ימי ספירת העומר – אבלות או זיכרון?

ימי ספירת העומר הפכו בגלות לימים של אבלות, וכוונתי לגלות “משחרבה ביתר” ואבדה עצמאות מעם ישראל 1813 שנה עד שקמה מחדש מדינת ישראל; במילים אלה הסביר דוד בן-גוריון את משמעותה של מדינת ישראל כמדינת קיבוץ גלויות, כאשר הביא לכנסת את חוק השבות (בתש”י; 1950): “מדינת ישראל איננה מדינה חדשה שקמה לחופו המזרחי של הים התיכון; מדינת ישראל היא מדינתם של רבי עקיבא ובר-כוכבא, שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר”!  

מי היו 12000 או 24000 (“12 אלף זוגין”), ואף 48000 (“24 אלף זוגין”) תלמידי רבי עקיבא “מגבת ועד אנטיפרס”? (יבמות סב ב; בראשית רבא פרשה ס”א, ג) –

… ש”כולם מתו בפרק אחד, בין פסח לעצרת”, במגפת ‘אסכרה’, ובמיוחד משקיעת החמה, שאז הובאו לקבורה (בתשובה המיוחסת לרב האי גאון, אוצר הגאונים, יבמות, תשובה שכ”ח), וכל זה “מפני שלא נהגו כבוד זה לזה” (יבמות שם) –

מישהו (במיוחד בעולם הישיבות) מוכן להסביר סיפור זה לפרטיו? מהיכן צצו רבבות תלמידים, ואיך מתו כולם בפרק אחד? ואיך נסביר את הגרסה במדרש תנחומא (פרשת חיי שרה), לפיה היו לרבי עקיבא בשלב ההוא – רק – 300 תלמידים? ואיך נסביר את הסיפור (ספרי במדבר קמח; מנחות סח ב) על תלמיד אחד של רבי עקיבא שלא נהג כבוד ברבי טרפון, ומת בין פסח לעצרת? האם זו רק דוגמה?    

לדעתי, יש רק הסבר אחד, וכך גם הבין הרמב”ם (הלכות מלכים פרק י”א, ג), שהגדיר את רבי עקיבא כ”נושא כליו של בן כוזיבא המלך“, (לא פחות!) –

תלמידי רבי עקיבא היו חייליו של שמעון בן כוזיבא (=באיגרות, בר כוסבא), שמרד ברומא בתמיכתו המפורשת של מורו ורבו: “תני רבי שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש ‘דרך כוכב מיעקב’ – דרך כוזבא מיעקב” (ירושלמי תענית פרק ד’, ה) – רק בצבא לוחם אפשריים מספרים כאלה של רבבות ‘תלמידים-חיילים’, והמספר 300 מכוון כנראה למפקדים הבכירים (וראו בדברי-הימים-א פרק כ”ז בצבאו של דוד, 24000 חיילים בכל ‘מחלקה’, ורבים מהמפקדים מרשימת גיבורי דוד הכתובה בשמואל-ב סוף פרק כ”ג).

מהיכן ‘בן כוזיבא’?

‘חורבת כוזיבא’ נמצאת מדרום לאל-ערוב (‘קרית ערביה’ שבאיגרות), במרכז הרי חברון, והיא לדעתי, מקום הולדתו של שמעון; “מגבת ועד אנטיפרס” (=אנטיפטריס) הם גבולות הפריסה של צבא המרד, במרחבי ארץ יהודה, מדרום לצפון (פ’ נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית, תל-אביב תשל”ב, חלק א’ עמ’ 309-308). מחילות מסתור רבות של לוחמי המרד, אכן נמצאו בהרי חברון ובשפלת יהודה (ע’ קלונר וי’ טפר, מערכות המסתור בשפלת יהודה, תל-אביב 1987). 

מתי והיכן מתו התלמידים-הלוחמים?

מותם של תלמידי רבי עקיבא, חייליו של בן כוזיבא, התרחש (ככל הנראה) “בין פסח לעצרת” של שנת ג’תתצ”ה (135 למניינם), כאשר הצבא הרומי התקדם מירושלים, והצבא היהודי נפל מדרום לבית לחם – שרידי מחנה צבא רומי נתגלו מצפון לבריכות שלמה – אז הובקע קו החזית היהודית בצפון הרי חברון הגבוהים, בין ביתר לבין מבצר ההרודיון (בו נמצאו איגרות רבות ושרידי הבירה המנהלית של המרד); מהרודיון ומהרי חברו ברחו למערות במדבר יהודה; ייתכן מאד שהקרב עצמו הסתיים בל”ג בעומר, אבל קבורת החללים נמשכה עד “עצרת”; שארית הצבא היהודי שנותקה מהרודיון וממדבר יהודה, התבצרה בביתר, שנפלה בתשעה באב (כדברי המשנה, תענית פרק ד’, ו) – סביב התל של ביתר נמצאו מחנות המצור הרומיים, וגם סוללה רומית להבקעת החומה.

בכל נסיעה מגוש עציון לירושלים (יותר מ-50 שנה, ובמיוחד בימי ספירת העומר) אני מתבונן במחנה הפליטים דהיישה ועל מקום המחנה הרומי, וחושב על קרב ההכרעה ועל נפילת הלוחמים תלמידי רבי עקיבא מול הצבא הרומי העצום, ומשתדל לזכור!  

המגפה והקבורה

מגפת ה’אסכרה’ כנראה פרצה ביהודה בתוך המלחמה ההיא, כפי שקרה במלחמות רבות בהיסטוריה, בגלל הזיהומים הרבים שנגרמו מהמוני החללים, שהיו באים לאסוף אותם אחרי שקיעת החמה, כדי שלא יראו אותם הרומאים, ומביאים אותם לקבורה בלילות; ייתכן, שנשים התגייסו לקבורה זו במיוחד, כדי שלא יזהו אותן כלוחמים, או מפני שהגברים שלא נהרגו עדיין לחמו בביתר. בכך ניתן להסביר את המנהג (המובא בתשובות הגאונים ליבמות, שנזכרו לעיל), ולפיו דווקא נשים נהגו שלא לעשות מלאכה בימי ספירת העומר “משקיעת החמה”, זמן הקבורה החשאית של גופות הלוחמים, תלמידי רבי עקיבא.

מה חשב רבי עקיבא?

לנגד עיניו היה הדגם של חורבן בית ראשון בידי הבבלים (586 לפנה”ס הרומית) – כעבור 47 שנים (539 לפנה”ס) נפלה בבל ביד כורש ויצאה לעולם הצהרת כורש ועליית זרובבל בעקבותיה; הבית השני נבנה בתחילת ימי דריוש, על פי הנביאים חגי וזכריה ובאישורו של דריוש (עזרא ו’), ונחנך בשנת 6 לדריוש (516 לפנה”ס), בדיוק 70 שנה לאחר חורבנו. בהשוואה –

הקיסר הרומי טראיאנוס, שעלה לשלטון ברומא כ-28 שנים אחרי חורבן בית שני, כבש את בבל הפרתית מבבל ועד שושן (116 לספירה הרומית), ודיכא ביד רמה ובאכזריות את מרד התפוצות היהודיות, אך נבלם ונחלש במצור האחרון במזרח, ומת כ-47 שנים אחרי חורבן בית שני; אדריאנוס שירש את כסאו ברומא, העדיף לסגת כליל מהמזרח, ולעשות שלום עם הפרתים; נסיגה זו נתפרשה כפתח של גאולה עם חולשת הקיסרות הרומית, והמרד פרץ כעבור 15 שנים מתוך מחילות המסתור, 62 שנה אחרי החורבן, כנראה כאשר התברר שהקיסר הרומי מתכנן לבנות בהר הבית מקדש אלילי.

רמזים במדרשים

בדרך זו יש להבין לדעתי גם את הסיפור בירושלמי (ברכות פרק ב’, ג/ה) ובמדרש (איכה רבא פרשה א’, נא/נז) על אותו יהודי שגעתה פרתו פעמיים – בראשונה אמר לו אותו ‘ערבי’: “התר פרתך שכבר נחרב מקדשם של ישראל”, ובשנייה אמר לו: “קשור פרתך שכבר נולד מושיעם של ישראל”, כלומר, המושיע נולד עם החורבן, והיה בן 62 בפרוץ המרד!

לדעתי, אותו ‘ערבי’ לא היה ישמעאלי כלל, אלא יהודי טוב מ’קרית ערביה’ שנזכרה באיגרות המרד ומזוהה ב’אל-ערוב’, המעיין הגדול על הדרך לחברון (מדרום-מזרח לגוש עציון) שם נמצאה מחילת מסתור מימי המרד, ומעט דרומה נמצאת חר. ‘כוזיבא’! בהמשך הסיפור בירושלמי ובמדרש מסופר על אמו של ילד פלאי, מנחם בן חזקיהו, שרוח סערה חזקה חטפה אותו מידיה והוא נעלם… שם המקום (לפי גרסת המדרש באיכה רבא), ‘בירת ערבא דבית לחם יהודה’, שמקובל לזהותה מדרום לבריכות שלמה (בגלל הקרבה לבית לחם), אבל אני מעדיף את הזיהוי עם ‘אל-ערוב’, בגלל הקרבה לחר. ‘כוזיבא’, שהיא, לדעתי, מקום לידתו של שמעון בן כוזיבא, אשר נולד לדעתי בזמן החורבן, ונעלם באופן מסתורי, הוא שהיה אמור להתגלות כ’מנחם בן חזקיהו’ ליהודים בארץ יהודה.  

עדויות הלכתיות בממצאים

מלבד התמיכה הרעיונית, יש עדויות המחזקות את הדעה כי שמעון בן כוזיבא ולוחמיו היו תלמידים נאמנים של רבי עקיבא והלכו לאורו גם בסוגיות הלכתיות שונות –

1. במטבע ארבעת המינים שטבע שמעון בן כוזיבא נראים בבירור לולב ומשני הצדדים שני ענפים (שבולטים מתוך כלי מפואר; י’ ידין, בר כוכבא עמ’ 25) – זו פסיקתו המפורשת של רבי עקיבא במשנה (סוכה פרק ג’, ד): “כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת”; כידוע, ההלכה נפסקה שם כדעת רבי ישמעאל, ליטול 3 ענפי הדס ו-2 ערבות.
2. במערת האיגרות בנחל חבר, בתוך כוך פנימי שאליו לוקטו (ככל הנראה לאחר זמן; י’ ידין, בר כוכבא, פרק שישי: הגולגולות) עצמות של גברים נשים וילד שמתו במערה; שם נמצאו כמה מתים קבורים בסל אחד, אך בעטיפות נפרדות; ליקוט עצמות כזה מתאים לדעת רבי עקיבא במסכת שמחות (פרק י”ב, ח, לפי הגרסה בדברי הפוסקים: הרמב”ן, תורת האדם שער האבל, צט; הרא”ש מועד קטן פרק א’, יא; ובטור יורה דעה סימן ת”ג) – “מלקט אדם עצמות שני מתים כאחת, ונותן אלו בראש אפיקריסין מכאן, ואלו בראש אפיקריסין מכאן, דברי רבי יוחנן בן נורי; רבי עקיבא אומר: סוף אפיקריסין להתעכל, וסוף עצמות להתערב, אבל מלקטין ונותנים אותן בארזים”. מעניין עוד, שבאקלים המדברי, הסל נשמר ולא התעכל, וגם נמצאו שרידי העטיפות הנפרדות!

מה היו סיבות הכישלון הנורא?

דווקא חולשתו של אדריאנוס ביחס לקודמו הביאה אותו לנסיגה במזרח ולהסכם שלום עם הפרתים, וכך יכול היה לרכז את כל צבאו מול המרד היהודי, שפרץ בהפתעה (בזכות מחילות המסתור), ובעוצמה כה גדולה, שהמצביא הרומי לא העז לתקוף חזיתית, לגיון רומי שלם שהגיע ממצרים הובס כנראה באזור בית גוברין ונמחק מרשימות הצבא הרומי, ואדריאנוס לא יכול היה לומר כמנהגם (בסנאט הרומי), ‘לי ולצבאותי שלום’ (כדברי ההיסטוריון הרומי דיו קאסיוס בתיאור המרד). יש סברה, של”ג בעומר היה מתחילה יום ניצחון של הצבא היהודי, ואם יש בזה גרעין אמת, זה יכול להיות קרב הניצחון ההוא בבית גוברין בפרוץ המרד, בג’תתצ”ב (132 לספירה הרומית).

אבל הפסקת הקרבות בכל שאר החזיתות הביאה לארץ 8 לגיונות רומיים, כפליים מאשר במרד הקנאי שהביא לחורבן הבית, ולאט לאט סגר המצביא הרומי על הצבא היהודי בהרי חברון עד להכרעה “בין פסח לעצרת”, ג’תתצ”ה.

אמנם ניתוח צבאי-היסטורי לא יכול להספיק עבורנו, עם הנביאים והחכמים!

מה פירוש דברי חז”ל “שלא נהגו כבוד זה לזה”?

באיגרות שנמצאו (י’ ידין, בר כוכבא, פרק עשירי: האיגרות) לא קשה לזהות את “שמעון הנסי על ישראל” כמנהיג קשוח מאד, שהשתמש תדיר באיומים קשים וחריפים, אם לא יבצעו את הפקודות “פרענותא תתעבד” (=פורענות תקרה לכם), ואם תתנו מחסה למתנגדי המרד, ‘בתים… יישרפו’, ‘רכוש יוחרם’! על מעניקי המחסה ל’גללאים’: “… אני נתן תכבלים ברגלכם כמה שעסתי לבן עפלול” – לקראת הסוף, בטון קרוב לייאוש, כבר כתב “שמעון בר כוסבא לאנשי עינגדי … בטוב אתן יושבין אכלין ושתין מנכסי בית ישראל ולא דאגין לאחיכן לכול דבר”.

הדמות המשתקפת מן האיגרות מתאימה מאד לתיאורי חז”ל את לשונו הבוטה אפילו כלפי שמיא (גיטין נז א על פי תהילים ס’; ובלשון המדרש באיכה רבא פרשה ב’, ה: “לא תסעוד ולא תכסוף”, כלומר (להבנתי): ‘אם אין ה’ בצבאותינו, לפחות שלא יסייע לאויבינו’). גם מבחני הקבלה האלימים ליחידות הלוחמות (עם פגיעה וקטיעת אצבעות; איכה רבא שם; ירושלמי תענית פרק ד’, ו), מצביעים על אווירה קשה ואלימה בצבא היהודי הלוחם, ועל הסתייגות של החכמים מן האלימות; השיא היה כמובן במצור ביתר, ביחסו אל אלעזר הכהן שהלך עמו עד הסוף המר, והוא האמין לדיבה רעה עליו ופגע בו (ירושלמי שם; איכה רבא שם).

“לא נהגו כבוד זה לזה” זו לשון עדינה מאד לתאר את האווירה הקשה ששררה בצבאו של שמעון, והיעדר הכבוד והחברות החלישו מאד את כוח העמידה מול האויב הרומי.

זהו אם כן הלקח המוסרי, שלמדו חז”ל מכישלון המרד, והנחילו לנו לזכור לדורות, במיוחד בימי הספירה! אני מסופק אם לקח זה נלמד כראוי בעולם הישיבות המפוצל כל כך, ובמיוחד בישיבת דגל תורה שמתנהלים בה עימותים אלימים ומזעזעים.

לעומת זה, הלקח הזה נלמד היטב דווקא בצה”ל ברוח שיר ‘הרֵעות’, שאווירת החברות העמוקה היא ‘הנשק הסודי’ המיוחד לצה”ל – באווירה זו לחמנו בשחרור ירושלים בששת הימים, ובסואץ במלחמת יום הכיפורים, ועדיין אני חש באווירה מופלאה זו בכל מפגש זיכרון של לוחמי חטיבה 55 לדורותיה – וכך אני מתרשם גם מהנכדים הלוחמים שלי ומחבריהם.

מדוע רוב הדברים הללו לא סופרו במלואם בדורות ההם?

למרד ביתר לא קם היסטוריון כיוסף בן מתתיהו (שכתב בחסות הצורר הרומי!), וגזרות הדת של הצורר אדריאנוס הפכו את מה שנותר ממחילות המסתור הקרביות למערות מפלט כמערת רשב”י, בניתוק גמור מן החוץ (כסיפור רשבי”י, שבת לג ב) כי הרומאים צפו במערות ששרדו בהן תלמידים-לוחמים (וגם נשים וילדים) לפי אספקת המזון, כפי שרואים במחנות הרומיים במדבר יהודה, משני עבריו של נחל חבר (תיאור נרחב בספרם של חנן אשל ז”ל ודוד עמית ז”ל, מערות המפלט מתקופת מרד בר כוכבא, ירושלים תשנ”ט; כרך שני עם רועי פורת יצא בתש”ע).

בין תלמידיו המובהקים של רבי עקיבא, שהוצא להורג באכזריות הרומית, נרדפו גם רשב”י ששרד במערה המנותקת עד ביטול הגזרות, וגם רבי מאיר ואשתו ברוריה, שכל המסופר עליהם (עבודה זרה יז-יח) מתפרש בדיוק כתעלולי רדיפה של השלטון הרומי (כפי שכתבתי בהרחבה במאמרי ‘מעשה דברוריה’, נטועים יז, אלון שבות תשע”א, עמ’ 56-41; ובאתר שלי מרחבי מקראות > מאמרי הסטוריה).

בדור ההוא אי אפשר היה כלל לדבר ולא לכתוב אלא ברמזים!

אחרי שבטלו הגזרות, קמו קיסרים אוהדים ודרכם של רבי יהודה, ושל רבי יהודה הנשיא, הובילה לשיקום היישוב היהודי בגליל עם בתי הכנסת ומרכזי התורה, אבל קשה היה לדבר בגלוי ובהרחבה על האסון הנורא בדור המרד והגזרות, ומה שמסרו לנו נאמר בלשון עמומה ומלאת רמזים.

בדורות הבאים כבר לא ידעו מעבר למה שנמסר.    

מדוע מנהגי האבלות בימי הספירה נזכרו רק בשם הגאונים בין חכמי ספרד ואשכנז?

גם אחרי חורבן בית ראשון לא נזכרו צומות החורבן כלל עד שהחלו בבניית הבית השני, ושאלו (מיהודי בבל כנראה), האם עדיין יש להתאבל “בחֹדש החמִשי”, ורק אז התברר בנבואת זכריה (פרקים ז’-ח’), שצמים ומתענים בארבעת הצומות “שבעים שנה”!

בדיכאון העמוק אחרי חורבן בית שני וחורבן ביתר, נזהרו עוד יותר והשאירו את האבלות הקבועה בתשעה באב, ומעבר לזה רק במנהגים וברמזים.

כיצד עלינו לנהוג כיום?

כיוון שמנהגי האבלות לא נזכרו כלל בתלמוד, לא ברי”ף, לא ברמב”ם ולא ברא”ש, וכיוון, שגם הטור (אורח-חיים תצ”ג) הביא בשם הרי”ץ גיאת רק ‘מנהגים’ (וכך גם באורחות חיים ובשיבולי הלקט, ועוד), לכן ברור שאין לאבלות זו תוקף הלכתי כמו צומות החורבן.

בימינו, כאשר זכינו לחידוש הריבונות היהודית עם צה”ל ב”מדינתם של רבי עקיבא ובר כוכבא, שקמה מחדש 1813 שנה אחרי שחרבה בביתר” (כדברי דוד בן גוריון דלעיל), עיקר העיקרים הוא הזיכרון ולא האבלות!

עלינו לזכור ולהזכיר את החובה לנהוג כבוד גם באלה החולקים עלינו, ולהרבות שלום ואחוות לוחמים ואזרחים, גם בישיבות, וגם בפוליטיקה ובתקשורת –

אם מגדלים ‘זקן של ספירת העומר’ ומרבים מחלוקת, אין לזה שום ערך!

עדיף להתגלח, ולהרבות אחווה ושלום!  

סיפור אישי על ‘הטוב והמיטיב’

“אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה [ברכת] הטוב והמֵטיב – הטוב, שלא הסריחו, והמֵטיב, שניתנו לקבורה” (ברכות מח ב; תענית לא א) –

חנן אשל ז”ל, תלמיד-חבר, חשף במערה בכתף יריחו שרידים חשובים ממרד ביתר; בסוף החקירה הארכיאולוגית קרא לי ואמר: מצאנו שם עצמות מתים יהודים שלא נקברו מעולם – צריך לקבור אותם! אמרתי: אלו מתי מצוה שקנו מקומם במערה 1850 שנה – נלקט עצמותיהם ונקבור אותם בתוך המערה!

הגענו למערה החיצונית בכתף יריחו, טיפסנו כ-8 מ’ אל הפתח הצר של המערה הפנימית שעומקה כמה עשרות מ’, ואי אפשר לעמוד בה – זחלתי אל קצה המערה, בחרתי כוך מתאים, הבחורים ליקטו עצמות מכל המערה והביאו אלי, וכמובן אי אפשר היה להבדיל בין העצמות; במצב של חצי ישיבה סידרתי את כל העצמות בכוך ומעליהן הנחתי את שש הגולגלות, הביאו לי אבנים ובניתי קיר בקצה הכוך, אמרתי תפילה, וזחלתי החוצה – ברוך השם הטוב והמטיב, שזכיתי להשתתף בהבאת מתי ביתר לקבורה במערה בה מתו, אחרי 1850 שנה.