֶאֱמֻנָה (=ביושר) הם עֹשׂים” (מלכים ב, יב, טו).

כנראה, בימי המלוכה לא התעלו עוד לרמה המוסרית של “פקודי המשכן”, ועל תופעות חמורות מאלה נשמעו מחאות הנביאים.

שמות לט – 39, מספר קדוש

בפרקנו שוב מתגלה המספר 39 כמספר מקודש. נראה כי זהו המקור לקביעה של חז”ל כי בשבת יש 39 מלאכות אסורות

בפרק זה גיליתי שוב את רשימת פרטי המשכן (39), במקביל לרשימה הפותחת, בפרק לה – המספר נקבע במסורת חז”ל כמספר מקודש גם לאבות מלאכות האסורות בשבת. והנה התברר לי, שהרשימה כאן (לט) מוסיפה 3 פרטים, וכנגדם גורעת 3 פרטים אחרים – כך הוּכַח, שהתורה בעצמה שומרת על המספר המקודש (ארבעים, כי ה-39 מסתעף לשניים). הסיבה לשינויים ברורה גם כן – הרשימה כאן (לט) כתובה לפי חומרים, “מזבח הזהב” (לט, לח) במקום “מזבח הקטֹרת” (לה, טו); “מזבח הנחֹשת” (לט, לט) במקום “מזבח העֹלה” (לה, טז). לכן, המכסה נרשם כאן פעמיים (לט, לד), כי היה עשוי משני חומרים; גם כלים נוספו כאן. לעומת זאת, בדים של שולחן ומזבח הזהב יכלו להיבלע, כי הם עשויים מאותם עצי שטים, כמו השולחן והמזבח.

ועתה סִפרוּ נא, הַשווּ לרשימת ל”ה, וגַלוּ מה נוסף, ומה נחסר  – “ויביאו את המשכן (1) אל משה, את האֹהל (2) ואת כל כליו (3), קרסיו (4) קרשיו (5) בריחָו (6) ועמֻדיו (7) ואדניו (8)… את בגדי השרד לשרת בקדש (39) (שהם) את בגדי הקדש לאהרן הכהן, ואת בגדי בניו לכַהֵן” (לט, לג-מא) – זוהי “כל המלאכה” (לט, מג).

כאשר תלמדו את רשימת 39 אבות מלאכות האסורות בשבת במשנה (שבת פרק ז, ב), ואת הסוגיות הנלוות, תזכרו שהרשימה מחויבת למספר המקודש, שנמצא במלאכת המשכן. ועדיין יש מקום לשאול – מדוע פירטו חז”ל כל כך את מלאכות הכנת הפת, הבגד והספר, ומדוע קיצרו כל כך במלאכות הבית, האש והמסחר?

שמות מ – הגענו לצומת דרכים

יש שני המשכים לספר שמות, כמו גזע מסתעף לשני ענפים, ויקרא ובמדבר

פסוקי החיתום של הקמת המשכן, ושל ספר שמות מקבילים מצד אחד לסיום מעמד הר סיני, ומצד אחר הם מתפצלים לשני המשכים.

(כד, טו-יח)                                                                 (מ, לד-לה; ויקרא א’, א)

ויעל משה אל ההר,                                                                

וַיְכַס הענן את ההר;                                                      וַיְכַס הענן את אֹהל מועד,

וַיִשכֹּן כבוד ה’ על הר סיני,                                             וכבוד ה’ מלא את המשכן;

וַיְכַסֵהוּ הענן ששת ימים,                                   ולא יָכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד,

ויקרא אל משה                                                                     כי שָכַן עליו הענן,

ביום השביעי, מתוך הענן;                                             וכבוד ה’ מלא את המשכן;                                                                       

וַיָבֹא משה בתוך הענן,                                                                  

ויעל אל ההר…                                                                    ויקרא אל משה…

ברור מן ההקבלה, שאוהל מועד והמשכן הם המשך למעמד הר סיני, עם הענן המכסה וכבוד ה’ בתוכו. משם יימשך הדיבור למשה, ומתן תורה לא יהיה מאורע חד-פעמי, אלא דיבור מתמשך יחד עם נדודי בני ישראל “בכל מסעֵיהם” (מ, לח).

אבל המילים “ויקרא אל משה“, כמשפט המשך, בהקבלה לסיני, מוליכות אל ספר ויקרא, ואילו הֵעָלוֹת הענן ומסעי בני ישראל מובילים אל ספר בְּמדבר (ט, טו-כג), ולפי זה יש שני המשכים לספר שמות – כמו גזע מסתעף לשני ענפים – ויקרא ממשיך את הדיבור מן הקודש הפנימי – בְּמדבר הולך עם הענן והמסעות. ויקרא פותח בקרבנות – בְּמדבר פותח בצבא, ושניהם מעוגנים ונמשכים מסוף שמות.

ספר שמות איננו סיום, אלא הסתעפות, באמצע העניין, ואף באמצע המשפט – “ולא יָכֹל משה לבוא אל אֹהל מועד… ויקרא אל משה, וידבר ה’ אליו מֵאֹהל מועד לֵאמֹר”.