מסיבות עמוקות שאי אפשר לפרטן כעת, עולם התפילה היהודי שכח את קביעת התורה והגמרא (תענית טז ב – יז א), “שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה”!

בקריאה המקובלת גם ב’עולם התורה’, וגם ב’עולם האקדמי’, ‘זמן מתן תורתנו’ לא כתוב במפורש בתורה, וגם בגמרא יש מחלוקת איך לחשב את הימים, לפיכך חושבים רבים וטובים ש’זמן מתן תורתנו’ בחג השבועות מקורו בנוסח התפילה המתאים לדעה בגמרא, שבששה “בחדש השלישי” נשמעו “עשרת הדברים” מפי ה’ בהר סיני – ואילו בתורה, ספירת העומר לא נקבעה לספירת הימים מיציאת מצרים עד ‘מתן תורה’, כי היא מציינת רק את החקלאות בארץ ישראל, “מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה” (דברים ט”ז, ט) בציפיה הדרוכה מקציר השעורים אל קציר החיטים! לכן, הפסח וחג המצות מציינים את יציאת מצרים, ואילו חג השבועות מציין את הקציר של ביכורי החיטה בארץ ישראל.

אולם כל זה מעיד על קריאה לא שלמה ולא מלאה, בתורה!