מסיבות עמוקות שאי אפשר לפרטן כעת, עולם התפילה היהודי שכח את קביעת התורה והגמרא (תענית טז ב – יז א), “שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה”!
עצמאות הלכתית לרבצ”ר
אם חס ושלום יכפיפו את הרבצ”ר מבחינה הלכתית לרבנים ראשיים מתוך מגמה להשליט הלכות ‘פיקוח נפש’ מצמצמות על לחימה בשבת בצה”ל, ייאלצו תלמידי חכמים שלחמו בגופם ויודעים איך צבא מתנהל, להורות לתלמידיהם המשרתים למלא פקודות מפקדיהם הלוחמים, ולא להתחשב ברבנות הצבאית אם זו תאבד חלילה את עצמאותה ההלכתית – חובתנו לשמור על צה”ל ועל עצמאותו ההלכתית של הרבצ”ר.
פרוזבול בלי ביטול מצוות השמיטה
הצעת שטר פרוזבול בלי ביטול מצוות השמיטה
מתי מסתיימת השמיטה בתורה?
חז”ל קוראים לאחד בתשרי ‘ראש השנה’. ברם, כינוי זה אינו נזכר בתורה, וגם לא בתפילה, ופסוקים אחדים בתורה סותרים בבירור את האפשרות להתייחס ליום זה כאילו נסתיימה השנה הקודמת, שכן בכמה פסוקים בתורה נאמר במפורש שהשנה מסתיימת בחג הסוכות
היכן כתוב בתורתנו ‘זמן מתן תורתנו’?
בקריאה המקובלת גם ב’עולם התורה’, וגם ב’עולם האקדמי’, ‘זמן מתן תורתנו’ לא כתוב במפורש בתורה, וגם בגמרא יש מחלוקת איך לחשב את הימים, לפיכך חושבים רבים וטובים ש’זמן מתן תורתנו’ בחג השבועות מקורו בנוסח התפילה המתאים לדעה בגמרא, שבששה “בחדש השלישי” נשמעו “עשרת הדברים” מפי ה’ בהר סיני – ואילו בתורה, ספירת העומר לא נקבעה לספירת הימים מיציאת מצרים עד ‘מתן תורה’, כי היא מציינת רק את החקלאות בארץ ישראל, “מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה” (דברים ט”ז, ט) בציפיה הדרוכה מקציר השעורים אל קציר החיטים! לכן, הפסח וחג המצות מציינים את יציאת מצרים, ואילו חג השבועות מציין את הקציר של ביכורי החיטה בארץ ישראל.
אולם כל זה מעיד על קריאה לא שלמה ולא מלאה, בתורה!
שמיטה או שבת הארץ?
מדוע לא נזכר היובל בספר שמות, וגם לא בספר דברים?
מדוע לא נזכרו דלים ואביונים בפרשת שביעית ויובל בספר ויקרא?
האם יחדל, או לא יחדל אביון מקרב הארץ?
גיור רחב ימנע נישואי תערובת
שגיאה חמורה ביותר תשגה הרבנות הראשית אם תפעיל סמכות (לפי החוק המוצע כעת) כדי לפסול דיינים מאיר פנים ומקצרי גיור, ותחזיר את היקפי הגיור לצמצום הנוהג כיום! את הפירות המרים של שגיאה זו נאכל כולנו בהיקף נישואי התערובת המסכנים את זהותנו כחברה יהודית במדינת ישראל.
ברכת המזון – חיובה מן התורה – דווקא בימי השפע!
מנהגי האכילה שמחליפים פת לחם בדגניים של בוקר, בשר ואורז, ירקות ותפוחי אדמה של צהרים, או של ערב, עם ויתור נרחב על פת חיטה (ודומיה), פשטו דווקא בחברת שפע, עשירה ושבעה, ובמיוחד באירועים חגיגיים – ‘אוכלים כמו פר, ומברכים כמו פרפר’, ‘מרוויחים’ זמן של נטילת ידיים וברכת המזון, כאילו כל אלה רק לטורח עליהם.